והאמת שמראה נפלא הוא כל המלחמות, שבאותו הגלות.
הבורא רוצה לרומם את העבד, היינו את האדם, וכזו היא תוכניתו של הכוח העליון כלפי כל אחד ואחד מאיתנו. שכל אדם שנמצא בעולם הזה, חייב להגיע בחיי חיותו בעולם הזה לכך, שהעולם הזה יתראה ויורגש בו כעולם אין סוף. שכאן יתגלה כל כוחה העצום של תכונת ההשפעה, וכוח אהבה, כוח הדבקות בין הנשמות שבתוכן שורה כוח העליון, אור העליון.
וכדי להביאנו מהמצב הנוכחי, למצב המתוכנן מצד הבורא כמטרת הבריאה, יש תהליך שעובר על האדם כמלחמות. מלחמות נגד טבעו האגואיסטי, שניתן לו כעת, ולבין כוח התיקון, כוח המשיכה, כוח הרוחני, כוח הבורא, העליון, כוח אלטרואיסטי. ובמלחמות אלו חייב האדם לבחור באיזה כוח ברצונו לתמוך, או איזה כוח ישלוט בו.
לכן בתחילת המלחמה מחלחלת בו ההכרה שכוח האגו שולט בו, ואז מתחיל לכבד יותר ויותר את כוח הנתינה, כוח ההשפעה, כוח הבורא, עד שממש רואה את כוחותיו האגואיסטיים כלא שלו. שאז האגואיזם נראה לו כזר, גזלן, רוצח, גנב. ומלכו, היינו מי שמשתוקק שיהיה לו למלך וימשול בו, וישרה בתוכו, הוא כוח הטוב, האהבה, האלטרואיזם.
יוצא שהאדם עצמו בונה את המערכה המלחמתית, משנמצא תחת שליטת הכוח האגואיסטי, דרך מאבקים על כל מיני האופנים, ועד שכל כולו משליט את הכוח העליון על הטבע האלטרואיסטי. האדם עושה הכל. והבורא, כביכול, עומד מהצד, ונותן לעבד ולפושע, שהוא אותו כוח הטוב שהתלבש בפושע, כדי לתת לאדם בחירה חופשית במעשיו, כך לפעול.
שאז אומר בעל הסולם, "אמת שמראה נפלא הוא כל המלחמות האלו", מפני שהכל בא מכוח אחד, כוח העליון, והכל מכוון כלפי האדם, התחתון. ובין שניהם מתרחשת מערכת סבוכה מאוד, שכוללת בתוכה כוחות ומצבים, ויחסים רבים. וכל זה, מטרתו להקנות לאדם את כלל הכלים, התכונות, השכל והחוכמה שיש בכוח העליון, בבורא. שאדם בסופו של דבר יבוא לגובהו של המלך וישלוט בכל גנזי המלך.
והאמת שמראה נפלא הוא כל המלחמות, שבאותו הגלות, והכל יודעים בטוב פנימיותם שהכל מין בדחנות ושמחה המביאים רק טוב. ומכל מקום אין שום תחבולה, להקל על עצמו כובד המלחמה והאיום.
כשאדם כבר יודע שהכל בא מהבורא, והכל הוא לטובה, ואינו פוחד עוד, שיבואו עליו מיני מעשים רעים ומלחמות, אלא יודע מה בדיוק עליו לעשות. אז תמיד עולה השאלה, האם הידיעה מקלקלת את המציאות? והתשובה לכך היא לא. כי הידיעה היא בשׂכל. ושׂכל הינו דבר חיצון, קנוי. שׂכל הוא קניין שנבנה לצד ההרגשה. ואילו ההרגשה מתרחשת בכלי הטבעי היחיד של האדם, רצון להנות, רצון לקבל.
עד כמה שהרצון להנות, מרגיש חסרונות ולא תענוג לעומת רצונותיו, כך הוא מפתח בצידו מערכת שכלית, כדי להשיג את הרצוי. ומערכת שכלית זו עובדת רק לטובת הרצון לקבל, ולא יכולה לעבוד נגדו. כמו שכתוב, ש"אין לעבד יותר מה שיש לבעל הבית". כלומר השכל עובד רק לטובת האגו, לטובת הרצון להנות.
לכן אם אדם לא מרגיש, אלא יודע, הידיעה לא מועילה בהתקדמותו למטרה במאום. כי המטרה צריכה להתממש בכליו הטבעיים של אדם, בכלים דקבלה. וכל השכל שמתפתח לצדם, הוא רק כדי לעזור למימוש המטרה בכלים דקבלה, בהרגשת האדם, היינו שאור ייכנס לתוך כליו. לכן השכל, המחשבות וכולי, הם כלי עזר בלבד, ולא מתחשבים עימן כלל. אלא שהשכל יעבוד בהתאם ליכולתו, כדי לשמש לכלי ההרגשה כלי קבלת הנאה ותענוג.
לכן אדם יכול לשמוע חוכמות רבות, ולנפח עצמו באינספור ידיעות, ולשנן דפים על גבי דפים בעל פה, עד שנעשה כאנציקלופדיה מהלכת, אבל הכל הוא אמצעי בלבד, כדי להביאו להחלטה שהרגש הוא הכלי הטבעי היחיד של אדם לקבלת תענוגים. ואדם חייב להיתקן ולקבל את המילוי המתאים לו, כלומר שהאור העליון ייכנס בכלי מתוקף חוק השתוות הצורה, ויהיו שניהם כאחד.
לכן אומר בעל הסולם: "והכל יודעים בטוב פנימיותם שהכל מין בדחנות ושמחה המביאים רק טוב. ומכל מקום אין שום תחבולה, להקל על עצמו כובד המלחמה והאיום." כי כליו הטבעיים של האדם, כלי ההרגשה, הם כבדים בהרבה, והם ששולטים בנו ולא השכל.
אלא השכל נועד רק כדי לכוון את כלי ההרגשה. שלעיתים אדם נמצא בתקופה שבעזרת שכלו יכול להחליט, כיצד להגיע לרגש חדש, או שמסייע לו בעשיית תחבולות, כדי לבוא לתיקונים נוספים בתוך כלי ההרגשה, אבל לא יותר מכך. לכן חוכמת הקבלה לא מלמדת את האדם לדעת, אלא כיצד לתקן את תכונותיו הרגשיות, שנאה, אהבה.
שאלת התלמיד: כשבעל הסולם כותב "ומכל מקום אין שום תחבולה להקל על עצמו כובד המלחמה והאיום" האם כוונתו לומר "אין לכם טעם לנסות", או "נסו ותגיעו ל לזה שאין שום תחבולה וכו'.."?
מקובל לעולם לא כותב "נסו או אל תנסו". כי אמנם שעוברים אותם המצבים הכלליים על כולם, אלא שבכל אחד מתרחשים הם באופן שונה, מתוך שורש נשמתו. ולכן לא ניתן להמליץ לאדם, עשה ואל תעשה, כי בכל זאת אדם יעשה, את כל מה שעליו לחוות מטבע נשמתו. אלא שעליו לדאוג רק לקצב התקדמותו, ולא לאופי המצבים שהוא עובר.
ולכן אנשים נופלים וקמים, וסובלים ובוכים, ועדיין אם קצב חלופת המצבים הוא טוב, זה מעלה בהם שמחה. ואם אינו טוב, אז אפילו אדם נמצא בהרגשה טובה, אם היא ממושכת ובלתי משתנה, היא מעלה בו עצבות. כי מה יש לו מכך שמצוי בהרגשה טובה? הרי הרגשה זו אינה סופית, וצריך להגיע לתיקונים נוספים, והזמן מתבזבז. לכן שמחה ועצבות, הן רק תוצאה מקצב או חוסר קצב בהתפתחות.
ואילו במצבים עצמם לא מתחשבים כלל. היינו אם אדם הולך בדרך, וקם ונופל אלף פעם "ייפול צדיק וקם" זה כלל לא משנה. ולכן אי אפשר לייעץ לאדם בצורה מכוונת: עשה ואל תעשה. ולפיכך איני מדבר עם איש על ענייני עבודתו הפרטיים, אלא רק נותן עצות כלליות. כי בזה לא ניתן לעשות מאום, אלא כל אחד שמממש עצמו נכון, עובר בדרכו שלו, וצריך לייחס חשיבות רק לקצב התפתחותו, שלא יהיה בפיגור.
שאלת התלמיד: האם אדם רוכש מסביבתו גם רגש או רק שכל?
התפעלות האדם מהסביבה היא רגשית ולא שכלית. השכל שאדם רוכש מתוך לימוד ספרים מתווסף לזיכרון שלו, אבל רק לאחר שעובד ומזיע, אחרי שרוצה להתקדם ולשם כך משקיע יגיעה, אז השכל שקנה פועל יחד עם היגיעה, ולפתע הוא מתחיל להבין את מה ששמע קודם לכן, והכניס לזיכרון.
ובאמת בתחילה, כשאדם בא ללמוד קבלה, הוא קורא המון, הוא נלהב לחפש ולמצוא כל מיני הבחנות ותובנות, כי נדמה לו שעל ידי ידיעה יתקדם. ואז אוגר אינפורמציה רבה בתוך הזיכרון שלו, כדוגמתם של אנשים שזוכרים דפים שלמים בע"פ, ויכולים לערוך השוואות זה עם זה, ונעשים חכמים כביכול, אלא שעל כך נאמר "חוכמתו מרובה ממעשיו".
במקרה הטוב זה רק שלב ראשוני, שלאחריו אדם מבין שעליו להשקיע עצמו בחברה, בעבודה עצמית פנימית, ואז ככל שמתייגע, כך מבין יותר את מה שהכניס לזיכרון, וחש שלפתע תופס את הדברים. כלומר הכלי הפנימי שלו, כלי ההרגשה, פתאום השתנה כך, שמבין את הפסוק, מבין במה מדובר. אבל זה בא רק מתוך היגיעה שנתן, כדי להתאים עצמו יותר לכוח ההשפעה, לבורא. אחרת כל ידיעותיו רובצות בזיכרון, ונקרא "חוכמתו מרובה ממעשיו". שלא עושה די מעשים, כדי שחוכמתו זו תעבור לכליו האמיתיים.
כי השכל, כמוהו כקופסא לצד רצון האדם. ועל הנשמה פועלת אך ורק היגיעה, כי הנשמה היא כלי הרגשה, ואדם שמתוך נשמתו מרגיש ומבין את דרכי ההתפתחות של הרצון לקבל, להֵנות, אז זוהי רכישה נצחית שלו. היינו את הצעד הזה לעבר מטרת הבריאה כבר עשה, והרוויח את השלב הזה לכל גלגוליו, ולעד יישאר שלו. ובגלגול הבא יתחיל ממקום הימצאו והלאה. אלא שאם אדם רוכש בשכלו את כל "תלמוד עשר הספירות", וה"זוהר" על פירושיו, זה הכל נרקב ואיננו. כי החוכמה לא משפיעה על תיקון הנשמה.
את התקדמות האדם אין מודדים לפי שכלו. ולכן יש רבים וטובים בעלי כוח זיכרון מלידה, וכוח שכלי מפותח לעשיית אנליזות וסינתזות, היינו לפירוק וחיבור הבחנות. ובעלי כושר דיבור גבוה, אלא שכל זה לא מועיל להתקדמותם הרוחנית. זכור לי שבעת לימודיי אצל הרב"ש, הגיע תלמיד שעליו אמר הרב"ש, כי הוא נואם בחסד עליון, כי ידע לדבר באופן מעורר התפעלות. אלא שלבד כוח הדיבור החיצון, היה לחלוטין ריקני מבפנים. לכן יש להבדיל בין מי שיודע לדבר רבות ונפלאות, ובין מי שדיבוריו משפיעים על האדם כך, שבונים בו הכנה להיותו בעל חוכמה, אבל אך ורק לשם ההתפתחותו הפנימית.
הנה הארכתי לך בזה פנים בפנים, ועתה יש לך ידיעה במשל הזה בקצהו האחד, ובעז"ה תבינו גם בקצהו השני.
שני הקצוות נמצאים בך. בקצה אחד הינך מקולקל, ונקרא "קצה התחתון". וכשתתקן לפי תיקוניך הפרטיים, אז תגיע ל"קצה עליון", לקצה המתוקן, כליך יהיו מתוקנים, ומתוכם תבין כוונתי.
ועיקר הדבר שאתה רוצה לשמוע דברי עליו, לא אוכל לענות לך כלום, וגם על זה המשלתי לך משל פב"ב, כי "מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיע, (מלכות הארץ כמו מלכות השמים.)
אותו כוח שליטה פועל בנו גם כעת, וגם גם במצבנו המתוקן, בגמר התיקון באין סוף.
אשר ממשות ההנהגה מסורה לשרים, מכל מקום הכל נעשה על פי עצת המלך וחתימתו, המלך עצמו אינו עושה יותר, זולת שחותם על התוכנית, שערכו השרים, ואם מוצא איזה פגם בתוכנית אינו מתקנו, אלא מושיב שר אחר במקומו, והראשון מתפטר ממשרתו.
הטבע שקבע הבורא, הוא הרצון לקבל, שבתוכו פועלים כוחות בכל מצב ומצב. הטבע האגואיסטי הוא רצון לקבל שגדל, ורכש כוונה על מנת להשפיע, ואחר כך התקלקלה כוונתו, מעל מנת להשפיע, לעל מנת לקבל. וזה נקרא "שבירת הכלים", "שבירת הנשמות". ומובן שהכל נעשה מצד הכוח עליון, מצד המלך.
אלא שהתהפכה הכוונה להשפיע לחוץ לכוונה להשפיע פנימה, ובזה כל חלקי כלי נשמת אדם הראשון, החלו להרגיש את עצמם בלבד, ולדאוג איש איש לעצמו ולא זולת. ותחת כוונה זו אינם מרגישים עוד את הכוח העליון בתוכם, היינו עולם אין סוף, אחדות, אינסופיות, שלימות, חיים נצחיים, גן עדן, אלא מרגישים את ההפך ממנו. את העולם הזה שלנו, העולם העכור, החשוך, שכל אחד דואג לעצמו ומזלזל בחברו, וכל אחד רוצה לנצל את הזולת לטובת עצמו, וכן הלאה.
החיים נעשו קצרים ותחת סבל מתמשך, והכל משום שהתחלפה בהם הכוונה, מעל מנת להשפיע, לעל מנת לקבל, וכתוצאה מכך השתנתה בהם גם ההרגשה. ובמקום להרגיש את האור הפועל מחוצה להם, ומעניק הרגשת חיים נצחיים ושלמים, הם מרגישים את עצמם בלבד, ואת ניתוקם מהמערכת. שאז מרגישים עצמם ברע, חושך, כאב, מחלות וכן הלאה.
עד למצב זה מובאות הנשמות, ללא שום בחירה חופשית, אלא הכל מתבצע לפי תוכנית המלך הנקובה מראש. אלא שמכאן והלאה יש תוכנית, כיצד כל נשמה ונשמה, בבחירתה החופשית, ומתוך הבנת מצבה, מה שנקרא "הכרת הרע", תבוא לידי השגת המצב העליון, שנקרא "לבחור בטוב". ותתקדם לפי "סור מרע ועשה טוב".
ולזה יש מערכת כוחות שפועלת כדי לקדם את כל הנשמות, כך שאם הנשמות פועלות נכון, אז המערכת תומכת בהם, עוזרת להן, ומושכת אותן קדימה. ואם אינן פועלות נכון, אז לא נמצאות בהתאם למערכת ולכן אותם כוחות פועלים הפוך, כביכול. ואז יורדת המערכת ומגיעה להתפתחות הרע שבה, עד לדרגה שהרע מחייב את הנשמות לשנות כיוון. וזה נקרא שהמלך חותם על תוכנית השרים, היינו הכוחות הפרטיים שמכינים ומקיימים את המערכת, או שמוריד אותם, מחליף אותם כביכול, להפך.
כמו כן האדם, עולם קטן, ומתנהג ע"פ אותיותיו שנטבעו בו, להיות מלכים שולטים על ע' אומות שבו, וז"ס שבספר יצירה, "המליך אות פלוני", וכל אות היא כמו שר בשעתו, שעושה הערכות, ומלכו של עולם חותמם, ובהיות שהאות טועה באיזה תוכנית, מיד מתפטר ממשמרתו, וממליך אות אחר תחתיו.
הכוחות שנמצאים במערכת העליונה, בעולם האצילות נקראים "אותיות". "זד דבינה" אלו אותיות א' עד ט' ראשונות. מ-י' ועד צ', אלו ט' אותיות "דזעיר אנפין דאצילות", וארבע האותיות האחרונות הן ק', ר', ש', ת' ב"מלכות דאצילות". סך הכל הן עשרים ושתיים אותיות. ועוד חמשת אותיות "מנצפ"ך", שמסמלות את מסך הפרסה העומד למטה מ"מלכות דאצילות". משך כל זמן התפתחות הנשמות, אותיות "זד דבינה" ו"זון דאצילות" שולטות בנשמות הנמצאות למטה מפרסה בעולמות בי"ע. וכוחות אלו הם שמנהלים את כל תהליך האדם. אפשר ללמוד על כך גם מספר ה"זוהר", ב"הקדמה ל"ספר הזוהר", מאמר אותיות דאמנון סבא.
אותיות הן כוחות. ולא שעלינו להתייחס אליהן, כאילו יש ביכולתנו להיכנס איתן במגע. אלא, אלו אנשים שנוגעים בתכונותיהם בעולם האצילות, הם בעלי תכונת ההשפעה, שיכולים להגיע לזון דאצילות, ולדעת אילו כוחות פועלים עליהם בכל רגע. היינו, אילו אותיות נמצאות ממש עכשיו בפעולה עליהם, ואז אפשר לדבר על התהליך שבעל הסולם מתאר לפנינו.