פרק ב - סדר התיקון
והנה לפי שראה המאציל העליון כי אלו הכלים נשברו לסבת היות האור הגדול ולא יכלו לסובלו. לכן עלה ברצונו לתקן כל העולמות באופן שיוכלכו לסבול האור הזה וזהו ע"י התפשטות האור וברחיקותם מן המאציל העליון אשר האורות יבואו יותר מכוסים ובזה יהיה קיום להעולמות וכח לסבול האור. ולכן מנקודת כתר נעשה התפשטות של פרצוף א' שלם מי"ס שהיו כלולים בו מתחלה כנ"ל ועתה הוציאם אל הפועל ואז נק' א"א. וכן מנקודה של חכמה נעשה פרצוף א' שלם מי"ס ואז נק' אבא. וכן מבינה נעשה פרצוף א' שלם מי"ס ונק' אמא ומן הו' נקודות הנשברים עשה מכולם פרצוף שלם מי"ס ונק' ז"א ומנקודה עשירית נעשה פרצוף שלם כלול מי"ס ונק' בת והוא פרצוף ה' ואלו הה' פרצופים נרמזין בד' אותיות יהוה קוץ של יו"ד בא"א י' עצמה באבא ה' ראשונה באמא ו' בז"א ה' תתאה בבת הנק' נוק' דז"אא. וא"ת למה המאציל העליון לא עשה מתחלה ה' פרצופין אלו ולא יעשה אותם נקודות יהיו נשברים והלא גלוי וידוע לפניו כי בהיותן נקודות לא יוכלו לסבול האור. התשובה כי כוונת המאציל העליון היתה כדי שיהיה בחירה ורצון ביד האדם באשר שתהיה טו"ר בעולם מפני ששורש הרע בא ממאנין תבירין והטוב בא מהאור הגדול ואם לא היה כן לא היה רק טוב בעולם ואז לא היה שכר ועונש אך עתה שיש טוב ורע יש שכר ועונש שכרר לצדיקים ועונש לרשעים שכר לצדיקים שע"י מעשיו הטובים הניצוצין הקדושים שירדו הם מעלין אותם מתוך הקליפות ועונש לרשעים שהוריד ע"י מעשיו הרעים מאור הגדול אל הקלי' והקלי' בעצמה היא רצועה של מלקות ליסר הרשע. ועוד ט"א כי להיות עתה קודם התיקון נקודת המל' במקום ראש א"א שלאחר התיקון לכ יש כח ע"י תפלתינו ומעשינו הטובים להעלותה למקומה שהיתה שם בתחלה:
ונחזור לפרש סדר התיקון של הה' פרצופין והוא כי בריחוק האור תיקן בא"א תלת רישין. א' נק' רישא דלא אתיידע. הב' נק' אין. הג' מוחא סתימאה ושלשתן נגד כח"ב שבשאר הפרצופי' כן ג"כ כאן ג' רישין נגד כח"ב [ס"א ורדל"א נק' עתיק] ונק' עתיד סתם והז' אחרים מחסד עד מל' נק' עתיק יומין ואלו הם הנשמה ופנימיות של או"א ובהתפשטותם בא"א הם מתקנים בתחלה בגלגלתא ז' תיקונים וסימנם ג"ט קר"ע פ"ח גלגלתא טלא דבדולח' קרומא דאוירא רעוא דרעין עמר נקי פקיחא דלא נאים חוטמא. וכ"ז בסוד א"א עם י"ג ת"ד שנתפשטו כנז' באד"ז. ואלו הז' תיקונים נתפשטו עד מקום אשר היו נקודות המאנין תבירין מתחלה ואחר שנעשה פרצוף שלם דא"א נעשו ב' פרצופין דאו"א. וזהו כוונת אדר"ז כחדא נפקין וכחדא שריין ולא מתפרשין לעלמין. והכוונה שהחו"ב לא נאצלו כמו זו"ן אשר נוק' יוצאת מבין חדוי ודרועוי מאחוריו אך או"א כחדא נפקין הוא שבעת הלידה יצאו שניהן יחדיו ולא קדם א' לחבירו. וכחדא שריין הוא כי זו"ן אב"א אבל או"א כחדא שריין פב"פ. ומ"ש ולא מתפרשין לעלמין כי זו"ן אי זיווגם תדיר כמ"ש בזוהר פ' ויקרא ע"פ אכלו רעים שתו ושכרו דודים אכלו רעים דא אינון או"א שתו ושכרו דודים דא אינון זו"ן. וצריך שתדע כי מזרוע ימין דא"א מן ג' פרקין שבו עם חלק הגוף עד החזה של א"א נעשה פרצוף שלם של אבא ומזרוע שמאלי גבורה עם חלק הגוף עד החזה נעשה פרצוף שלם אמא בזה האופן. כי מן פרק א' דזרוע ימין דהיינו חלק היד והאצבעות נעשה חב"ד דאבא. ומה שאנו קוראין אל היד פרק עליון אע"פ שנראה תחתון הטעם הוא בסוד עליות הידים אל הראש כשמגביהין אותם וז"ס נשיאת כפים בסוד וישא אהרן את ידיו כו'. ומפרק אמצעי של זרוע ימין נעשה חג"ת דאבא דהיינו עד הקיבורת ומפרק תחתון הנק' כתף נעשה נה"י דאבא וכן עד"ז נעשה מתלת פרקי זרוע של שמאל כל פרצוף אמא נמצא כי מן ב' זרועות דא"א עד חצי תת שלו היה נשמה וחיות ופנימי אל או"א ומן גרון של א"א נעשו ב' כתרים א' לאבא וא' לאמא וז"ס קנה חכמה קנה בינה כי מן גרון שהוא צורת קנה נעשה משם כתר לאו"א. והנה נשאר חצי ת"ת התחתון של א"א ונה"י שלו מגולים בלתי התלבשות וז"ש כי מים תחתונים בוכים פי' שג' ספי' אלו התחתונים שהם נה"י היו מגולין והיה אור שלהן גדול להיות שהם מגולות יותר מהאור של זרועות לפי שהם מכוסים תוך או"א. וז"ס ברוך כבוד ה' ממקומו ר"ת בכי"ם וזהו שהיו בוכים להיותן מגולין יותר מאור של זרועות כי הכלים הראשונים נתבטלו ונשברו מלהכנס האור בהם. ולתקן זה הוצרך המאציל להשות שיכללו השוקיים דא"א בזרועותיו. נה"י שלו בתוך חג"ת שלו תלת גו תלת וגם חצי ת"ת התחתון המגולה נכלל בתוך חצי העליון ונצח נכלל בחסד והוא בגבורה ויסוד וחצי הת"ת התחתון בחצי ת"ת העליון וכשעלו ליכנס נה"י בזרועות שהם חג"ת הנה גם האורות של מאנין תבירין עלו עמהם. אבל דע כי לא עלה כל האור לגמרי אבל נשארו קצת ניצוצי הקדושה תוך הכלים הנשברים להיות חיות לקליפה. ונמצאו שעלו אורות של הכלים הנשברים למעלה בחג"ת דא"א ואז מהם נעשה מציאות זו"ן בחיבור או"א והיתה אמא מעוברת מהם ג' כלילן בג' כמ"ש בזוהר ח"ב ד"ג. וצריך שתדע כי כשנכללו נה"י דא"א בחג"ת דא"א הנה היסוד דא"א אחר שנכלל בחצי ת"ת הנה הוא שם מוציא הבל תוך הת"ת ואותו הבל נחלק לב' צדדים אותו של צד ימין נעשו מוחין לאבא ואותו שבצד שמאל נעשו מוחין לאמא ועי"ז שיש להם מוחין נעשה התעוררות זווג לאו"א וזה הזווג הוא בלי מ" רק בתורת חסד כמ"ש אמרתי עולם חסד יבנה שז"ס מ"ש בזוהר דף צ"ב כד סליק ברעותא וכו' ואו"א כשזדווגים יש ג"כ בחי' נשיקין בתחלה נושק אבא לאמא ואח"כ אמא לאבא ואבא ממשיך הבל מאמא בעת הנשיקה כנודע בחוש הראות וכן בנשיקת אמר לאבא מושכת ממנו הבל הרי יש לאבא ב' נשיקים וב' הבלים כי בכל נשיקה יש בה ב' כללות או"א. והנה כל נשיקה נחלק לב' וכן ההבל נחלק לב' בערך מה שנתן ומה שקיבל וכן ג"כ באמא לכל א' וא' ב' נשיקים וב' הבלים עד"ז. והנה באבא יש תוספות הדיבור והוא שצריך לפייס בדבורו את אשתו בעת הזווג אך אמר אין לה דיבור כי התובעת בפה יוצאה שלא בכתובה וכנגד ה' בחי' אלו ב' נשיקים ב' הבלים ודבור א' הם ה' מוצאות הפה וזה הטעם שמצינו נשמה לנשמה [הבאה מנשיקין] ודקות רוחא ברוחא הבאים מן ההבלים אך בנפש לא מצינו נפש בנפש לפי שהנשיקים והבלים שהם כפולים יש בעבורם נשמה לנשמה הבאים מנשיקה וג"כ יש רוחא ברוחא הבאים מן ההבלים אך הנפש היא באה מן הדבור והדיבור אינו כפול לכן ג"כ הנפש אינה רק נפש א' מן הדיבור דאבא. גם צריך שתדע כי הנשיקות הוציאו בחי' הכלים חו"ג דז"א חסד מאבא וגבורה מאמא ונצח מהבל דאבא והוד מהבל דאמא ות"ת דז"א נעשה מאותן נשיקים שנכללו אבא באמא ואמא באבא ומכללות כפל זה נעשה ת"ת דז"א כי גם הוא כלול וכפול מחו"ג ומכריע ביני
הן ויסוד דז"א נתהוה מהבל הכולל והכפול מד' הבלים דאבא באמא ואמא באבא ומל' דז"א נתהוה מדבור אבא. וז"ס ה' בחכמה יסד ארץ כי ע"י דבור החכמה נתהוה המל' הנק' ארץ והרי נתבאר ענין ו"ק דז"א לבד מהיכן שרשם והוויותם: