פרק ב מ"ת
אח"כ באו הטעמים האמצעיים והם בחי' אור היוצא מחוטם דא"ק וחוטם גימטריא ס"ג גם מכאן נמשך ויוצא אור דרך ב' נקבי החוטם ימין ושמאל ימין מקיף ושמאל פנימי ע"ד הנזכר באזן ונמשכו ביושר עד החזה של זה הא"ק וזהו עיקר האור. אמנם הארתו ג"כ הוא מתפשט אל צד האחור ומסבב בכל סביבות א"ק והנה כאן נתקרבו האורות אלו הפנימים במקיפים שלהם יותר מאורות האזנים כי נקבי החוטם סמוכים הם אבל עכ"ז נחלקו לב' (נ"א נחלקים הם) ואין מתחברים ביחד וע"כ גם באורות אלו לא היה בחי' כלים ומה שנתוספו באלו יותר (מבחי' אזנים דע כי החוטם הוא אות ו' ל"ג) מבאורות האזנים הוא כי צורת אות ו' שבתוך אות ה' אשר באזן היתה כלולה עמו (נ"א באוצרות חיים עמה) נתגלה עתה ומה שהיתה אז בחי' ה' נעשה עתה בחי' ב' אותיות ד"ו להורות יציאת אות ו' לחוץ וגילוייה והוא סוד ז"א שבכאן נתגלה (נ"א ויצא ממעי אמו). ואמנם לא נעשית ו' לבדה אמנם היא נחלקת ג"כ לששה חלקים והם ו' אלפין וטעם הדבר כי הה' פרצופים הנכללין באות ה' שהם א"א או"א זו"ן והם נקרא יחנר"ן נמצא כי ז"א הוא בחי' רוח כנודע והנה הכתוב אומר כל אשר נשמת רוח חיים באפיו להורות כי בחי' רוח נתגלה באפו שהוא החוטם לכן בזה החוטם נתגלה בחי' ז"א ונתחלק לו"ק שבו אבל אות ד' נשארת אות א' מחוברת ואות ו' נחלק לו' אלפי"ן וכמו שנחלקה אות ו' שבנקב החוטם הימיני כך נחלקה אות ו' שבנקב החוטם השמאלי ובין כולם הם י"ב אלפי"ן ועם חוטם הם י"ג כמנין וא"ו וכן ב' ווי"ן אלו (הם) עם החוטם (נ"א עצמו ל"ג) שצורתה א' כנודע כי ב' נקבי החוטם הם ב' יודי"ן והכותל המפסיק ביניהם הוא צורת ו' הרי צורתה א' ועם ב' ווי"ן הנ"ל הרי וא"ו והוא להורות כי למעלה בבחי' ראש ששם מקום מוחין הוא שם ע"ב הוי"ה דיודי"ן וכאן הוא שם ס"ג כי אין הפרש בין הוי"ה דע"ב להוי"ה דס"ג רק במילוי דאות ו' כנודע. ואלו הב' ווי"ן הם בחי' טעמים אמצעים שבאמצע התיבה והם פסק ומקף כנודע כי הוראת הפסק הוראת ו' של הה' שנפסק ונעשה ו' אלפין כנ"ל ולכן נקרא פסק וכאשר תחבר זה הפסק עם המקף הוא ד' אחד והוא הוראה על אות ד' של אות ה'. והנה ד' זו כבר אמרנו לעיל שאינה נפסקת אבל יש הוראה אחרת אליה והוא כאשר תקח הה' שבאזן ימין שמספרה י' ספירות כנ"ל והרי היא בחי' י' אחת ותצרפנה ותחברנה עם הה' שבנקב ימיני של חוטם שצורתה ד"ו כנ"ל הרי הכל הם צורת יו"ד והוא ציור כזה א' י' למעלה ו' באמצעיתא ד' למטה. גם את תקח י' שבנקב אזן שמאל ותחברנה עם ו"ד שבנקב חוטם שמאל הרי אלף ב' שצורתה יו"ד והרי ב' אלפין בציור יו"ד. ואם תצייר ציור א' והוא שתצרף י' של אזן שמאל עם ו' של חוטם שמאל וי של אזן ימין הרי א' צורת יו"י. גם אם תצרף י' של אזן ימין ו' של חוטם ימין י' של אזן שמאל הרי ד' אלפין עם הנ"ל. ואלו הם מורים קצת גילוי על ד' של ה' שבחוטם שנגלית מעט אבל לא נגלית לגמרי כמו הו' של הה' אבל עיקר גמר גילוי הד' הוא למטה באור הפה כמ"ש בע"ה:
ודע כי י"ס אלו של אורות האזנים כל זמן שהם נמשכין עד גבול החוטם אז הוא יחידה בפ"ע אבל כשנמשך מגבול החוטם ולמטה כמ"ש עד שבולת הזקן אזי מתלבש אור האזן בתוך אור החוטם ונעשה (אליו ל"ג) בחי' (פנימיות ל"ג) נשמה פנימית אליו וכן אור החוטם כשנמשך מגבול הפה אז מתלבש באור הפה ונעשה החוטם בחי' נשמה ופנימיות אל אור הפה. גם דע כי אותו האור היוצא מתוך א"ק הזה הנה הוא כולו אור אחד שוה רק כי על ידי התרחקותו וירידתו הוא מתעבה עיבוי אחר עיבוי. כיצד האור הנמשך ויוצא דרך האזן הוא זך מאד וכאשר נמשך האור הזה בפנימיות הא"ק עד הגיעו אל החוטם ויצא קצת דרך שם הוא מתעבה וקונה איזה עביות וגסות ואעפ"י שהוא (אורות ל"ג) אור א' שוה עכ"ז מחמת הריחוק שנתרחק ונמשך יותר למטה מתעבה יותר בצאתו משם ועד"ז בהתפשטותו יותר למטה בצאתו עד הפה ויוצא קצתו דרך שם מתעבה יותר בצאתו משם בהתרחקותו מהמקור העליון אבל לא לסיבת בחינת האור בעצמו כי כולו שוה כנ"ל. אך המשכיל יבין כי אור של מוחין נקרא ע"ב וזה נקרא ס"ג ודי בזה: