פרק ב מ"ת
ונחזור לענין לבאר תחלה איך יצאו הנקודות ואח"כ נדבר בפרטות עצמן כי כבר אמרנו כי הכל יצא מא"ק הנ"ל ואמרנו כי העקודים הגיעו עד טבורו ואע"פ שאמרנו שהאורות יוצאין דרך נקבי פה או חוטם וכיוצא זהו עיקר האורות אבל ודאי שגם דרך כותלי דופני של זה הא"ק בוקע ויוצא אור ומאיר תדיר בהם וכבר נת"ל כי כאשר רצה המאציל להאציל בחי' נקודים כוונתו היה לעשות בחי' כלים לשיוכלו העולמות התחתונים לקבל אורו שמאיר בהם והנה ראה המאציל כי עדיין לא היה כח במקבלים לקבל האורות של העינים האלה אשר מקום התפשטותן הוא ממקום הטבור עד סיום הרגלים של א"ק כנ"ל ולכן מה עשה טרם שהוציא האורות האלו דרך העינים צמצם עצמו צמצום א'. והוא שכל האור שהיה מתפשט בתוך הא"ק הזה מטבורו עד סיום רגליו העלהו בחצי גוף העליון מהטבור ולמעלה ונשאר המקום שמן הטבור ולמטה ריקן בלתי אור והמשכיל יבין וידמה מלתא למלתא איך בכל אצילות בחי' חצי ת"ת ונה"י תמיד המאירין בעולם שלמטה כי נה"י דז"א מאיר אל הנוקבא ונה"י דאו"א מאיר אל הז"א ונה"י דא"א לאו"א ונה"י דעתיק לא"א ונה"י דא"ק לעתיק ולכל בחי' האצילות כמ"ש בע"ה. גם תבין כי בכל בחי' הוצאות האורות חדשים היה קודם להם ענין הצמצום כי כן מצינו בא"א שצמצם נה"י שלו כדי לאפקא לזו"ן כנזכר במקומו וכן היה בזה הא"ק ואין להאריך בזה. והנה אחר שצמצם עצמו הניח חד פרסא באמצע גופו במקום טבורו מבפנים כדי שיפסיק בנתיים. וז"ס יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים כנזכר בזוהר בראשית ד' ל"ב אית קרומא חדא באמצעית מעוי דב"נ דאיהו פסיק מעילא לתתא ושאיב מעילא ויהיב לתתא ואז נשאר כל האור לעילא מהאי פרסא והיה שם דחוק ומהודק ואז בוקע בהאי פרסא ויורד והאיר בשאר הגוף מהטבור ולמטה. וזהו בחי' פרסא הנזכר בריש אדרא בדרוש ואלה המלכים וזהו מ"ש בזוהר דאית חד פרסא בין המאציל לכתר ואמנם אמת הוא כי כמה גולגלתין אית דלית להון חושבנא כנזכר ריש אדרא והכתר דז"א יהיה פרסא דאמא מפסיק אליו וכיוצא בזה אבל הכתר של כל האצילות הוא נפסק ע"י ההוא פרסא של הא"ק. ואמנם ודאי שע"י הסתלקות האור למעלה מהטבור היה מספיק לשיהיה יכולת בעולם אצילות לקבל האור שלהם אבל לא היה מספיק לתת כח לעולם הבריאה (לשיוכל גם הוא לקבל אורו) ג"כ ולכן הוסיף בחי' אחרת להניח שם אותו מסך והפרסא הנ"ל. נמצא שהם ב' דברים צמצום האור למעלה שיוכל האצילות לקבל האור שלו וענין הפרסא היה כדי שיוכל גם הבריאה לקבל אורו ותבין ותשכיל בזה איך יש פרסא בין אצילות לבריאה והנה על ידי עליית האור הזה שבחציו התחתון למעלה הטבור כנ"ל אז נתרבה אור גדול ורב בחצי גוף העליון ואז נעשה זה האור בבחינת מ"ן אל טעמים דס"ג שהם אזן חוטם פה ר"ל אל השרשים הפנימים שלהם בתוך הגוף ולא אל האורות היוצאים לחוץ דרך הנקבים ואז ע"י מ"ן אלו העולין שם נזדווגו שם ע"ב שבגלגלתא דאדם קדמון עם בחי' הס"ג שבו שהם שרשים של אזן חטם פה שהם טעמים כנ"ל ואז נמשך אור חדש מלמעלה מן הזווג הזה ובוקע ויורד דרך הפרסה מהטבור ולמטה. אמנם האור הראשון שהיה בתחלה למטה ועלה למעלה שוב לא ירד ונשאר שם מהטבור ולמעלה ושם הניח שורשו תמיד ומשם נתפשט ויצא דרך העינים והם הם הנקודים ונמשך ונתפשט בחוץ עד סיום רגליו דאדם קדמון כנ"ל והנה כל האור הנמשך עד הטבור אפי' שהוא מבחי' העינים הכל הוא נבלע ונכלל בעקודים ולכן איננו ניכר אבל האור הנמשך מתחת הטבור עד רגליו זהו לבדו נקרא בשם נקודות לפי שהוא עומד עתה לבדו וכן אותו אור שיורד דרך הפרסא מחדש ע"י זווג הנ"ל גם הוא בוקע הגוף והכלי דאדם קדמון ויוצא לחוץ ומאיר באלו הנקודים הרי ב' מיני אור לצורך הנקודים. ועוד יש אור ג' והוא בהכרח כי כאשר יורד ומתפשט אור העין למטה דרך העקודים (נ"א ועוד אור ג' הוא לקח כי בהכרח כשירד אור העין הוא עובר דך אזן חטם פה) הנה הוא מסתכל באורות אח"פ ההם והוא שואב משם ולוקח מהם אור לצורך עשיית הכלים של הנקודות ולוקח מג' בחי' שהם אורות אח"פ. והענין הוא באופן זה כי הנה נתב' שאורות האזן נתפשטו עד שבולת הזקן ואורות חוטם ופה עוברים ג"כ דרך שם וא"כ מוכרח הוא שכאשר נמשך אור העינים דא"ק דרך שם יתערב עמהם ויקח אור שלהם. והנה י' נקודות הם והג' ראשונים שבהם הם לוקחים אור ממה שנמשך מהסתכלות העין באח"פ ממקומם עד מקום התחברות בשבולת הזקן כנודע ואינם מקבלים אותם רק בשבולת הזקן כי משם מתחילין הן ולא ממה שבשבולת הזקן ולמעלה (נ"א בשבולת הזקן ולא ממה שבשבולת הזקן ולמעלה ואינם מקבלין רק בשבולת הזקן כי משם מתחילים הן ולא ממה שכנגד העין עד שבולת הזקן) אבל ז' נקודות התחתונים אין לוקחין רק ממה שנמשך מהסתכלות באורות החוטם והפה משבולת הזקן ולמטה כנודע כי החוטם מגיע עד החזה והפה עד הטבור ולא משבולת הזקן ולמעלה. ונמצא כי לפי זה ג' נקודות לוקחין הארה לצורך הכלים של
הם מן ג' האורות שהם אח"פ בשבולת דוקא אבל ז"ת אינן לוקחין רק מב' אורות לבד שהם חוטם ופה משבולת ולמטה עד הטבור כי אור אזן העליונה כבר נגמרה ונסתמה בשבולת הזקן ולכן גדולה היא הארה ג' נקודות עליונים מן הז"ת. ולסבה זו ג' מלכים הראשונים לא מתו לפי שיש להם הארה גדולה והכלי שלהם מעולה מאד לפי שנעשה מבחינת אזן העליונה ומהחוטם ופה כי בהסתכלות העין באורות האזן חוטם פה נעשו הכלים שלהם כנ"ל כי לקחו כליהם ממקום שעדיין אורות האזן שהם בחי' נשמה נמשכים שם שהוא עד שבולת הזקן כנ"ל. אמנם הז' מלכים תתאין מתו לפי שכליהם נעשו מהסתכלות עין בחוטם פה לבד והיה חסר מהם אור האזן העליונה והנה גם בג"ר עצמם יש בהם חילוק בין זו לזו והוא (נ"א והנה) כי מן הכתר לא ירד ממנו אפי' האחוריים אלא האחוריים של נה"י בלבד אבל באו"א של הנקודים ירדו האחוריים שלהם לבד ונשארו הפנים במקומה. וטעם הדבר הוא כי אלו האורות שנמשכים עד שבולת הזקן נחלקו לג' כי הכתר לקח מבחי' האזן עצמה ממה שהראייה שואבת בהסתכלות באור האזן ומכ"ש שנכללים בו ב' אורות אחרים ומזה נעשה כלי לכתר נקודים ואבא לקח ממה שהראייה שואבת מאורות החוטם וגם אור הפה נכלל בו והנה הכתר שלקח מן האזן הארתו גדולה מאד לא נשבר כלי שלו אבל או"א שאין לוקחין רק מן החוטם ופה נשברו האחוריים של כליהם. והנה או"א אם היו מקבלים אור זה של חוטם ופה של א"ק בהיותו למעלה קרוב אל מקום נקבי האזן אף על פי שלא היו מקבלין מאורות האזן עצמה רק קצת הארה היו מתקיימין האחוריים של כליהם אבל כיון שאין מקבלין רק מסיום האזן שהוא מקום שבולת הזקן לכן אע"פ שלוקחין קצת הארה אינו מועיל להם ולכן נשברו האחוריים של כליהם. אבל הכתר כיון שלוקח אור האזן ממש אע"פ שלקחו סיומו כיון שהוא לוקח עצמותו די בזה ולא נשבר אפי' האחוריים של כלים דידיה. משא"כ באו"א שאינן לוקחין רק הארה בעלמא וגם שהוא ברחוק מקום. והרי נתבאר ג' בחי' אלו והם כי הכתר נתקיים כולו. ואו"א נשברו ונפלו האחוריים שלהם. וזו"ן נפלו פנים והאחוריים שלהם והנה זהו הטעם שנרמז בפסוק והארץ היתה תהו ובהו אשר הוא מדבר בענין מיתת המלכים של הנקודים כנ"ל נרמז בו ב"פ מלת תהו א' מפורש בפסוק וב' בר"ת למפרע "והארץ "היתה "תהו והוא כנגד ב' בחי' הנ"ל כי תהו הישר המפורש בפסוק הוא בחי' ז' מלכים שמתו ונתבטלו אפי' הפנים שלהם הישרים ותהו שבר"ת למפרע הוא בחי' ביטול האחוריים דאו"א כי כל למפרע הוא בחי' האחוריים. והנה בודאי כי גם בנקודים יש בחי' אורות מקיפים ופנימים וענינו הוא כי הנה נתבאר כי מהג' אורות אח"פ שואב מהם הסתכלות העין לצורך הנקודים וזהו בחי' אור הג' הנ"ל שבארנו שהוא לצורך כלים אל הנקודים וצריך שתדע כי אור זה נחלק לב' ומה שלוקח מצד ימין הן אורות ממש ומה שלוקח מצד שמאל הם כלים. וכבר נת"ל כי באור יש בחי' פנימי ומקיף ובכלי יש פנימי וחיצון. נמצא כי כל אלו ד' בחי' לוקח הסתכלות העין מג' אורות אח"פ וזה סדרן כי הנה כשמסתכל העין באורות האזן ביושר נגד הסתכלות העין בעצמו שהוא שבולת הזקן עצמו מצד ימין הוא בחי' או"מ. ומה שהוא ג"כ בצד ימין אלא שהוא רחוק והוא מן הצדדים זה או"פ שהוא מועט. וכעד"ז בצד שמאל מה שהוא כנגד הסתכלות העין ממש הוא חיצונית הכלי ומה שהוא לצדדים הוא פנימיות הכלי ומה שהוא לוקח מאורות החוטם הוא באופן אחר כי מה שלוקח מאור החוטם קודם שמגיע אל הפה והוא מצד ימין הוא או"מ ומהפה ולמטה הוא או"פ ועד"ז בצד שמאל הם כלים בחי' חיצוניות ופנימיות וכן הוא מה שלוקח מן הפה נחלק לשנים כי מה שלוקח מהפה עד שמגיע לשבולת הזקן מצד ימין הוא אור מקיף ומהדיקנ' למטה הוא פנימי וכעד"ז הוא בצד שמאל לעשות כלים בפנימיו' וחיצוניות: