פרק ג מ"ב
סדר תיקון בריאת נוקבא דז"א ובו יתבאר לך מ"ש בגמרא האשה עולה עמו ואינה יורדת עמו ונבאר כמה מיני שינוי זמנים היו בה ונבאר תחילה למה נקראת המלכות נקבה. גם נבאר מה הפרש יש באורות עליונים שלזה נקרא זכר ולזה נקרא נקבה. גם נבאר איך מצינו שנשמות זכרים באים מן הנקבה ונקרא זכרים כמו דהע"ה וזולתו. דע כי הדעת כולל ב' עטרין והם חו"ג והחסדים נק' זכרים והגברות נקראים נקבות ואעפ"כ יש גבורות זכרים ויש גבורות נקבות והענין הוא שודאי הוא שעיטרא דחסדים נשאר בז"א ועיטרא דגבורות לוקחת רחל. והנה בארנו במ"א שלפי שאין הנקבה לוקחת רק עטרא דגבורה לכן ארז"ל דעתן של נשים קלה וא"כ גם הזכר יהיה דעתו קל אם אי בו רק מחצית דעת דוגמתה שהם עטרא דחסד. אמנם בהכרח הוא ששורש עטרא דגבורה נשארת בדעת הזכר ולא די בזה גם הו"ק דזכר כמו ששם מתפשטין הה"ח כנודע כן מתפשטין שם הה"ג עם הה"ח וע"כ גם אלו הגבורות שנשארו בו נקראו זכרים וכאשר ניתנין בעת הזווג מן הזכר לנקבה דרך היסוד יוצאין מש בגלוי מפי היסוד ואין שם מחיצה ואין האור נחלש כחו ממה שהיה לכן נקרא זכרים. אמנם הגבורות שיצאו מתחלה אל הנקבה לתקן פרצופה ונתפשטו תחלה בו"ק ע"ד הזכר כנ"ל ואח"כ היא נותנת אותן בעת הזווג בבחי' טפת מ"נ אלו הם נקבות. ועוד סבה אחרת שכאשר יצאו אלו האורות של הגבורות מן הזכר אליה הנה עברו דרך גופא דז"א ממש מן האחוריים שלו ואז בהכרח בעברו דרך מחיצה נחלש כחו ומתמעט הארתו וע"כ נקראו אלו האורות נקבות. וזה סוד שאומרים תמיד בכל מקום תשש כחו כנקבה כי חלישת הכח הוא כינוי אל הנקבה משא"כ כשנתפשטו האורות תחלה בזכר שאז יצאו בגלוי מפי יסוד תבונה שהוא רחם נוקבא המלובש תוך הזכר ומשם יצאו בכחם בגלוי בלתי חלישת כח אלא עדיין הם בכחם על דרך שיצאו ממוח אבא ממש ולכן נקרא זכרים. גם הענין יותר מבואר שנודע שב' עטרין אלו הם ח"ג ב' זרועות דא"א כמבואר אצלינו ושם בודאי שניהן זכרים אלא שבעודן מתפשטין בזכר נקראים זכרים אע"פ שנותנם אלא שבעודן מתפשטין בזכר נקראים זכרים אע"פ שנותנם בעת הזווג אל הנקבה וברדתן להתפשט במשם בגוף הנקבה אז נקרא נקבות וזהו ענין כמה נפשות כמו נפש דהע"ה וכל שורש קין כנזכר במקומו וזה טעם למה אשה נקרא נקבה והוא כמ"ש באדרא דעבר בוצינא דקרדינותא. ונקיב בחדוי דז"א ונפיק לבר מאחוריו לכן היא נקראת נקבה שכל האור שלה יוצא דרך נקב ההוא זהו פירוש לשון נקבה נקב ה' שהמל' שהיא ה' תתאה כל אור שלה יוצא דרך נקב ההוא. והנה ז' זנים היו אל הנוקבא דז"א עד שהיתה ראויה לזווג וחזרה עמו פנים בפנים ויש בחי' אחרת ג"כ וית במ"א בע"ה ואלו הם. א' בהיותה קודם תיקון שאז היתה נקודה קטנה. הב' בעיבור א' של התיקון ואז היתה נקראת פסיעה לבר. הג' בזמן היניקה ואז נקראת ה' תתאה ואז נקראת צלע. הד' משם ואילך עד שתהיה בת י"ב שנים ויום א' והמשך זמן זה נקראת קטנה ואז נקראת ג"כ חוה אשת אדם. הה' אחר שעברו עליה י"ב שנים ויום א' שאז כל המוחין דגדלות שבה נגמרו להכנס ואז נקראת נער חסר ה'. הו' בעת הנסירה ואז נקראת נערה בה'. הז' כשחוזרת עמו פב"פ לזווג ואז נקראת בוגרת והנה ז' זמנים אלו כללותן הם הה' אחרונות שאז התחילה להקרא בשם נקבה ונכללין בד' כי בחי' הה' וו' שניהן א' ואלו הד' מדריגות נרמזין בד' אותיות נקבה אע"פ שאינן כסדר אותיות והם נערה קטנה בוגרת ה' תתאה ולכן נרמזו ד' זמנים אלו בנוטריקון שהם נקב"ה. ותחלה צריך שתדע שלעולם בחי' המלכות הוא בקו האמצעי דז"א מאחוריו לפי שהנה"י של אמא המתפשטין תוך ז"א הנ"ה הם סתומים ויסוד שלה המתפשט תוך קו אמצעי דז"א כנודע הוא לבדו פתח ומהם מתגלין האורות תוך ז"א לכן אין המלכות עומדת אלא נגד סיום היסוד דאמא שהוא בקו האמצעי ובכל קו האמצעי של ז"א יש אל המלכות שורש שם. וזהו הענין האשה עולה עמו ואינה יורדת עמו כפי השתנות הזמנים מקומותיה משתנים בקו אמצעי ולעולם נשארין שרשים קיימין שם כנודע כי כל דבר שבקדושה אינו נעקר שרשו משם. ובזה אל תתמה בכמה בחי' שנמצאו אל המלכות כי הנה תחלה היתה מקומה בעטרה שתחת היסוד ושם היא רמוזה המלכות ואח"כ נגדלה (ועחדה) ונעקרה משם ועלתה על הת"ת שבו כמו בתפלת השחר ואח"כ נתקנית לגמרי וחוזרת עמו פב"פ ולא מפנ זה נעקרה שרשים הראשונים ושם נשארין קיימין לעולם אשר זהו הענין האשה עולה עמו ואינה יורדת עמו כי בכל גידול של הז"א גם היא היתה נגדלת עמו ונשארין שרשיה קיימין בו. וגם למעלה באחורי הדעת דז"א יש לה שורש א' אשר משם נעשית לאה וזהו שורש יציאת לאה שם וזכור כלל זה. ולא עוד אלא אפי' עם כל ספירה וספירה מספירות ז"א יש לה שורש א' שם כי בעת העיבור שהיתה שם עם ז"א אז נתערבה היא עם כל ספירה וספירה שבו והשאירה שורש בכולם וזה סוד בתיקונים ובזוהר ויקרא דפ"ו דאיהו שלימא דכל ספירה וספירה ובזה אל תתמה אם המלכות נקראת ע
טרה של היסוד או אם היא פרצוף נקבה ממש לבדה. ונתחיל לבאר כל בחי' הנוקבא: