אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / כתבי מקובלים נוספים / האר"י / ספר עץ חיים / שער ל"ו / פרק ב

פרק ב

ועתה נבאר ג' בחי' אלו איך היו מתחלת בריאת העולם עד עתה. הנה בזמן העיבור היתה היא עדיין בבחי' נקודה א' כלולה מי' והיתה למטה מאחורי היסוד דז"א וכאשר נברא העולם של אצילות ונולדו זו"ן התחילה היא להתגדל עד יום ד' לו' ימי בראשית ואז נגדלה כל ג' בחי' הנ"ל שיש בבחי' אחור באחור והוא עד שתהיה בחי' פרצוף גמור בי"ס באחור באחורי החזה ושם היה שיעור קומתה משם ולמטה וגם האורות של ה' ספירות ראשונות דז"א היו מאירין בה מלמעלה למטה אב"א וכאשר הירח קטרגה אז נתמעטה מן שיעור הנ"ל וחזרה להיות כבתחלה בבחינת המיעוט יותר גדול שאפשר להיות והוא שהי' ספירות שלה חזרו ונתעלו ונסתלקו בשרשיהן בט"ס של ז"א כי משם יצאו כנ"ל ולא נשאר רק המלכות שבה שהיא נקודה א' כלולה מי' תחת אחורי היסוד של ז"א. וזהו ענין לכי ומעטי את עצמך שנסתלקו ט"ס שלה העליונים ועלו בז"א והיא נשארת נקודה מעוטה וירדה תחת אחורי היסוד וענין מיעוט הירח היה ביום ד'. אח"כ ביום ו' חזרה להתגדל בבחי' הג' הנ"ל היותה פרצוף שלם בבחי' אחור באחור נגד החזה דז"א ואז יש בה ה' אורות של ה"ס ראשונות דז"א שהם בחי' ה' ימים ראשונים דימי בראשית כולם האירו ביום ו' שהוא הת"ת שבו ואז ניבנית המלכות ונגלית שם וה"ר מאירין בה מרחוק ואז ביום ו' נזדווגו זו"ן בבחי' אב"א ונברא אדה"ר בבחי' זו לבדו ואלו לא חטא אדם הראשון היה מעורר מ"נ באותו שבת הראשון ועל ידי זה היו מזדווגין זו"נ פנים בפנים בבחי' יותר עליונה שבכולם שישתמשו שניהן בכתר אחד ופנים בפנים אשר אין הגדלה גדולה מזה ותהיה היא מקבלת מאמא עלאה שלא על ידו. והנה כאשר חטא אדם הראשון יום ו' חזרה למטה תחת היסוד באחוריו ונשארה שם בבחי' נקודה לבד כלול מי' ואז אותן הט"ס עליונים שבה לא חזרו לעלות ולהסתלק ולהתעלם בזעיר אנפין עצמו כמו בעת מיעוט הירח ביום ד'. אמנם כיון שהיה מפני חטא לכן כל אלו הט"ס ירדו למטה בקליפות כמ"ש בע"ה והרי היא בתכלית המיעוט האחרון שבכולם ואז היא ילדה קין והבל ע"י זווג זו"ן כנזכר אצלינו בדרוש קין והבל וחטא אדה"ר ע"ש איך היו למעלה בשעה זו ואח"כ כשבא יום שבת ראשון חזרה הנוקבא להתתקן בכל הו' בחי' הנ"ל ונגמרה בחי' הו' והוא שחזרה עמו פב"פ בכל שיעור קומתו זולת בחינת הכתר לבד שהיה גדול מכתרה אחר שהיא בחי' יותר עליונה מכולם וגבוה ממנה ולכן היתה עדיין צריכה לקבל מאמא על ידו ואז לא היו משתמשין בכתר אחד שהיא הבחי' היותר עליונה מכולם כנ"ל. ואח"כ ביום ראשון דחל חזרה לבחי' הב' והיתה פרצוף שלם מי"ס באחורי החזה דז"א ועדיין ג"כ לא היו מאירין בה ה' ראשונות דז"א. והנה ענין זה נמשך מבריאת אדה"ר עד שיצאו ישראל ממצרים כי בכל יום שבת חוזרת עמו פב"פ שוה בשוה בבחינת ו' הנ"ל ובימי החול היתה חוזרת אחור באחור פרצוף שלם בבחינת ב' הנ"ל וה"ר דז"א לא היו מאירין בה וזה נמשך עד צאת ישראל ממצרים בליל פסח. אמנם אע"פ שבחינה זאת היתה כך יש בו קצת שינוי בהמשך זמן הנ"ל והוא כמ"ש רז"ל שאדה"ר סילק את השכינה לרקיע ראשון ודור אנוש כו' עד שהעלוה למעלה מז' רקיעים עד שבא אברהם ויצחק ויעקב לוי קהת ועמרם ומשה והורידוה למטה מז' רקיעים כבתחלה. והענין הוא כי כבר נתבאר כי בשבת ראשון חזרו פב"פ ועדיין כתרו גדול מכתרה וגבוה ממנה נמצא כי המלכות שבה למטה מכל בחינת ז"א ואין לה מקום יניקה כנגד הזכר כנ"ל וע"כ צריך שתתעלה המלכות ביסוד שבה ואז יהיה מקום יניקה גם אל המלכות שבה וא"כ נמצא ששבעה רקיעים התחתונים שבה כבר עלתה בימי אדה"ר רקיע ראשון מלמטה למעלה שהיא בחי' המלכות שבה ועלתה אל יסוד שבה. ונמצא שאין לה עתה פרצוף רק מט"ס עליונות שבה בלבד וזה היה בכל השבתות וגם בחול כאשר היתה חוזרת עמו אב"א מהחזה ולמטה לא היה לה רק פרצוף מט"ס עליונים שבה נכלין כשיעור קומה ד' תחתונות שבו כי המלכות שבה שהוא רקיע א' נסתלקה משם ועלתה ביסוד. וכן עשו כל הז' דורות עד שהעלוה למעלה מז' רקיעים תחתונים שבה ואז נכללין כל הז"ת שלה בג"ר שבה ואותן ג"ר שבה היה עומדין נגד ג"פ עילאין דנה"י דז"א ונאחזות בהם אב"א וכל הז"ת שבה נכללין שם ונשארו כל שארית נה"י דז"א מגולין בלתי לבוש ומשתלשלין למטה מן שיעור קומת הנוקבא ואז היתה עולם מתנהג ע"י ז"א. וז"ש באנשי סדום וה' המטיר על סדום מאת ה' מן השמים כי עיקר ההנהגה מן השמים שהוא ז"א. אמנם להיות כי גם נוקבא היתה כלולה בג"פ עליונים דנה"י דז"א לכן נזכרת בכללות עמו כמ"ש וה' המטיר וגו' הוא וב"ד. וזהו ענין מ"ש בזוהר דינין דדכורא תקיפין ברישא ונייחין בסיפא כי כל דיני הז"א הם בנה"י שלו וכאשר הם מתפשטין בנוקבא ונעשין בה מוחין אז נייחין שם בסופם שחזרו להיות בחי' מוחין. אמנם כאשר הוא בבחי' הנ"ל שנכלין ז"ת שבה בג"ר שבה בריש נה"י שלו אז הם דינין תקיפין בסופם וע"כ וה' המטיר גפרית ואש שהם דינין תקיפין מן השמים לפי שאז

הז"א אינו רחמים אלא דין ואם הוא נקרא רחמים הוא כאשר נה"י שלו נעשין מוחין ברישא דנוקבא. וזהו נמי ענין הוצאת חמה מנרתקה הנזכר בדרז"ל ובתיקונים שה הוי"ה אדנ"י כנזכר בתיקון כ"א דנ"ח והענין כי חמה הוא ז"א ונרתקו הוא נוקבא שמלבשת נה"י שבו שהם דינין תקיפין הנקרא חמה בתוך נרתקה (שהיא רישא) דנוקבא ונחלש כוחם ובצאת חמה מנרתקה כנ"ל שורפת העולם כולו בדינים הקשים וכבר נת"ל כי אין דבר זה אלא בימי החול אבל בשבתות היה פב"פ ע"ד הנ"ל. וזה נמשך עד שבא אברהם והורידה רקיע א' והוא בחינת החסד אשר בה שנתפשט למטה כנודע כי אברהם איש חסד וכן עשו השאר עד משה ואז נתפשטה גם המלכות שבה ונתפשטו ט"ס שבה בבחינת אב"א למטה מהחזה ועדיין אין האור ה"ר שבו מאירין בה וכ"ז בימי החול כנ"ל. וטעם הדבר היה לפי שכל הנשמות שבאותן הדורות שהיו מבחי' ישראל היו מעורבים בדור הפלגה ובדור סדום ובדור מצרים והיה הטוב מעורב ברע וכמ"ש בדרוש בפ"ע בע"ה וע"כ לא יכלו הצדיקים ההם להמשיך אור הה"ר למטה שיאירו בה וכמ"ש בע"ה בענין גלות מצרים. וזהו טעם ד' מאות שנה של גלות מצרים היה גלות ההוא בחינת הסתלקות הה"ר דז"א מד' תחתונים שבו אשר שם קומת המלכות [הגהה - נל"ח ז"ס וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים כי בעלייתם ממצרים חזרו הה"ר כ"א כלול מי' שהוא נ' וק"ל]. וכנגד ד' אלו שחסר מהם אור הנ"ל נמשך הגלות ת' שנה. אח"כ בהגיע תור גאולת מצרים בעשרה לחודש לקחו הפסח להורות כי אז היתה פרצוף שלם בסוד אב"א בי"ס ולכן לקחו מבעשור ואח"כ המתינו עד ה' ימים והאירו בה עוד ה"ר שבו ואז היה ליל פסח בט"ו לחודש. וז"ס מ"ש בזוהר אמור דקי"ב על בט"ו לחודש כי כדין קיימא סיהרא באשלמותא ה' על י' פי' בהיותה בסוד אחור הוא בחי' י"ס ושיעור קומתה אינה רק ד"ס תחתונות דז"א וה"ר דז"א גבוהין עליהן וכאשר היא נגדלת עמו למעלה לוקחת מקומם ונמצא שהיא עתה בחי' ה' על י' וזהו בליל פסח שהוא בט"ו לחודש כי אז חזרה פב"פ עמו בבחי' ו' הנ"ל ולכן אנו אומרים בלילה ההוא הלל (כי הנוקבא הנקרא אדנ"י שהיא גימטריא הלל נגמרת קומתה) גמור ותיכף ירדה כבתחילה לכן אין הלל גמור בז' ימי הפסח. אח"כ מאז ואילך עד שבנה שלמה בית ראששון היתה בכל ימי שבתות פב"פ בבחי' ו' כנ"ל ובכל ו' ימי החול היתה אב"א בבחי' ג' הנ"ל שהיתה בפרצוף שלם י"ס מהחזה ולמטה וגם אור ה"ר דז"א האירו בה תמיד. וזהו טעם זכירת יציאת מצרים כי היתה גאולה גדולה מבחינת היותה בתחילה בימי הגלות בבחי' ב' לבד והוא פרצוף י"ס באחור מהחזה ולמטה בלי הארות ה"ר שלו בה משא"כ בחורבן בית ראשון כמ"ש בע"ה. ואח"כ כאשר נבנה בית ראשון ע"י שלמה נתוסף עוד בה בחי' אחרת והיא כי בין בשבת בין בחול לעולם היתה עמו פב"פ בחי' ו' אמנם הבחינת ז' שהוא היות ב' מלכים משתמשין בכתר אחד כנ"ל לא היתה כך לעולם עד לע"ל ואלו היה כן בבית ראשון לא היתה אומה ולשון שולטת בנו כלל עוד. ואמנם עוד נתוסף עתה בבית א' הארה גדולה והוא זה הענין כמ"ש במ"א כי הז"א היה ו"ק חג"ת נה"י ואח"כ עלו חג"ת ונעשו חב"ד ונה"י נעשו חג"ת והוצרכו הבינה להתפשט בו ולעשות נה"י חדששים. נמצא כי יש בז"א הוד ראשון והוד אחרון והוד הראשון נעשה אח"כ בו גבורות ונודע כי הבינה בז"א אתפשט עד הוד שבו. ואמנם קודם בית א' היתה הבינה בו עד הוד ראשון שהיה אח"כ בחי' גבורה נמצא כי התפשטות בינה תוך ז"א לא היתה כי אם בה"ר שהם חב"ד ח"ג וכתר אינו נמנה מפני שהכתר ודעת הכל א' כנודע. גם ת"ת דז"א לא נתפשטה בו הבינה כי נ"ה דאמא ארוכים מתפשטין הרבה בב' קוין ימין ושמאל אך היסוד שלה שהוא בקו האמצעי מסתיים בדעת שלו ואז ה"ר לבד היתה הבינה מתפשטת אך אחר בנין בית א' נתפשט בינה עד הוד ב' דז"א והם עתה ז"ס שמתפשטת בהם הבינה תוך ז"א. ואח"כ כשגרמו העונות נחרב בית ראשון ובעת חורבן עצמה ירדה המלכות אחורי היסוד דז"א אמנם ט"ס העליונים שבה לא ירדו לקליפות כמו שהיה בחטאו של אדה"ר אמנם עלו למעלה בתוך ז"א בשרשיהן כנ"ל בענין מיעוט הירח ואלולי שנתמעט המיעוט זה הגדול לא היה יכולת אל הקליפות ולאה"ע להרחיב בהמ"ק אך אמנם חזרו ט"ס עליונים להתעלם למעלה בז"א לא שלטו בהם הקליפות. אמנם תכף אחר החרבן חזרה הנוקבא להתתקן בבחי' ג' ונעשה פרצוף של י"ס אב"א מהחזה ולמטה ואף כי גם אז היו מאירין בה ה"ר של ז"א וכל זה בחול כי בשבת היתה פב"פ בבחי' ו' נמצא כי בעת חרבן בית ראשון באותו גלות של ע' שנה דבבל היתה הנוק' ממש כמו שהיתה ביציאת מצרים ודור המדבר. וזש"ה המדבר הייתי לישראל וגו' ומה שהיה אז בחינת גאולת מצרים נחשב עתה לגלות לפי שבתחילה בגלות מצרים היתה גלות גמור שאפי' בהיותה אב"א בימי החול לא היו אור ה"ר שלו מאירין בה ולכן כאשר נתוסף הארת ה"ר נחשב לגאולה אבל עתה שבזמן בית ראשון אפילו בימי החול היו פב"פ וקומתן שוה ואח"כ כשחזר

לבחי' ג' דאב"א אע"פ שאור הה"ר מאירין בה נחשב לגלות גמור אמנם הגירעון שהיתה עתה בגלות בבל הוא כי אותן הארות שהיו מאירין ז"ס עליונים שבהם נתפשטה בינה בז"א כנ"ל בימי בהמ"ק ראשון וכולם היו מאירין בה בבחינת פב"פ כנ"ל הנה אלו האורות ירדו כולם ונמשכו אל הקליפות בעו"ה אך לא ט"ס ראשנים עצמם שבה כנ"ל שעלו בז"א אך אלו הז' האורות ירדו בקליפות והיא חזרה אב"א כנ"ל בימי החול. וזהו ענין גלות בבל ע' שנה נגד ז' אורות אלו שהיא בחי' ז' כל א' כלול מי' לכן נקרא גלות בבל שהוא גימטריא ד"ל כנודע כי מלכות נבנית ע"י בוכ"ו חילוף אהי"ה שהוא גימטריא ד"ל ואז שיעור קומת המל' היא אורך היריעה שלשים באמה ורוחב ארבע באמה כמנין ד"ל ועתה נתמעטה בניינה וקומתה הראשון שהוא גימטריא ד"ל. אח"כ בבית שני עלתה בימי השבת פב"פ בבחי' ו' אך בימי החול עלתה פב"פ של בחינת הה' שהיתה פרצוף בי"ס שלימות ושיעור קומתה מהחזה שלו ולמטה פב"פ והיו ה"ר שלו מאירין בה מרחוק אמנם לא עלתה היא כנגדן ממש כמו שהיתה בבית א' בימי החול. וזה הענין שחסר ה' דברים בבית שני ואלו הם אורים ותומים וכו' וזהו ענין מ"ש בזוהר פרשת שמות כי בית ראשון לקבל ה' עילאה ובית ני לקבל ה' תתאה. והענין הוא שכבר בארנו שבבית ראשון היו פב"פ עד למעלה בחינת ו' והיו ה"ר מאירין בה ואז נקרא סיהרא באששלמותא במלוי הלבנה בט"ו לחודש בסוד חמשה עשר ה' על י' כנ"ל. נמצא כי בהיותן שם למעלה נקרא גם היא ה' עלאה אך בבית שנה שהיתה בימי החול פב"פ בד' תחתונות שבו והיא חמישית להם אז נקרא ה' תתאה. ועוד ט"א עם הנ"ל כי בבית ראשון אמא עלאה הנק' ה' עלאה נתפשטה עד הוד ב' דז"א ואמנם המלכות היתה יונקת ממנה כי שם מקום המלכות אך בבית שני לא נתפשטה הבינה רק עד הוד ראשון דז"א בלבד שהוא בחינת גבורה של עתה כנ"ל. נמצא כי המלכות עתה בחול בבית ב' אע"פ שהוא פב"פ היא מחזה ולמטה ואינה יונקת מה' עילאה לכן נקרא ה' תתאה לפי שאינה יונקת מה"ר וששמור הקדמה זו על ענין בינה המתפשטת עד הוד א' אימתי הוא ואימתי מתפשטת עד הוד ב' והנה אח"כ בחורבן בית ב' היתה המיעוט היותר מועט שבכל הזמנים והוא דומה ממש אל זמן חטא אדה"ר והוא כמו שהיתה בבחינה ראשונה של אצילות אב"א שהיתה בבחינת נקודה כלולה מי' שהיא המלכות שבה בלבד אב"א תחת היסוד שלו ונתוסף בה פגם שאותן הט"ס שלה ירדו למטה בין הקליפות ואז סמכין אתאבידו שהם נה"י ז"א הסומכים אותה. וז"ס השליך משמים ארץ וגו' כי ת"ת ישראל שהוא ז"א הששליך את המלכות הנקרא ארץ שהיתה תחלה בת"ת שבו הנקרא שמים ומשם השליכה אפי' למטה מהדום רגליו שהם נה"י שבו ונפלה תחת היסוד שבו באחוריו. וזהו ויגדל עון בת עמי מחטאת סדום כי בדור אנשי סדום היתה המלכות באחורי נה"י דז"א כנ"ל בסוד וה' המטיר אך עתה נפלה בסוד נקודה לבד תחת היסוד וט"ס שלה ירדו אל הקליפות מכ"ש הארת ה"ר דז"א שנפלו בחרבן בית ראשון נמצא כי חטא אדה"ר וחטא חורבן בית שני הכל א' אלא שחטא אדה"ר תיקן ממש את הקליפות מה שמתחלה היו בלתי תיקון כמ"ש בע"ה אבל בעת החרבן בחטא ישראל כבר היו הקליפות מתוקנים ומה שגמרו הם הוא להחזיר ולהלביש בהם את הקדושה כנ"ל. וז"ס והמה כאדם עברו ברית וזהו הטעם שבימי המשיח לא יאמר עוד חי ה' אשר העלה אתכם מארץ מצרים כי בגלות הזה גדול מאד מגלות מצרים הנ"ל. והנה ענין התלבשות אלו הט"ס שבה בקליפות הענין כמ"ש במ"א כי גם אלו הקליפות הם מבחינת אצילות בריאה יצירה הטמא וכל עולם ועולם כלול מי"ס המתחלקים לה' פרצופים והנה הנוקבא דזעיר אנפין דקליפה דאצילות היא לילי"ת אשת סמא"ל והיתה תחילה בבחי' נקודה כלול מי' תחת היסוד של סמא"ל בעלה ועתה אלו הט"ס נתלבשו בה ונעשין בה י"ס שלימות. וזהו ענין ומלכותו בכל משלה שאמרו בתקונים שהוא אדם דעשיה שנתלבש בי' קליפות ואדם דעשיה הוא בחי' ט"ס אלו דמלכות דאצילות דקדושה הנקרא עשייה שבאצילות ונתלבשה בנוקבא דקליפה שהוא כדוגמתה בעולם הטמא דאצילות. וזהו ענין אמלאה החרבה שארז"ל לא נתמלאה צור אלא מחרבנה של ירושלים נוקבא דקדושה דאצילות. וזהו ענין במסכת חגיגה ואם לא תשמעוה במסתרים תבכה נפשי מפני גוה מפני גאוותן של ישראל שנטלה מהם ונתנה לאו"ה והבן זה היטב. נמצא כי בהתלבש ט"ס דמלכות בלילית דקליפה עיקר האבדה זו הוא לז"א כי ממנו יצאו כנ"ל וזהו מאמר בזוהר פרשה במדבר דף קי"ט ע"פ קולה כנחש ילך והבן ענין זה היטב והוא כי בחי' מה שנשארה במלכות דאצילות הוא בחי' מלכות שבה הנקרא זנב בסוד שארז"ל ויבן ה' אלהים את הצלע רב אמר זנב היתה וזה הזנב נשאר בה בלבד והט"ס ראשונות שבה שהם רישא דילה ירדו בקלי' ושכיבא לעפרא בסוד ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן. לכן ישראל שיניקתן מן המלכות אינם שולטין בגלות אלא שחה לעפר נפשם אך האומות שיניקתן מן הזנב הם השולטין כי אי הנהגה ושלטון עתה אלא בזנבא הנ"ל ומשם מקבלין א

ו"ה שהם ג"כ בחי' זנבא שפע ושולטין בגלות זה וזהו סוד ג"כ מ"ש הכתוב כן משחת מאיש מראה והבן זה:

חזרה לראש הדף
Site location tree