פרק ז
והנה נודע כי זו"ן כשמזדוגין יחד זה ניתן מ"ד והיא נותנת מ"נ ונודע מ"ש רז"ל אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי. וגם ארז"ל אין האשה מתעברת מביאה ראשונה גם נודע מ"ש בסבא דמשפטים שבביאה ראשונה שהאדם בא באשתו שדי חד רוחא בגווה ופירוש הדברים הם כך שכבר נודע שאין הנוקבא לוקחת שום אור אלא ע"י ז"א ונודע שב' עטרין הם בדעת ונקרא חו"ג והם שם מ"ה וב"ן ואע"פ שבהיות הנוקבא אב"א עם ז"א אינה יכולה להתתקן וליעשות פרצוף אם לא ע"י שנותנין לה עטרא דגבורות שהם הה"ג עכ"ז אינה לוקחת הה"ג עצמן רק הארתן עוברת דרך האחוריים דז"א שהרי ה"ג ירדו אחר כלות החסדים ועמדו ביסוד דז"א ומשם עברה הארתן אל הנוקבא אך הגבורות עצמן א"א שתקבלם אם לא ע"י זווג ממש בביאה ראשונה דבעל עמה ואז הם יוצאין לגמרי מן יסוד שלו וניתנין ביסוד שלה ואלו נשארין בה תמיד שם והם חיותה והם נקרא נפש המלכות ולפי שעצמותה שלה לא נעשה רק מהארה שלהם בלבד לכן עדיין לא היתה ראויה לילד כי אין האשה ראויה לילד אא"כ תהיה שלימה שאם היא חסרה אינה יולדת. ואמנם כל השלימות אינו אלא עד שיהיה בה כל הה"ג עם אלו ששהם שם ב"ן הנ"ל כי זה ממש נפש של הנוקבא כנודע כי שם ב"ן הוא בנוקבא דאצילות וכן הוא בעולם עשייה הנקרא נפש של ב"ן לכן ע"י שם זה נוצר נפש של האדם תחלה וזהו הבא לאדם בעת צאתו ממעי אמו ששם זה הוא פנימית ורוחניות עולם הנוקבא ואין נפש זה של הנוקבא העליונה נותן בה עד ביאה ראשונה דבעלה עמה ואז נותן בה הנפש הזו ועי"כ נשאר נפשה הזאת ביסוד שלה ושם ב"ן הזה הוא המעלה אח"כ כל המ"ן דשאר הזווגים דמאז ואילך. וזה הטעם שאין האשה מתעברת מביאה ראשונה כי ביאה ראשונה עושה אותה כלי לקבל טפת הזרע ואחר שקבלה הכלי ההוא בביאה ראשונה אז משם ואילך תתעבר ותקבל טפת הזרע בזווגים אחרים ושם ב"ן הזה שהוא הנפש שלה שהם הה"ג עצמן כנ"ל הם נשארים תמיד שם ביסוד שלה לששורש כדמיון השאור אל העיסה וזהו ענין רוחא דשביק בה בעלה בביאה קדמאה. והנה כאשר רוצין זו"ן להזדווג יחד מאז ואילך הנה נודע שאין שום זווג בעולם לזו"ן אם לא שיקדים להם בתחלה זווג או"א וטעם הדבר שאלו ב' עטרין הנ"ל שלקחו זו"ן לצורך עצמן וגופם אבל לחדש מחדש בנים אחרים אינן יכולים לא לא שיקחו התוספת ההוא מאביהם מלמעלה מאו"א וגם או"א לוקחין מהיותר למעלה עד המאציל עליון שהוא לבדו יש לו כח לחדש תמיד לפי שאין לו סוף משא"כ בנאצלים שאין להם אלא לעצמן מה שניתן להם מלמעלה נמצא שאין זווג בעולם של זו"ן כלל אא"כ יהיה הזווג ההוא נמשך מלמעלה עד א"ס. וז"ס כוונת יחוד ק"ש באמתותה שכבר נודע שהוא בחי' זווג או"א כדי לתת להם מוחין חדשים לזו"נ בניהם כדי שיוכלו להזדווג גם הם להוליד בנים אחרים וצריך לכוין בק"ש ולהשלים כל הזווגים עד א"ס כי ז"א יקבל מאו"א ואו"א מא"א וא"א מעתיק יומין כו' עד א"ס. ואנו בעונותינו לא נמסר לנו תשלים ענין זה אצלינו, נמצא כי אע"פ שכבר לקחו זו"נ בתחלת אצילות הב' עטרין שהם תכלית ועיקר הזווג כנודע כי אין קישוי אלא לדעת בסוד ואדם ידע את חוה אשתו וידע אלקנה, עכ"ז בכל פעם שצריכין להזדווג הם צריכין ליקח מחדש ולחדש אותן הב' עטרין משרשם העליון כמ"ש, והוא דוגמת האדם שממה שהוא אוכל מתרבה המוח שלו ויכול להזריע ולשמש ואם לא יאכל הנה בפעם או בפעמיים אשר יזריע יחסר ממנו מוחו וימות נמצא שבכל זווג וזווג דזו"ן קדם אליו הזווג דאו"א ונותנין להם ב' עטרין מחדש ומהם יכולין להזדווג זה נותן החסדים וזו נותנת הגבורות והנה מאלו עטרין החדשים מהם נעשה הולד עצמו. ואמנם כאשר באים אלו הב' עטרין אינה יכולה הנקבה להעלות מ"נ אלו שהם הגבורות החדשים אם לא ע"י גבורות הראשונים הנקרא נפש הנוקבא שם ב"ן כנ"ל והשורש לכל המ"נ אלו החדשים הם אותן ב' עטרין קדמאין שלקחו בעת אצילות בזווג הראשון והם נשארין שם קיימין תמיד לעולם וכאשר באים המ"נ החדשים אינם יכולין לעלות אם לא ע"י אותן גבורות הראשונים הנ"ל. והנה נתבאר היטב ענין זה ושמור כלל זה בידך שאותן ראשונים הנ"ל נקרא רוחא דשדי בגווה בזווגא קדמאה והם נפש המלכות והוא שם ב"ן דההי"ן והם הכלי והרוח המעלה מ"נ אבל המ"נ בעצמו הם אלו הגבורות החדשים שמהם עצמן בחבור חסדים הזכרים החדשים מהם נעשה הולד עצמו: