מהות חכמת הקבלה - שיעור 5
אנו נמצאים בעולם הזה, מעלינו נמצא העולם העליון וממנו אנו מופעלים. כל מה שיש בעולם הזה נמצא בהתאמה לעולם העליון ורק החומר שבשני העולמות שונה. כל הפרטים המרכיבים את עולם הזה - ולא רק בדומם, צומח, חי, מדבר, אלא גם במחשבות, ברצונות ובכל מה שנמצא בפנימיות האדם - הכול בא מלמעלה, בונה את החומר שלנו בעולם הזה ומנהל אותו.
מה שנמצא למעלה, בעולם העליון, נקרא "שורש" ומה שנמצא לעומתו למטה, בעולם הזה, נקרא "ענף". המקובלים, האנשים שאליהם אנו רוצים להידמות, מגיעים מהעולם הזה לעולם העליון. הם פותחים את העולם העליון ורואים את המציאות רוחנית. הם רואים כיצד העולם שלנו מופעל על ידי כוחות וחוקים מהעולם העליון. מאחורי כל אחד מאיתנו עומד כוח שפועל עליו כמו יד בכפפה. האדם בעולם הזה מופעל מעולם העליון כמו בובה על חוט. כך מספרים לנו המקובלים וכך אנו עתידים לגלות.
לכוחות ולתוכניות שבעולם העליון אין שמות. אולם כשהמקובל מגלה את הכוחות של העולם העליון ורואה את תוצאותיהם בעולם הזה, הוא קורא להם בשמותיהם של התוצאות. כך המציאו המקובלים את שפתם, שפת הענפים. כי לכל שורש רוחני יש ענף גשמי שהשורש מנהל אותו. מכאן ברור שרק אלו הנמצאים בשני העולמות גם יחד, יכולים לדעת ולהבין את שפת הענפים.
כאן המקום לשאול מהי התועלת משפת הענפים לאלו שאינם מקובלים? ובכן, אם האדם משתוקק להגיע לעולם הרוחני ולומד את שפת הענפים, אם מבעד לעולם הזה ודרך המילים של שפת הענפים הוא משתדל ורוצה לראות את הכוחות הרוחניים שמנהלים את העולם הזה, ולא את חלקי העולם הזה הנקראים באותם השמות, הוא מתעלה בהדרגה לשורשים. מתוך השורשים הוא מזמין אור מקיף שמחזירו למוטב וכך הוא מגיע להכרת השורשים.
שפת הענפים אינה שפה ככל השפות, שפה המשמשת לקריאה. בכל מקרה איננו מבינים את המילים שאנו קוראים בכתבי המקובלים, הרי הם מתכוונים לכוחות ולפעולות רוחניות. אבל אם אנו משתוקקים לעלות ממטה למעלה דרך כל אותם הקשרים בין ענף לשורש, נפתח לנו פתח להגיע לעולם העליון.
לכן המקובלים כותבים ספרים - לא רק בעבורנו אלא גם זה לזה. המקובלים כותבים למקובלים אחרים מתוך רצון לחלוק את הידיעות שגילו בעולם העליון. חכמת הקבלה היא גילוי הטבע העליון והמקובל הוא מדען בעולם העליון. בכתבם אחד לשני, מעשירים המקובלים את ידיעותיהם, מגיעים להישגים גדולים יותר ומשפיעים עוד יותר אור לעולם. לעומת זאת, בעבורנו, ספרי המקובלים הם לא יותר מאשר אמצעי להתעלות רוחנית.
שפת המקובלים היא שפה של ענפים.
"פירוש, על פי הוראתם של הענפים הללו על שרשיהם שהם הדוגמאות שלהם הקיימים בהכרח בעולם העליון. כי אין לך שום מציאות בעולם התחתון שלא יהי' נמשך ויוצא מעולם העליון ממנו וכמשפט החותם עם הנחתם כמפורש לעיל, אשר משום זה, השורש שבעולם העליון מחייב את הענף שלו שבעולם התחתון, שיתגלה בו כל צורתו ותכונתו, ע"ד שאמרו ז"ל, שהמזל שבעולם העליון המיוחס לעשב שבעולם התחתון מכה על אותו העשב ומכריחו לגדול על מתכונתו כנ"ל. שמתוך זה נמצא כל ענף וענף שבעולם הזה מגדיר היטב את הדוגמא שלו העומדת בעולם העליון."
שום דבר טוב לא מגיע מהעולם העליון לעולם התחתון. הפקודות היורדות ממעלה למטה, מגיעות כולן כמכות. אין לחכות לטוב בעולם שלנו, כתוב " אין לך כל עשב ועשב מלמטה שאין לו מזל ברקיעומכה אותו ואומר לו גדל"(בראשית רבה י ו). אלא אם נשייך את עצמנו להתפתחות הרוחנית בהתאם לרצון של הכוח העליון הנקרא "מלאך", אם נבין אותו, אם נלך אתו יחד ונסכים עם המטרה שאליה הוא מוביל אותנו, נחסוך את המכות. אמנם גם כשהמטרה רצויה, האדם משתמש באותו הכוח העליון, אלא שהוא מגיע כדבר רצוי ולא כמכות. המכה כבר לא נראית כמכה. להפך, האדם רוצה בה, מבין ואוהב אותה. היא משמשת לו ככוח התפתחות.
אולם, אם האדם לא ישתנה בהבנת ההתפתחות כדי להשתמש בה נכון, מלכתחילה הוא ירגיש את הכוחות המפתחים אותו במצבו כמכות בלבד. את תחילתן של המכות האלה ניתן לראות בימינו, די בברור: בעיות אקולוגיות וחברתיות בקנה מידה עולמי, שימוש הולך וגובר בסמים ומתקפות טרור, ובקרוב נראה מכות נוספות.
עלינו להבין כי אלה הם כוחות ההתפתחות הרוחנית שלנו. אם נקבל אותם ככוחות טובים ונלך לקראתם בצורה הכרתית ונכונה, נראה עד כמה שהם מועילים. ואם לא, נחווה אותם כמכות. ילד טוב שרוצה ללמוד, מבין כי הוריו מתייחסים אליו נכון. ילד שאינו רוצה ללמוד מקבל מכות. הכול תלוי בדרך שבה הילד מקבל את התנאים שמציבים לו הוריו.
שאלה: ובכל זאת, עדיין יש כמה רגעי נועם בחיי האדם.
בעולם שלנו אין רגעי נועם. כבני אדם אין לנו ברירה אלא להשתדל למצוא בעולם שלנו מקום שלווה. אנו מחפשים לברוח, כי ביסודו של דבר איננו מוצאים סיבה לכל מה שקורה לנו, והסיבתיות היא העיקר.
עלינו להבין שהסיבה למכות אינה קיצו הקרוב של כדור הארץ, כפי שסובר המדע. המכות אינן חלק מסיום סתמי של החיים על פני כדור הארץ, אלא הם חלק מההתפתחות עד שהאדם יגיע לדרגה הרוחנית וימצא בממד אחר לגמרי, רוחני, והגשמיות תעלם.
העולם הזה, העולם שאנו מרגישים בחושינו כעולם הזה, עתיד להתעלות עד לדרגה של עולם אין סוף. חושינו ייעלמו מאיתנו, ויתעלו ויתכללו בחושים נעלים יותר, רוחניים. ההרגשה של מציאות העולם הזה תתכלל בהרגשת העולם העליון. בסופו של דבר האדם יעלה את כל הרגשותיו, את הקיום שלו והתפיסה שלו, לתפיסה שבאין סוף.
אילו הבינה זאת האנושות והשתמשה נכון במכות הניחתות עליה כעת, אילו כַיוונה את עצמה בחדות למטרה שהטבע מציב לפניה ודוחף אותה לעברה, ודאי שהייתה מסכימה למכות. ואפילו לא מרגישה אותן. היא הייתה מקבלת את המכות בהבנה, כנכונות, עוד לפני שהן מגיעות. וההכרה הזו הייתה מעמידה אותנו כילדים רעים שחייבים לעשות משהו. במצב הנוכחי קשה להבין זאת, אבל בכוחות היורדים עלינו מלמעלה היינו רואים כיצד להפוך אותם לחיוביים ממש, ולהתקדם בעזרתם בלא להרגיש בהם שמץ של רע.
התהליך יישאר ללא שינוי, אבל האדם יקבל ויראה אותו אחרת לגמרי - כתהליך של התפתחות לקראת תענוג ושלווה. קשה לנו להאמין כיצד אסונות כמו הוריקנים, צונאמי או פיצוץ אטומי, יכולים להראות כתהליך של התפתחות לקראת תענוג. כי איננו מבינים איך הכוחות האלה יכולים להיראות לנו אחרת.
כך או כך, הצפייה של האנושות לשלווה והתקווה למצוא מקום מסתור מכל הבעיות, נובעת לפני הכול מתוך שאיננו רואים סיבה לבעיות. אילו ידענו שהסיבה לכול היא להביאנו למטרה, לתוצאה מיוחדת, היינו מדברים אחרת.
במצב הנוכחי האדם פשוט רוצה לעצום את עיניו ולשכוח. הרי מי הוא לעומת איתני הטבע?! בכל רגע כדור הארץ יכול להזדעזע ולנער אותנו מעליו כגרגרי אבק. ומכיוון שאיננו יכולים לעשות שום דבר כדי למנוע את המכות, אנו משתדלים שלא לדבר או לחשוב עליהן. אילו ידענו איך להתייחס לכל האיומים האלה, אילו הבנו שהמכות באות אלינו בצורה מטרתית ומכוונת, היינו מתייחסים אליהן אחרת. נכון להיום האדם פשוט צריך לשכוח. האדם המוצלח יותר הוא מי שעוצם את עיניו ולא איכפת לו מכלום. בימינו הגישה של האנושות לחיים היא "אכל ושתה כי מחר נמות". כי פשוט אין מה לעשות.
המכות שעוד יתגלו, יבהירו כי אין ממש בתיאוריות הקושרות בין התחממות כדור הארץ או שרפת יתר של דלק, לאסונות אקולוגים. כל המכות באות כדי להראות לנו שהזמן עומד להיגמר ועלינו להזדרז ולתקן את עצמנו ולעלות לרוחניות. הזמן שלנו בעולם הזה קצוב.
סיכומו של דבר, כל הכוחות מגיעים מלמעלה. ולפיכך "מצאו להם חכמי הקבלה, אוצר של מלים ערוך ומפורש לעיניהם די ומספיק לבחינת שפה מדוברת ביניהם המצוינת להפליא, שיוכלו לישא וליתן זה עם זה בשרשים הרוחניים שבעולמות העליונים, דהיינו על ידי שמזכירים לחבריהם רק את הענף התחתון המוחשי שבעוה"ז המוגדר היטב לחושים הגשמיים, והשומעים מבינים מדעתם את השורש העליון אשר ענף הגשמי הזה מראה עליו מפני שהוא מיוחס אליו להיותו נחתם הימנו, כנ"ל. באופן אשר כל פרטי הויות הבריאה המוחשית וכל מקריהם, נעשו להם כמו מלים ושמות מוגדרים ומוחלטים המראים על השורשים הגבוהים העליונים הרוחניים, ואע"פ שבמקומם הרוחני אי אפשר להתבטא בשום מלה והגה מפאת היותם למעלה מכל דמיון, מכל מקום קנו להם זכות ביטוי שפתיים על ידי ענפיהם המסודרים לחושינו כאן בעולמנו המוחשי, כמבואר."
המקובלים מצאו דרך לבטא את התופעות הרוחניות, למרות שאין מילים לתאר אותן. על התופעה הרוחנית אי אפשר להגיד שום דבר, זו התופעה הפנימית ביותר ברגש של אדם ואי אפשר לתת לה שום הגדרה. לכן המקובלים משתמשים בשפת הענפים.
אילו המקובלים לא היו נמצאים בעולם הזה, אלא רק בעולם הרוחני, לא הייתה להם שפה ולא הייתה להם אפשרות ליצור קשר זה עם זה דרך הדורות, וגם לא עימנו. ואמנם שיש קשר בין הנשמות, זהו קשר ללא מילים וללא הגדרות מילוליות.
אנו לומדים את שפת הקבלה לפי מידת שייכותה אלינו, כתלמידים שעדיין לא נמצאים בעולם הרוחני, כאמצעי לעלות לדרגה הרוחנית. איננו יודעים איך המקובלים מתקשרים ביניהם בשפת הענפים, בלימוד "מפה לאוזן", וגם לא בשפה הפנימית יותר שנקראת לימוד "מפה אל פה" במסך משותף.
מקום עמידתו של המסך הוא בפה של הפרצוף. ולימוד "מפה אל פה" פירושו לימוד במסך המשותף בין שני הפרצופים, כשיש להם שפה מדוברת. כלומר לא שפה שמדוברת בפה ועוברת מפה לאוזן, מפרצוף לפרצוף, אלא שפה שעוברת מפה אל פה, במסכים המשותפים.
הלימוד מ"פה אל פה" הוא לימוד אחר וסוג אחר של קשר בין המקובלים, ואין באפשרותי להרחיב עליו את הדיבור. מה שאם כן אדם שעדיין לא נמצא בעולם הרוחני, לומד את שפת הענפים לצורכי עצמו. הוא לומד כיצד המקובלים יכולים להסביר לו ולעזור לו להיכנס לאותו המצב שבו הם נמצאים.
שאלה: למה תשעים אחוז מכתבי מקובלים מיועדים לאנשים שנמצאים בהשגה ולא לאנשים כמונו שאינם בעלי השגה?
מרבית ספרי קבלה מיועדים לבעלי השגה, המקובלים כותבים בעיקר זה לזה. אבל לימוד מפה אל פה יכול להיות רק אם שני מקובלים נמצאים יחד בקשר של ממש, בקרבת מקום ובקרבת הכלים. לעומת זאת, אנשים שעדיין אינם בעלי השגה, משתמשים בשפת הענפים לא כדי לדבר על רוחניות, אלא בעיקר כדי להתכוון להגיע לרוחניות.
כאשר מקובל קורא בספרי קבלה על פרצופים, ספירות ועולמות, או אפילו כשהוא קורא בחומש על מסעות משה ובני ישראל, הוא רואה בכתובים תהליכים רוחניים. עם התהליכים האלה הוא מזדהה ומתחבר, כלומר מבצע את אותן הפעולות הרוחניות כפי שהן מתוארות בספרים.
מה שאם כן, אדם שאינו בעל השגה קורא בספר כי ברצונו לגלות את הפעולות רוחניות שהמקובלים מתארים ולהתחבר אליהן במידת מה, דרך שפת הענפים. הוא לא מבצע את כתבי המקובלים בפועל, ברצונו להימשך ולהשתייך לכתוב. מידת ההשתוקקות הזאת היא שמושכת את האדם קדימה ובהדרגה מביאה אותו לשורש, לאותם המצבים שבהם נמצאים המקובלים. מדוע? כי ההשתוקקות מזמינה מלמעלה אור מקיף שמחזיר אותו למוטב ומעלה אותו.
"וזוהי כל אופיה של השפה המדוברת בין חכמי המקובלים, אשר על פיה מגלים את השגותיהם הרוחניים מאיש לאיש ומדור לדור הן בע"פ והן בכתב ומבינים זה את זה בסיפוק גמור, כפי כל השיעור המדויק המחוייב לצורך משא ומתן במחקרי החכמה, דהיינו בגדרים מדויקים שאי אפשר להכשל בהם, מפני שכל ענף וענף יש לו הגדרה טבעית מיוחדת לו בהחלט, וממילא מראה ג"כ על שורשו שבעולם העליון עם הגדרתו זו המוחלטת."
לא זו בלבד ששפת הענפים היא השפה היחידה האפשרית, היא גם שפה מאד מדויקת. גם בעולם שלנו אנו נותנים שמות לחפצים, אבל אלה שמות סתמיים שאינם נסמכים על דבר.
באחת מהפעמים בהן חיפשתי שם לספר, נפגשתי עם אדם שממציא מילים לפרנסתו, אדם שנותן שמות למוצרים חדשים. מילים כמו "נשיקולדה" או "פלאפון" הן כמה מהמצאותיו שנכנסו לשימוש. אם מחר יצא לשוק מוצר חדש, הוא ושכמותו ישמחו לקרוא לו בשם. לא פשוט לבחור בשם. דוגמה בולטת במיוחד היא השמות האין סופיים שהביולוגים והכימאים נותנים לחומצות אמינו או לחלבונים. אין להם אפשרות אחרת, הם חייבים להיצמד לכללים שנקבעו.
לאמיתו של דבר, לא חשוב כיצד ניקרא להמצאות מלאכותיות. כשמדובר בדברים שאינם מלאכותיים השמות והשפה מופיעים בצורה טבעית, מתוך הרגשת האדם. בנקודה זו בא לידי ביטוי ייחודה של השפה העברית. באותיות ובצרוף האותיות שבשפה העברית מושרשים סימנים רוחניים; וההפך, בצורתה החיצונית של העברית, בצורת האותיות ובצורת צרוף האותיות, יש רמזים לשורשים עליונים. לכן שפת הענפים היא שפה מדויקת, אפשר לסמוך עליה שתוביל את האדם לשורשים בדרך הנכונה.
שאלה: האם לשֵם של אדם יש משמעות מיוחדת בעולם הזה? אולי כדאי לו להחליף את השם?
כשאנו אומרים "משנה שם משנה מזל", הכוונה היא לשם כדרגה רוחנית. בכל כלי רוחני יש קוצו של יוד- י - ה - ו - ה, שבגימטרייה הם 26, ואור שממלא אותו. בהתאם לאורות- ל"חסדים" ול"חכמה" יחד - ניתן לכלי שם, שמו של המקום. 26 הוא השם הקבוע, השלד של הכלי. כמו מספר האברים בגוף שלנו, או מספר העצמות. לכולם יש רמ"ח איברים ושס"ה גידים, במובן הזה אין הבדל בין ילד קטן לאיש גדול. בהוויה העיקרית, ב י- ה - ו - ה אין שום שינוי. השינוי הוא באור שממלא אותה על ידי ה"מסך", והמסך תלוי באדם. המסך הוא שמשתנה. לכן מי שמשנה את שמו משנה מזל.
כולנו ניזונים מפרצוף "אריך אנפין" שבעולם האצילות, ממנו "נוזלים" עלינו אורות, ומכאן המילה "מזל". האורות שבאים מפרצוף אריך אנפין נוזלים עלינו טיפין, טיפין. ואם האדם משנה את דרגתו כלפי פרצוף אריך אנפין, הוא משנה את שמו. הוא משנה את המסך שלו וכך הוא משנה את המזל - את הכמות של טיפות האור שמגיעה מאריך אנפין אליו. זהו כל התהליך.
סיכומו של דבר, לשנות שם פירושו לשנות מסך. ולשנות מסך פירושו לשנות את כוח השפעה שבאדם. רק כך האדם יכול לשנות את גורלו, אין דרך אחרת. כל כמה שנשנה את שמותינו בחיצוניות, רק על
ידי שינוי המסך ייבוא השינוי האמיתי.
אלא שמבחינה פסיכולוגית שינוי השם יכול לחזק את האדם. אדם ששינה את שמו לפי עצתו של מקובל מרגיש ביטחון וכתוצאה מכך הוא מרגיש שינוי בחייו. זה לא פסול. מבחינה פסיכולוגית האדם יכול למצוא בזה הרבה תמיכה, אבל אם מדובר על עליה במדרגות הרוחניות לקראת המטרה, אין בכך ממש. לקראת המטרה רק שינוי במסך יכול לעזור.
שאלה: בעל הסולם כותב כי שפת הענפים משתמשת בשמותיהם של הענפים התחתונים המוחשיים שבעולם הזה, המוגדרים היטב בחושים הגשמיים. ואנו דווקא משתמשים בשמות מופשטים ממובן גשמי כמו כתר, חכמה, אריך אנפין?
אנו משתמשים בשפת הקבלה, והיא אינה שפת הענפים ממש. זו אינה השפה שבה משה משתמש בחומש או רבי שמעון בזוהר. החומש והזוהר מסַפרים לכאורה על העולם הזה ומתכוונים לכוחות העומדים מאחרי העולם הזה ומנהלים אותו. את השפה שבה אנו משתמשים ניתן להגדיר כשפה טכנית. שפה של הגדרות טכניות של כוחות, פרצופים ורשימות. שפת הקבלה אינה שפת הענפים. בשפת הענפים לוקחים שמות מהעולם הזה ודרכם מגיעים לשורשים.
"ודע, אשר שפת הענפים של תורת הקבלה הזו היא יותר נוחה להסביר בה מושגיהחכמה מכל הלשונות הרגילות שלנו כנודע מתורת הנומינליזם אשר הלשונות נשתבשו הרבה בפיות ההמונים, כלומר שמתוך ריבוי השמוש שמשתמשים עם המילות הרי הן הולכות ומתרוקנות מתוכנן המדויק," החלפת המילים זו בזו, והשימוש באחת במקום אחרת הביא לבלבול בין המושגים. "וע"כ נעשו קשיים גדולים למסור סברות מדוייקות מאחד לחבירו על ידי המבטא והכתב כנודע. מה שאין כן "בשפת הענפים של הקבלה" הנלקחת משמות הבריות ומקריהם הערוכים ועומדים לעינינו מוגדרים בחוקי הטבע, שאינם מקבלים שינוי לעולם. ואף פעם לא יארע לשומעים ולקוראים שיטעו בהבנת המלות המוצעות להם, מפני שגדרי הטבע מוחלטים למדי חוק ולא יעבור."
השורשים עוברים כחוט מרוחניות למטה לגשמיות, וקובעים בעולם שלנו כל מיני תופעות בדרגות הדומם, הצומח, החי והמדבר; כוחות ומחשבות למיניהן. לכל תופעה בעולם שלנו יש לנו מילים מוגדרות שבהחלט מביאות אותנו לשורש.
( אפשר לדבר רבות על השפה ועל הבעייתיות שבה. ולא רק על שפתינו, שפת המקובלים. עם זאת, לא כאן הוא המקום לדיון שכזה.)
יש שיבושים בשפה, אפילו שפת הקבלה אינה מדויקת ממש. שפתו של דוד המלך למשל, השפה שבה נכתב ספר "תהילים", משתמשת במילים שלא כל כך מובנות לנו. דוד המלך השתמש בשפת הענפים ממש, בצורה מלאה ומדויקת. ולמרות שאנו משתמשים בה פחות, זה לא משפיע על הדיוק של השפה, היא רק נעשית מוגבלת במקצת.
שאלה: המקובלים יכולים להעביר מידע וכוח על ידי מוזיקה, ריקוד, דיבור וכו', למה בעל הסולם לא מציין את האפשרויות האלה?
כל אופני הביטוי האחרים מלבד השפה הכתובה אינם מדויקים, הם מוסרים רגש אבל אינם קובעים באיזה דרגה המקובל נמצא ועל איזה פרטים בדיוק הוא מדבר. הם לא מיועדים לתת לאדם כלים לעלות, אלא רק לשנות את מצבו בהתאם למה שהמקובל מספר.
אם אדם מספר לחברו על טעמה הטוב של עוגה מתוקה, החבר מקבל התרשמות כללית מדבריו. אבל אם הוא יתאר לחברו את העוגה המתוקה באמצעות מוזיקה לא יהיה ביכולתו למסור פרטיים מדויקים יותר. הוא לא יוכל למסור לו למשל את הדרגה, את המרכיבים, את המחיר, ואת התענוגים שהורגשו בדיוק. אמנם, גם במוזיקה אפשר לבטא כל הפרטים האלה, אבל אי אפשר למסור אותם לאדם אחר כך שיתפעל ויתרשם מהם במדויק.
הצלילים כאופן ביטוי אינם נמצאים באותה הדרגה כמו דיבור או כתיבה. יש אופנים רבים של שפה. שמיעה וראיה למשל הם שני אופנים שונים. ובתוך המסגרת של שמיעה וראיה, אפשר לשמוע מילים או צלילים, ולראות צבעים או צורות או אותיות ונוסחאות. כל אחד מהאופנים האלה הוא אופן שונה באותו הצינור שעובר מאדם לחברו.
לעת עתה לא נבאר את צורות הקשר הנוספות, אלא רק את שפת הענפים, כי בה אנו משתמשים בזמן הלימוד. שפת הענפים היא שחשובה לנו. יתר אופני הביטוי הם נושא בפני עצמו שדורש הסבר נפרד. כיצד האדם מוציא את המילים מתוכו בעזרת המנגנון של ריאות, גרון ומבואות הפה. איך אנו מבטאים כל אות ואות ולמה דווקא כך. מהו הצופן של כל אות. מה עומד מאחורי הצלילים של האותיות. למה לכל צליל אנו משייכים אות מסוימת כסימן מיוחד, וכו'. כדי להסביר זאת, צריך לתאר את מבנה האדם בהתאם ליחס הכוחות. נשאיר זאת להזדמנות אחרת.
מסירה פי מקובל חכם למקבל מבין
"כן כתב הרמב"ן ז"ל בהקדמת פרושו על התורה, וז"ל, "ואני הנני מביא בברית נאמנת וכו' לכל מסתכל בספר הזה וכו' מכל הרמזים אשר אני כותב בסתרי התורה, כי אני מודיעו נאמנה שלא יושגו דברי ולא יודעו כלל בשום שכל ובינה זולת מפי מקובל חכם לאזן מקבל מבין". וכמתכונתו כתב ג"כ הרב חיים ויטאל ז"ל בהקדמה לעץ חיים. וכן בדברי חז"ל (חגיגה י"א:) "אין דורשין במרכבה ביחיד אלא א"כ הוא חכם ומבין מדעתו"."
ומה הם רוצים לרמוז לנו?
"והנה דבריהם מובנים היטב במה שאמרו שצריכים לקבל מפי מקובל חכם, אולם מהו החיוב שגם התלמיד צריך מקודם להיות חכם ומבין מדעתו עצמו," ולאדורשים ממנו אחרת. "ואם אינו כך", כלומראם אין לו הבנה במדובר, "אפילו יהיה צדיק היותר גדול בעולם אסור ללמדו." "ועוד, אם הוא כבר חכם ומבין מדעתו א"כ שוב אין לו צורך ללמוד מאחרים.
ובמבואר לעיל תבין דבריהם בתכלית הפשטות, שהרי נתבאר אשר עם כל המלות וההגוי הבאות במבטא שפתינו, אי אפשר לבאר על ידם אף מלה אחת מהענינים הרוחניים האלקיים שהם למעלה מהמקום והזמן המדומים, אלא שנמצאת שפה מיוחדת לענינים הללו, שהיא "שפת הענפים" על פי הוראתם ביחסם אל שרשיהם העליונים."
שפת הענפים מכַוונת את התלמיד לשורשים, ולא פועלת עליו יותר מכך. היא אינה מסבירה את השורשים, ההסבר תלוי באדם, בהתעלותו מענף לשורש. האדם יכול להיות חכם גדול, אבל אם הוא לא נמצא בתהליך הלימוד, הוא לא יגיע לשורשים.
וההסבר, כיוון שהוא הסבר מאדם לאדם, יכול להימסר רק למי שיש לו את אותה ההשכלה ההרגשה וההבנה באותו הנושא - ממש כמו בעולם שלנו. ההסבר יכול להימסר רק למי שנמצא באותה חברה וקיבל את אותו החינוך; למי שיש יסודות נכונים לפרש את ההסבר שהמקובל מעביר לו' ורק בהתאם לכך לפרש את התמונה.
יוצא אפוא שחייבים להתקיים הרבה תנאים באדם כדי למסור לו את החכמה כ"חכם המבין מדעתו". שאם לא כן יכול להיות קלקול גדול. כי אפשר שהאדם יטעה בהבנת הדברים, ואין שום אפשרות לבדוק האם הוא הבין נכון או לא. במקרה כזה במקום תועלת יבוא נזק.
לכן לא מוסרים את החוכמה כך סתם, אלא כמו שכתוב, "אין דורשין במרכבה ביחיד אלא א"כ הוא חכם ומבין מדעתו" (חגיגה י"א ע"ב). ובתנאים מסוימים בלבד, "מפי מקובל חכם לאוזן מקבל מבין".
שאלה: בעל הסולם כותב על "מישהו שאינו חכם ומבין מדעתו, אפילו יהיה הצדיק הגדול ביותר בעולם". אם זה לא בגדר מליצה, אז מה המשמעות של המצב הזה?
צדיק הוא מי שרכש את תכונת הבינה. אלא שהוא צדיק בלבד ועדיין אינו מבין בדעתו. כלומר, אין לו עדיין כלים דקבלה, אין לו כלים לקבל, לנתח ולפענח בהם את דברי החכמה שבאים אליו. "דברי חכמה" מלמדים את האדם איך לקבל על מנת להשפיע. זו החכמה שהמקובלים מעבירים מאחד לשני. ולכן המקבל חייב להיות מוכן בכל מני מסכים כדי לבצע את הצורות שהעליון מוסר לו.
סוג אחר של לימוד מעליון לתחתון הוא כשהתחתון גודל כקטן ומקבל מהעליון צורות דהשפעה בלבד. לימוד זה אינו נקרא מסירת חכמה. במסירת חכמה העליון מלמד את התחתון כיצד להיות חכם. כלומר, כיצד לקבל על מנת להשפיע, איך לקבל אורות דחכמה, בכלים דקבלה.
שאלה: בתחילת המאמר כתוב שחכמת הקבלה מיועדת לכל אדם. עכשיו כתוב שהאדם צריך להיות "מקבל מבין מדעתו"?
חכמת הקבלה מיועדת לכל אדם. כל אחד, עד אחרון המתגוררים במחוזות נידחים, חייב להגיע לדרגה של מקבל מבין מדעתו. כתוב "כי כולם ידעו אותי מקטנם ועד גדולם" (ירמיהו ל"א).
שאלה: זה תנאי מקדים ללימוד?
"מקבל מבין מדעתו" הוא לא תנאי מקדים ללימוד. אבל אם המקבל רוצה להיות בקשר עם המקובל כך שהמקובל יוכל להעביר לו את ידיעותיו ולשפוך בו אותם, עליו להיות מצויד בכלים ומסכים בהתאם לחכמה שהמקובל רוצה להעביר לו. אחרת זה לא יקרה, לא יהיה ביניהם קשר.
הרי אפילו אם מדובר על הסבר בחכמה אחרת, פיזיקה למשל, השומע צריך להיות מוכן בהתאם. אפשר לרדת לדרגתו, אבל חייב להיות איזשהו קשר ברמה שווה בין המורה לתלמיד. אם כך הדברים מסודרים בעולם הזה, מכל שכן ברוחניות. ברוחניות חייב להיות מסך משותף, כך שבדיוק מה שנמצא אצל ה"מקובל החכם" נמצא גם אצל ה"מקבל המבין". אז הם מדברים, אז הם נמצאים באותן התופעות רוחניות.
המקובל החכם יורד מלמעלה למטה, לדרגתו של המקבל המבין, ובאותה הדרגה הם פועלים. כמו גדול לקטן הוא מראה לו איך לשחק ומה לעשות. והמקבל מבין אותו כי הוא ירד לדרגתו. יש להם הבנה ומציאות באותה המדרגה, והמקבל מבצע בדומה לילד הלומד מאביו.
יוצא שהתנאי "מקבל מבין מדעתו" הוא תנאי הכרחי. הרי אפילו במרחק של שתי דרגות סמוכות התחתון לא מבין את העליון וחייב להיות בלמעלה מהדעת, כדי לקבל אותו. לכן מסירת החוכמה אפשרית רק לפי מסכים משותפים ושווים, ל"תלמיד המבין מדעתו".
התנאי של "מקבל המבין מדעתו" יתקיים בכל אדם, אין ברירה אחרת. כל נשמה תצטרך להתנער מהבלי העולם הזה ולראות את הרוחניות כדבר החשוב ביותר, להידבק להשפעה, לכוח הרוחני, ולעבור לקיום בממד אחר. או אז יתקיים הכתוב "וכולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם". ואם לעת עתה הדברים נראים כבלתי מציאותיים וקשים, הרי זה משום שמדובר על חיים אחרים לגמרי.
שאלה: אם כך יש שתי "חכמת הקבלה". אחת לעכשיו ואחרת כשמקבלים מהמקובל כמבין מדעתו?
לאדם שאינו מקובל לא מספרים על חוכמת קבלה. ההסבר שאנו שומעים בשיעור הוא אמצעי להגיע לשורש, אמצעי בלבד – זוהי "שפת הקבלה" ולא "חכמת הקבלה". הרי איזו חכמה אפשר למסור לאדם שאינו מקובל?!
לימוד כזה יכול ללמוד כל אדם, הסברים כאלה אפשר למסור לכל אחד, כי לא נמסרת בהם חכמת העליונים, לא נמסרים בהם האורות דחוכמה.
בהסבר לאדם שאינו מקובל מוסרים ידיעה על טבע האדם, על העולם הזה, ובמידה מסוימת על העולם הרוחני. אמנם שהתלמיד אינו יודע מהו העולם הרוחני כי הוא לא נמצא בו. מספרים לו על העולם הזה, מסבירים לו היכן הוא חי, מי הוא ומהי המציאות. בדיוק כמו כל חכמה אחרת בעולם הזה.
המקובל קיבל את כל הידיעות האלה מחוכמת הקבלה, ולתלמיד הוא מסביר את החוקים והטבע של העולם הזה – את הטבע שלו ושל הסביבה שלו, לא יותר מכך. ומה לגבי העולם העליון? על העולם העליון לא מספרים, כי התלמיד לא יכול להבין. ואם בכל זאת מספרים, אז לא בתור חוכמה אלא כשפת הענפים. כדי שהתלמיד ירצה להגיע לעולם העליון, לראות אותו, להרגיש, להבין ולחוות אותו. לימוד כזה הוא אמצעי בלבד.
האיסור ללמוד את חכמת הקבלה לאדם שטרם מלאו לו ארבעים, אינו מתייחס לגיל של התלמיד. ארבעים פירושו דרגת הבינה, הבנה. בינה היא "ם", ארבעים. אדם שהגיע לבינה יכול בוודאי ללמוד את חוכמת הקבלה. לאחר שהשיג את תכונת ההשפעה החוכמה תבוא אליו. אבל מטרם שהאדם רכש את תכונות הבינה, לא חשוב אם מלאו לו ארבעים, הוא יכול להיות בן שבעים ואוויל. האדם חייב לתקן את הכלים, רק אז הוא יוכל לקבל את האורות העליונים.
ואין שום חשש להחמיץ מחמת לימוד חכמת הקבלה. אפשר "להשתגע" שלא מבינים מה ללמוד, אבל לא מהחכמה עצמה. כי למי שנמצא בהרגשתו בעולם הזה, חכמת הקבלה היא ציור לא מובן שמטרתו לקדם אותו אל החכמה, ולא יותר.
בפני אדם כזה לא פותחים את החוכמה. הלוא איך אפשר לספר לו סוד רוחני, איך הוא יבין אותו?! האדם צריך להיות בדרגה רוחנית ורק אז הוא יבין. אז כבר לא יהיה סוד. כמו שכותב הגר"א, מתחילים מסוד וגומרים בפשט. בשעה שהאדם אינו נמצא בדרגה רוחנית, כל העולם הוא סוד גדול בעבורו. כל דבר שילמד יהיה לו כסוד, ובסופו של דבר יגיע לפשט, שהכול פשוט.
עלינו להבין שבלימוד חכמת הקבלה אין שום דבר שיכול להביאנו לתוצאה לא רצויה. כי אי אפשר למסור דבר לאדם שאינו מקובל. כל אחד מבין לפי דרגת ההתפתחות שלו. אדם ללא מסך, לא ירגיש מהו העולם הרוחני, זהו חוק בל יעבור. אין סיבה לפחד.
אם כך מדוע המקובלים בכל זאת הרפו את ידיהם של המתעניינים והתירו את הלימוד רק לאדם נשוי שמלאו לו ארבעים ושמילא את כרסו בש"ס ובפוסקים? המקובלים בעצמם קבעו את התנאים האלה כדי להרחיק אנשים מלימוד קבלה בתקופת הגלות.
מתקופתו של האר"י, ובמיוחד מבעל שם טוב והלאה, לקראת התקופה שלנו, לקראת סוף הגלות, התחיל להתפתח בהדרגה עניין בחוכמת הקבלה. אלא שגם ההתפתחות הזאת נמשכה מאות שנים, ורק עכשיו היא מתגלה בפועל באנושות. בתקופת הגלות המקובלים רצו להרחיק את האנשים, ולכן אסרו את הלימוד.
גם בימינו המקובלים אינם מושכים איש ללמוד את החוכמה. מי שרוצה בא, ומי שלא רוצה מוטב שלא יבוא. לא מיליארדים ולא מיליונים צריכים ללמוד קבלה, אלא רק אלה שמתגלה בהם רצון רציני. כל היתר מפריעים. כל היתר צריכים לדעת משהו על חוכמת הקבלה, ולהתבשל לאט לאט עד שיהיה להם רצון אמיתי.
לכן שפת הענפים משמשת לכולם, בכל המצבים. שפת הענפים עוזרת גם לרחוקים, וגם לקרובים יותר שכבר עולים מענף לשורש. שפת הענפים היא אמצעי.
שאלה: אם כך, "אסור ללמדו", משמעותו, אי אפשר?
בחכמת הקבלה המילה "אסור" משמעותה "אי אפשר". בכל מקום שבעל הסולם מסביר את המילה, כך הוא מפרש אותה. הרי אין כזה דבר אסור. האיסור נקבע לפי הכלים של האדם, כי בהתאם להם הוא לא מסוגל.
כך גם לגבי האיסורים שבתורה. אסור פירושו לא יכול, כלומר אם התענוג ימצא לפני האדם אין ספק שהוא יחטא, ואם לא ימצא לפניו לא יחטא. בסופו של דבר מדובר על רצון לקבל, מסך והתענוג שלפניו. האם אפשר להתגבר על התענוג או לא? אלא שגם התשובה לשאלה זו ידועה מראש, ולא עליה מתייחס האיסור. האסור והמותר הם בנוגע לבחירה החופשית.
שאלה: ובמה היא הבחירה החופשית אם האסור פירושו אי אפשר?
הבחירה היא לרצות לקבל כוחות נוספים מהסביבה, זה הכול. אין ברירה, אין לאדם בחירה בשום דבר אחר.
שאלה: לשם מה האדם צריך כוחות מהסביבה?
לאדם אין בחירה האם להניח תפילין בבוקר או לא, אמנם שכמה מאיתנו חושבים שכן. הבחירה היא להשיג כוחות. לכן קיום המצוות בגשמיות נקרא "דומם דקדושה", קיום גשמי של המצוות אינו פסול, אלא שהוא דומם, כלומר לא מקדם למטרה. הבחירה היא למען ההתקדמות למטרה, והיא עניין אחר לגמרי. כלומר כיצד האדם יכול לחבר לעצמו כוחות נוספים על ידי קשר נכון עם החברה הנכונה.
שאלה: וברוחניות אם כתוב אסור, מה הפירוש?
אי אפשר, לא מסוגל.
שאלה: אם כך, איך אפשר לבחור לא לעשות איזה פעולה כדי להידמות לעליון?
האדם לא יכול לבחור, אלא רק בשליש אמצעי דתפארת. האדם אינו מרגיש או יודע איפה נמצאת הבחירה החופשית. בכל האמצעים העומדים לפניו ובכל פעולותיו, אין לאדם בחירה, אלא רק כלפי הסביבה. כך כותב בעל הסולם. אפשר להקשות ולשאול, הרי כתוב שלפני צאתו לשוק האדם חייב להגיד, "אם אין אני לי מי לי" ורק אחר כך "אין עוד מלבדו", אלא שהדברים האלה אמורים ביחס לייחוד ההנהגה.