בפרקים הקודמים הגדיר בעל הסולם מהי חכמת הקבלה וביאר את שני הסדרים: מלמעלה למטה וממטה למעלה. עניין נוסף שבו עסק בעל הסולם הוא השמות המופשטים שבחוכמת הקבלה. כלומר מהיכן שואלים המקובלים את השמות שבחכמת הקבלה, כיצד הם מכנים את גילוייהם בעולם העליון ולמה הם בוחרים בשמות האלה דווקא. עתה ניגש בעל הסולם לביאור הפרק "הממשיות שבחוכמת הקבלה"
"אולם גם במציאות הגשמית הערוכה נגד חושינו נמצאים ג"כ דברים ממשיים, אע"פ שאין לנו שום תפיסה ודמיון בעצמותם, כמו האלקטרו והמאגנט המכונים בשם פלואידום, עם כל זה מי זה יאמר שהשמות הללו אינם ממשיים בשעה שאנו מכירים בסיפוק גמור את פעולותיהם ולא אכפת לנו כלל שאין לנו שום תפיסה בעצם הנושא, דהיינו האלקטרו בעצמותו"
האמת היא שכל דבר הנמצא בתפיסתנו כמעט שאינו מבורר - בין שהוא מוחשי יותר, מוחשי פחות או בלתי נתפס כלל, אלא רק בפעולות הנגזרות ממנו. עד לפני כמה מאות שנים לא ידענו דבר על כוח המגנטי או על הקרינה הרדיואקטיבית. רק לאחרונה התחילה האנושות לחקור את כוח המוח והמחשבה, ועוד אומרים שהוא חזק יותר מכול הכוחות האחרים. ככל שהכוח נעלם יותר, כך גדלה עוצמתו. קילו אחד של פצצת האטום עצמתי הרבה יותר מקרונות עמוסים בחומר נפץ רגיל.
גם אם כוחות מסוימים נעלמים מאיתנו, אין בכך להוכיח שאינם קיימים. להיפך, הכוחות הנסתרים חזקים יותר ומשפיעים יותר על האדם מהכוחות שהוא מרגיש בחמשת חושיו. סוף סוף חמשת חושינו הם חושים גופניים, "בהמיים" במובן מסוים, כמו אלה של החיות. הרי גם למין החי יש את אותם החושים, כל ההבדל הוא שמוח האדם מעבד אותם בצורה משוכללת יותר.
כך או כך, כל הכוחות שנמצאים במציאות - מהכוחות הגסים ביותר שהאדם מרגיש ומגלה אותם בקלות בהתאם להתפתחותו בטבע של העולם הזה, ועד לכוחות הנעלמים ביותר שרק עכשיו מתחילים להתגלות ואולי עוד ימשיכו להתגלות בעתיד - כל הכוחות כולם מתגלים רק כלפי האדם. כל הכוחות שמתגלים היו קיימים גם לפני הגילוי. הגילוי הוא ביחס לאדם בלבד. עלינו להתייחס לכל הכוחות כמו לשורה אחת של כוחות הפועלים בטבע. וכשהאדם לומד את חוכמת הקבלה, כל הכוחות אכן מתגלים בו בשווה כמציאות אחת.
המציאות הגשמית והמציאות הרוחנית, הן אותה המציאות. אלא שכלפי האדם המציאות הגשמית גלויה והמציאות הרוחנית נסתרת ומתגלה לאיטה. ככל שהאדם לומד יותר את חכמת הקבלה, ככל שהוא מבחין סביבו כוחות של השפעה וקבלה, ככל שהוא נכנס עמוק יותר לתוך החומר ורואה ומרגיש את הכוחות שפועלים ומפעילים את החומר, כך הולכת ומתגלה לו תמונת המציאות. אבל כל הכוחות שמתגלים, ועוד יתגלו, לאדם נמצאים גם עכשיו. עלינו להבין כי האדם הוא שמבדיל בצורה אישית בין מה שהוא מרגיש לבין מה שאינו מרגיש. כדאי לנו לקבל את המציאות כאחת ולא לחלקה לנגלה ולנסתר.
"והשם הזה", האלקטרו והמגנט, "כ"כ ממשי וקרוב אלינו, לא פחות ממה שהיה אילו נתפס לנו לגמרי בחושינו,"
בתוך מציאות הנגלית יש מציאות נסתרת, מציאות שאינה נתפסת ישירות בחושינו, אלא בעזרתם של מכשירים נוספים. ומשום שבמציאות הנסתרת הזאת מתגלים דברים ממשיים, אין לנו מנוס מלקבוע ולהתרגל לכך שחמשת חושינו מהווים חלק קטן ביותר מהמציאות.
אם נסתמך על חמשת החושים בלבד, לא נפעל מעל לדרגת החי ולא נצא לדרגת המדבר. כי חושים בדומה לחמשת חושינו נמצאים גם במין החי. ההבדל בין האדם הגשמי בעולםהזה ובין החי הוא יתרת השכל של האדם, ולא הרגש או החושים. באמצעות השכל האדם מוסיף זמן, תנועה ומקום להרגשתו ורואה את המציאות כתהליך ממושך, בקנה מידה אחר משל החיות. כל ההבדל בין האדם הגשמי לחי הוא תוספת קטנה של שכל באדם.
מה שאם כן, חוכמת הקבלה מוסיפה לאדם חוש נוסף, וכמובן שהשכל בא יחד איתו. בלימוד חכמת הקבלה האדם עובר למחקר שונה לגמרי, למחקר גבוה יותר של מציאות נוספת. אולם גם במחקר הזה הוא מגלה כוחות שפעלו עליו עוד מטרם גילויים.
"עד שכל הילדים הקטנים מכירים את השם הזה של אלקטרו כמו שמכירים את השמות לחם וסוכר וכדומה."
גילוי המציאות העליונה באמצעות השכל והחושים נוספים, יהיה לנו כדבר רגיל. כמו הילדים של היום שביחס להוריהם שולטים טוב יותר במערכות אלקטרוניות חדישות, כך היא הכניסה אל המציאות הנסתרת: ישירה, פשוטה וטבעית. אדם הנכנס אל המציאות הרוחנית מקבל אותה ומשתלב בה כמו במציאות של העולם הזה. המקובל משיג את תוספת המציאות לגמרי בטבעיות.
"ולא עוד, אלא אם תרצה לייגע מעט את כלי עיונך הייתי אומר לך בדרך כלל, אשר כמו שבהבורא ית' אין שום תפיסה והשגה כלל וכלל, ממש בשיעור הזה אין שום השגה בבחינה העצמית שבכל נבראיו ואפי' את הגשמיים שאנו מגששים בידינו, באופן אשר כל ההכרות שלנו עם חברינו וקרובינו שבעולם המעשה שלפנינו, אינו יותר רק "הכרות של פעולות" המתפעלים ונולדים מתוך שיתוף של פגישת החושים שלנו עמהם, שאלה נותנים לנו סיפוק גמור אע"פ שאין לנו שום תפיסה בעצם הנושא. ועוד יותר מזה, כי אפילו בעצמות עצמך גם כן אין לך שום תפיסה והשגה בו וכל מה שידוע לך מעצמותך עצמך אינו יותר, אלא מהלך של פעולות הנמשכות מעצמותך."
דבריו של בעל הסולם מבליטים נקודה נוספת. לא החוש השישי הוא העניין, גם לא ההבנה היתירה ותוספת השכל, אלא עמקות ההשגה שבכל חוש. אמנם שלחמשת החושים הטבעיים של האדם נוסף חוש נוסף, חוש שישי הנקרא "מסך ואור חוזר" או "נשמה", גם בו האדם תופס את פעולת האור בלבד. בכל החושים כולם - הן באלה הטבעיים והן באלה שהאדם משיג בעבודתו ויגיעתו, בפיתוח חוש נוסף מהנקודה הבסיסית שבו – אנו תופסים פעולות. כי האדם הוא הכלי שבו נכנס האור.
האדם אינו מרגיש את האור עצמו, הוא אינו יודע מיהו האור ומהו. הוא רק מרגיש את התוצאות משפעת האור עליו. האדם אפילו אינו יכול לקבוע האם דבר-מה קיים, אלא רק לגלות את תגובתו ביחס לאותו הדבר. האדם תופס את השינויים שעוברים עליו בלבד.
זאת ועוד, ללא השינויים שעוברים בנו, היינו משולים למת שאינו מרגיש דבר. האדם אינו מבחין בפעולה עצמה, אלא בהבדל שבין הפעולות, בין המצבים. השוני בין המצבים הוא שנותן לאדם את הרגשת הזמן והחיות, אם יותר או פחות. האדם תופס את ההפרש שבין המצבים ולא את הפעלת החוש עצמו. כדי להרגיש צריך להיות ניגוד בין אור לכלי, בין החוש לכוח שלוחץ עליו ומכה בו. אפילו רעש גדול מאוד יפסיק להישמע אם יישאר ללא שינוי. חייב להיות שינוי.
החושים של האדם מתפעלים, וניתן להפעיל אותם לא רק על ידי גירויים חיצוניים אלא גם על ידי גירויים פנימיים. באמצעות גירוי פנימי האדם יכול להרגיש את אותה ההשפעה הפועלת מחוץ לו. אלקטרודה חשמלית יכולה לעורר באדם הרגשה של מקרים המתרחשים מחוץ לו. האדם יכול לחיות בתמונה דמיונית אבל מאד מציאותית, כאילו הוא קיים בה ממש. מי יודע האם המציאות שלנו אינה דמיון, והאם יש אמת מחוצה לה?
האדם תמיד צריך להשוות בין המצבים השונים, ורק לפי ההשוואה הוא יכול לקבוע את מצבו היחסי. אין ביכולתנו לתפוס יותר ממצבנו היחסי. סיכומו של דבר, חושי האדם ותפיסתו מוגבלים מאד. אולם דווקא ההגבלה הזאת מכוונת את האדם נכון ליציאה ממנה.
שאלה: אילו האדם היה חי לבד בעולם, בלי סביבה, עדיין היה לו צורך לקרוא בשם להפרשים האלה בהתפעלות החושים?
האדם תמיד יקרא לתופעות שהוא מרגיש בשם, בין שהוא לבדו ובין שהוא בחברת אנשים. לכל אדם יש לשון פנימית, מעין רישום פנימי שהוא קובע לעצמו, והתופעות נרשמות בה כ"רשימו". אבל אם האדם רוצה למסור את רשימותיו לאדם אחר, הוא זקוק לאמצעי כדי לתאר את הרגשותיו. האמצעי הוא שפה חיצונית. והשפה החיצונית היא עניין בפני עצמו. כך או כך, בכל אדם חייבת להיות שפה פנימית, שפה הנרשמת בו כרשימות, בתאי הזיכרון שלו.
שאלה: לא ברורה ההפרדה בין ה"אני" והשינויים שעוברים עליו. הרי האני הוא מי שמרגיש את השינויים?
הקדמנו ואמרנו כי ללא שינויים בהתפעלות החושים, אין תפיסה של המציאות, אין הרגשה של מציאות והאדם נחשב למת. אם כך מי הוא ה"אני" שקיים עוד לפני השינויים ומבחין בהם? ה"אני" הם התכונות הטבעיות שנמצאות בהתמזגות מסוימת בכל אדם ורק בו. מתוכן הוא קובע את המציאות ואת התנועה שבה, ומתוכן הוא נותן שמות.
קל יותר להסביר זאת בשפת הקבלה. כל אחד מאיתנו נמצא כשורש באדם הראשון. לכל אחד מאיתנו יש מקום באדם הראשון שהוא תכונותיו השורשיות הנקראות "שורש נשמה". שורש הנשמה קבוע ולא ניתן לשינוי.
שאלה: אם הכול קבוע וקיים ולא יכול להשתנות, מה בכול זאת משתנה?
התפיסה של האדם את כל יתר המציאות היא שמשתנה. משתנה המידה שבה האדם יכול לקשור את עצמו ליתר חלקי המציאות, ולקרוא אותם נכון. משתנה המידה שבה הוא יכול לתקן את עצמו, להתחבר עם כל המציאות ודרכה להרגיש את עצמו ואת כל היתר.
אם האדם אינו מחובר עם יתר החלקים שבאדם הראשון, הוא מרגיש בתוכו את ההתפעלות שלו מעצמו, ולא יותר. הוא לא יוצא מחוץ לתא שלו. ובמידה שהוא מתחבר עם האחרים, הוא מתחיל להרגיש
דרכם את המציאות שבה הוא נמצא. ההרגשה שהאדם מרגיש בתוכו נקראת העולם הזה, וההרגשה שהוא מרגיש דרך האחרים נקראת בחכמת הקבלה העולם הרוחני.
ההבדל בין השניים, עצום. כי כאשר האדם יוצא מעצמו ובאהבה ובחיבור עם אחרים הוא מתחיל להרגיש את הכלים של הזולת. דרך הכלים של הזולת הוא מרגיש את ההתפעלות של הכלים, וכך הוא תופס את ההתפעלות של כל החלקים שבאדם הראשון. אבל לשם מה האדם זקוק להתפעלות של כולם?
הקשר בין האדם ליתר החלקים שבנשמת אדם הראשון, מקנה לו תוספת של תכונת ההשפעה לתכונתו עצמו. אלמלא כן, לא היה לו צורך בהרגשת העולם הזה של אדם אחר. איש מאיתנו לא היה רוצה לחבר לעצמו צרות נוספות. בהתחברות יחד באהבה עם יתר חלקי אדם הראשון, בקשר שבין החלקים, נבנה כלי רוחני למימד אחר. לא העולם הזה מתגלה בו, כי אם העולם הרוחני. בכלי החדש שנבנה האדם עובר להרגשת הכוח העליון, הוא עובר מכלי לאור. כתוב, "כל המצער עצמו עם הציבור, זוכה ורואה בנחמת הציבור" (תענית י"א ע"א).
שאלה: האם בגמר התיקון עדיין מורגשים שינויים?
גם בגמר התיקון מורגשים שינויים, אבל לא מתוך השלילה. עד לגמר התיקון אנו עולים מהעולם הזה ומתקנים את תרי"ג הרצונות שבנשמתנו במה שנקרא עשיית מצוות, וממלאים אותן באור. בהגיענו
לגמר התיקון, כל הכלי שלנו מתוקן, וכולו מלא באור - גם "לב האבן". לכן מגמר התיקון והלאה, ההתקדמות כבר אינה מתוך שלילה. עד לגמר התיקון ההתקדמות היא על ידי תיקונים. כל הדרך עד לגמר התיקון היא דרך של "הכרת הרע" והשגת המצב הטוב. אבל כשמגיעים לאהבה הנצחית, לגמר התיקון, וממשיכים לעלות הלאה, כבר לא עולים מתוך חיסרון ותיקון לתוספת מילוי, אלא מתוך הוספה בלתי פוסקת של ההתפתחות.
בעולם שלנו לא מובן כיצד תיתכן התפתחות ללא הקדם של חיסרון. אפשר לנסות לתאר אותה מילולית כאהבה ללא גבולות, אלא שלמעשה, אין מילים לתארה. המקובלים כמעט ואינם כותבים דבר על גמר התיקון. "תיקוני הזוהר" מבארים את העניין במקצת, אבל גם ב"תיקוני הזוהר" אי אפשר למצוא הסבר של ממש על גמר התיקון.
בגמר התיקון אין מילים. המילים של שפת הקבלה נמצאות בעולמות בריאה יצירה ועשיה. והשורש לאותיות הוא בפרצופי ז"ת דבינה, זעיר אנפין, ומלכות שבעולם האצילות. מ"אינסוף" ועד העולם שלנו יוצאים העולמות "אדם קדמון", "אצילות", "בריאה", "יצירה" ו"עשיה". הנשמות נמצאות בעולמות בריאה, יצירה ועשיה. ואנו נמצאים מתחת לעולמות בי"ע, בעולם הזה. מטרתו היא לעלות לעולם האצילות, שם נמצא השורש להנהגתנו. פרצופי עולם האצילות נקראים "עתיק", "אריך אנפין", "אבא ואמא", "זעיר אנפין", "ומלכות". ואנו מונהגים על ידי ז"ת דאבא ואמא, זעיר אנפין ומלכות.
ז"ת דאבא ואמא הם השורש לאותיות מא' עד ט', זעיר אנפין הוא השורש לאותיות מי' עד צ' ומלכות היא השורש לאותיות ק,ר,ש,ת. השימוש באותיות נעשה במידה שבי"ע יכולה להצטרף לאצילות. את
השימוש באותיות ניתן להמשיל לשיטת הדפוס הישנה שהתבססה על סידור ידני של אותיות העופרת כרצף של מילים - אמנם שבפועל הדברים אינם פשוטים כל כך. כשהנשמות מעלות את רצונן להיתקן, מבי"ע לאצילות, הן מוסיפות את הרצון לקבל שלהן, כמו אותיות על גלופה, למלכות דאצילות, או לזעיר אנפין דאצילות או לאמא דאצילות. הן כביכול בוחרות לאיזה אות להשתוות ולהזדהות. הנשמות מעלות את רצונן להיתקן מבי"ע לאצילות פעם אחר פעם, והאותיות מתחברות למילים בעולם האצילות.
הנשמות שמעלות מבי"ע תוספת רצון, קובעות צורת האותיות באצילות ומחברות אותן למילים. אם החיבור נכון, נעשית פעולה, ואם החיבור אינו נכון, מורידים את המשפט כולו ומתחילים מהתחלה. אלא שאין זו התחלה ממש, כי גם מהטעויות לומדים, גם מהן באים תיקונים. בעל הסולם מסביר על כך במאמר "אחור וקדם צרתני".
נחזור לענייננו. המוגבלות של האדם בחקר המציאות מוחלטת. מוגבלות הנובעת מתוך חלוקת המציאות ל"מהות", "צורה מופשטת", "צורה מלובשת בחומר", וה"חומר" עצמו. החומר שלנו הוא הרצון לקבל, והצורה המלובשת על החומר נקראת "כוונה" שהיא הסיבה לשימוש ברצון לקבל.
בחומר ובצורה המלובשת בחומר האדם בהחלט יכול לתפוס את המציאות נכון. בשונה מהצורה המלובשת בחומר, הצורה המופשטת היא ההשפעה לא כפי שהיא נמצאת באדם, אלא כמו שהאדם מתאר אותה מחוץ לו. תאור שכזה הוא תאור מופשט ולגמרי מנותק מהאדם, לכן אי אפשר להסתמך עליו. המהות כבר אינה ידועה כלל. המהות היא שורש בלתי נתפס להוויות שבאות ממנה.
"ומעתה תוכל להשכיל בנקל, אשר כל השמות והכנויים הבאים בספרי הקבלה המה ג"כ ריאליים וממשיים אע"פ שאין לנו שום השגה בנושא, משום שיש לעוסקים בהם סיפוק גמור של הכרות מלאה לשלימותה הסופית, דהיינו ג"כ רק הכרות של פעולות המתפעלים ונולדים מתוך שתוף של אור העליון עם המשיגים אותו."
האור בורא את הרצון ומפתח אותו ב"ארבע בחינות דאור ישר". סדר הפעולות שלאחר התפתחות הרצון הוא "צמצום א'", "קו", "צמצום ב", "שבירה", ו"תיקון". כל הפעולות הן תוצאה מפעולת האור בתוך
הרצון. עד לשבירת אדם הראשון כל הפעולות הן מלמעלה למטה, והתיקון הוא סדר של פעולות ממטה למעלה. מלמעלה למטה נבנה הכלי, וממטה למעלה הכלי מיתקן.
יוצא שאת כל התיקון ממטה למעלה האדם עושה מתוך הכלי. וכל מה שאי פעם התגלה או יתגלה לנו, הוא הרגשה של עצמנו ושל הפעולות שעוברות עלינו. לעולם לא נדע מהי ההרגשה מחוץ לנו ומהו המקור שלה. אנו לגמרי מנותקים מידיעות כאלה. אבל דווקא ההבנה עד כמה תפיסת המציאות שלנו מוגבלת, היא שתיפתח לנו דלת להכיר את המציאות במלואה. ההבחנה היכן האדם מוגבל, היא שפוטרת אותו מהמוגבלות. בעל הסולם מרחיב על כך ב"מבוא לספר הזוהר", ובמאמרים נוספים כדוגמת "החומר והצורה בחכמת הקבלה".
שאלה: אם מנתקים לאדם את חמשת החושים, הוא מפסיק להרגיש את הקיום של עצמו. השאלה היא האם תישאר מציאות אם כל בני האדם ינותקו מחושיהם?
המציאות היא מה שהאדם מרגיש. אם האדם ינותק מחושיו הוא לא ירגיש את המציאות, ואם כל בני האדם ינתקו מחושיהם, איש לא ירגיש את המציאות. במקרה כזה לא יהיה מי שירגיש ולא יהיה מה להרגיש. כי אין מציאות מחוץ לאדם.
ב"הקדמה לפתיחת חוכמת הקבלה" כותב הרב ברוך אשלג: "הרי מפורש, שכל העולמות העליונים והתחתונים כלולים כולם באדם, וכן כול המציאות הנמצאת בעולמות ההם אינם רק בשביל האדם". כלומר, אין שום דבר מחוץ לאדם. האדם לא יכול להצביע על מציאות של משהו מחוץ להרגשותיו. הוא לא יכול לדעת עליה. אין ביכולתו להרגיש משהו מחוץ לו. האדם יכול להרגיש רק ברגש שלו. לכן השאלה האם קיים משהו מחוץ לתפיסתו של האדם, אינה מציאותית. האדם תופס ומבין את כל המציאות בכלים שלו, וכך הוא מצייר אותה. בעל חיים אחר מרגיש את המציאות בשונה ממנו.
את מה שנמצא מחוץ לאדם מכנים המקובלים בשמות שאינם מצביעים על שום דבר מוגדר, כמו למשל, "אור עליון מופשט", "אור עליון הסובב" או "עצמותו". כי את עצמותו שנמצא מחוץ לאדם אי אפשר להרגיש ולפיכך גם לא להגדיר.
האדם נותן הגדרות בהתאם להרגשתו, לפי היחס שלו לפעולה שמתבצעת עליו. לכן האפשרות שמחוץ לאדם יש "משהו" שמעורר באדם התפעלות והרגשה, היא כל מה שניתן לומר על "עצמותו" שמחוץ לאדם. וגם האמירה הזו מוטלת בספק. האדם הרי אינו מרגיש את ה"משהו" מחוץ לו, אמנם שלפי השכל שלו היה רוצה לדעת שהוא קיים.
ביחס לאדם הפשוט, המקובלים מתקרבים קצת יותר לקצה גבול ההשגה וקובעים כי עצמותו אכן קיים מחוץ לאדם - הם משיגים שאינם משיגים אותו. אמנם שיש להם איזו תפיסה בשורש שמחוץ לאדם, הם אינם מרגישים מיהו ומהו "עצמותו" ולפיכך אינם מדברים עליו. המקובלים משיגים את עצמותו מתוך השלילה, ולמרות שגם ההשגה מצד השלילה היא השגה, קשה להגיד משהו על עצמותו. השפה שלנו מוגבלת.
שאלה: בעל הסולם כותב כי אפילו בעצמות עצמותינו אין לנו תפיסה. האם ניתן להבין מכך שאפילו את עצמנו איננו מכירים?
האדם אינו מכיר את עצמו, הרי אין באפשרותו להכיר את עצמו, אפילו ביקור אצל הפסיכולוג לא יעזור. כדי להכיר את עצמו האדם צריך לצאת מעצמו, ולהרגיש את עצמו בכלים אחרים מחוץ לו. מכאן ברור כי אין באפשרותו לעשות זאת.
כדי שהאדם יוכל לתפוס את עצמו, צריכה להיות נקודה של "אני" ומשהו שאותה נקודת ה"אני" מרגישה מחוץ לה. דבר שכזה יתכן רק בדמיון. במחשבותיו האדם יכול לצאת לכאורה מעצמו ולהכיר את עצמו, אבל מובן מאליו כי הבחנות מסוג זה לעולם לא יצביעו על האדם עצמו.
האדם נמצא בכלי שלו. הכלי שלו הוא ה"אני" שלו, התכונות שלו, הרצונות שלו, כל מה שיש לו.
בתוך הכלי שלו האדם מרגיש, והחיבור של כל הרגשותיו יחד הוא סך כל ההשכלה שלו. יוצא אפוא שכל עולמו של האדם נמצא בכלי שלו. וכדי להכיר את עצמו עליו לקנות כלי אחר שיתפעל מהכלי שלו.
כדי לדעת מיהו, האדם צריך להיות מישהו אחר שמכיר את מי שהוא – להיות שני דברים שונים. ודאי שאין באפשרותו לעשות זאת. האדם אינו יכול לצאת מהכלי שלו לכלי של אדם אחר ולהכיר את עצמו הקודם.
גם ברוחניות האדם אינו יכול לצאת מחוץ לכלי שלו. עלינו להבין כי בסופו של דבר האדם הוא רצון לקבל שנברא על ידי האור. רצון שמתפעל מהאור בתהליך של ארבע בחינות דאור ישר, צמצום א', קו, צמצום ב', שבירה, התערבות עם תכונות ההשפעה ותיקון הכלי. אין שום אפשרות אחרת, האדם הוא תמיד כלי.
אלא כשההשפעה עוברת דרך כלי שרוצה להידמות לה ולהשפיע לבורא, הכלי מקבל את צורת
ההשפעה וכתוצאה מכך קונה הרגשה והשכלה ב"משהו" שבאמת נמצא מחוץ לו. לאותו הדבר שמחוץ לו קורא הכלי "העולם הרוחני" - כך הוא מתאר לעצמו את העולם הרוחני.
העולם הרוחני אינו ההשפעה כמו שהיא בבורא, אלה הן צורות של השפעה שהרצון לקבל מלביש על עצמו. זהו רצון לקבל שעוסק בהשפעה. עם זאת, מתוך שהוא עוסק בהשפעה, הוא רוכש שכל ורגש ומגיע להבנה מוחלטת של כל צורת ההשפעה ולדבקות עם הבורא.
"אולם הוא די ומספיק לגמרי,"
האדם אינו צריך להצטער שאין לו תפיסה בצורה מופשטת ומהות. אין טעם להצטער על דברים שאין לנו כלים כנגדם. די לנו להתעסק נכון בכל הדמיונות וההתפעלויות שבתוכנו, כדי להיות מסופקים לגמרי.
" כי זה הכלל "כל המשוער ויוצא מהשגחתו ית' לבוא לכלל מציאות לטבע הבריאה הרי יש בו משום ספוק מוחלט" כמו שלא יתעורר לאדם שום תביעה לאצבע ששית לכף ידו כי חמשת האצבעות מספיקות לו בהחלט."
כשהאור העליון ממלא את הרצון של האדם בכול העמקות שיכולה להתגלות ברצון, הן בכלים דקבלה והן בכלים דהשפעה; כשהאור ממלא את הכלי בכל הצורות, בכל העולמות, בכל האופנים והתקשרויות שביניהם; כשהאדם מחבר את עצמו יחד עם כל הנבראים לגוף אחד, וכשהגוף האחד מתמלא בכול צורות ההשפעה שיכולת להיות מחוץ לו ונעשה דומה להן – אז בהתאם להרגשת הכלי ולפי ההתאמה שלו לאור העליון משיג האדם את הצורה בלתי מוגבלת שנקראת "אינסוף", ללא גבול. במצב אין סוף הכלי לעולם לא ירגיש חיסרון. כי הכלי הוא שמרגיש וקובע את המצב כ"אינסוף".
מכאן אנו יכולים להבין כיצד המקובלים השיגו את קיומם של צורה מופשטת ומהות למרות שהאדם אינו יכול להשיג מהות וצורה המופשטת בתוך הכלים שלו. כשהמקובל מגיע לדבקות בבורא, הוא משיג גם את התופעות שמעל הכלים שלו. נפתחות לו הבנות נוספות בקשר שבין הבורא לנברא, בהבדל שבין הבורא לנברא, והבחנות שמחוץ לכלים מתאספות בכליו. הוא מגיע להבנה מלאה של הבורא, להבנת מחשבת הבריאה.
מחשבת הבריאה היא תחילת הכול. אחרי מחשבת הבריאה יוצא עולם אינסוף, כי אין סוף הוא
הפעולה של מחשבת הבורא. הנברא יורד מעולם אינסוף, ממעלה למטה, ומתקן את עצמו בעלייתו, ממטה למעלה, בחזרה עד עולם אינסוף. כאשר הנברא מגיע חזרה לעולם אינסוף עם הכלים שלו, הוא נעשה דומה לבורא ומשיג את מחשבת הבריאה. יוצא שהוא מכיר את המחשבה שלפני בניית הכלי שלו. לידת הכלי של הנברא היא בעולם אין סוף והנברא שמגיע חזרה לאין סוף משיג את מחשבת הבריאה. הוא מבין את מחשבותיו של הבורא, מדוע ברא את העולם דווקא כך, כדברי הכתוב "ממעשיך הכרנוך".
כשהנברא מגיע להבנה של הבורא הוא עולה למחשבה שמטרם בריאתו, ומשיג גם את הצורות המיוחדות שאינן נמצאות בתוך הכלים. הוא קונה תפיסה בצורה המופשטת ובמהות. אולם גם התפיסה הזאת מתרחשת בתוך הכלים שלו.
שאלה: מדוע האדם ממשיך לחיות בעולם הזה לאחר שהוא משיג את הרוחניות?
החושים הגשמיים של האדם אינם משתנים ואין בהם טוב או רע. האדם צריך לתקן רק את היחס שלו לבורא, את היחס בין ט' הראשונות שהן תכונות ההשפעה ובין המלכות שהיא כלי הקבלה שלו. הכלים דקבלה של המלכות רוצים לקבל מהבורא והכלים דהשפעה של המלכות רוצים לתת לבורא. האדם כלל לא נדרש לעבודה עם חמשת החושים.
האדם נמצא בעולם הזה, והעולם הזה הוא חמשת החושים שבהם הוא מרגישים את כל רצונותיו: רצונות לתענוגים גופניים, לכסף, לכבוד ולמושכלות. כך הרצון של האדם מתפתח בחמשת החושים, ראיה, שמיעה, ריח, טעם ומישוש.
החושים אינם משתנים - לא בפרה ולא באדם, לא בטיפש ולא בחכם - הם בדרגת החי. אפילו אם האדם מתעסק במושכלות בכבוד ובכסף, הוא נמצא בדרגת החי, מכל שכן אם הוא מתעסק בתענוגים גופניים. בדרגת החי מופעלים חמשת החושים של האדם והם שמביאים אותו להתעסק ברצונות האלה. פעולת חמשת החושים בדרגת החי לא משתנה ולא תשתנה.
סוף סוף, אחרי 6,000 שנות התפתחות, האדם צריך לגלות את הנקודה שבלב. והנקודה שבלב אינה שייכת לחמשת החושים או לרצון לקבל שמתפתח בהם. הנקודה שבלב היא קשר עם הבורא.
מעל לחמשת החושים והרצונות שמתפתחים בהם בעולם הזה, נמצאת ה"קליפה", והנקודה שבלב היא הדרגה הקטנה ביותר שלה. במילים אחרות, הנקודה שבלב היא הדרגה הקטנה ביותר של הרצון ליהנות מהבורא, לקבל מהאור. אם האדם מתחיל ללמוד קבלה ולהתקשר לקבוצה ועושה את כל הפעולות כדי לגדל את הנקודה, הנקודה אכן מתחילה לגדול.
הנקודה שבלב גודלת אפוא ב"לא לשמה", ורצונה ליהנות מהאור, מהבורא, הולך וגדל. באחת מהאיגרות לתלמידיו ( "פרי חכם, איגרות קודש" דף ע') כותב בעל הסולם שבשלב מסוים של ה"לא לשמה" האדם משתוקק לבורא כל היום וכל הלילה כמו אהוב שכוסף ומתגעגע לאהובתו, כדברי הכתוב "חולת אהבה אני". וכשהאדם מגיע לתאווה של ממש לבורא, שהיא היא הקליפה, הוא עובר את המחסום. כך כותב בעל הסולם באותה האיגרת.
לאחר המחסום האדם מתקדם בעולמות בי"ע דטומאה והקליפה שומרת על הפרי. כלומר, לאחר המחסום הקליפה שומרת על האדם ובתוכה הוא גדל כמו פרי בקליפתו. ואז, עם יציאתו של האדם לאוויר העולם, כשהוא נולד, מתחילה העבודה ההדדית שלו עם הבורא - הוא נותן לבורא והבורא נותן לו. תחילה הוא עובד כ"עובר", ואחר כך כ"קטן", ולבסוף כ"גדול". בניגוד לכך, עד למעבר המחסום, האדם גדל תחת מערכת הקליפה בלבד.
יוצא אפוא שההתפתחות הרוחנית של האדם אינה קשורה לרצונותיו ולחושיו. המקובל יכול להיות עשיר גדול או עני מרוד, דוגמאות לכך אפשר למצוא עוד בימי בית המקדש. כל מה שקשור לעולם הזה - חושי האדם, דחפיו, רצונותיו, הטבע שלו או תכונותיו המולדות - אינו שייך לקשר שבין האדם לבורא, אלא לקשר בינו לבין הבריות בדרגת החי.
ההבדל בין שתי מערכות הקשר האלה גדול מאוד. האדם צריך לתקן רק את יחס שבינו לבין הבורא. עליו לעשות זאת דרך היחס שלו לאנשים ששיכים כמוהו לאותו התהליך – לקבוצה, לאוסף הנשמות. עליו להתייחס אליהם כך שיעזרו לו באמצעות "ספר", "קבוצה", ו"מדריך".
לימוד חוכמת הקבלה לא יועיל לשום דבר בעולם הזה. אי אפשר להיטיב את חיי האדם בעולם הזה על ידי חוכמת הקבלה. לתכונות שבעולם הזה אין שימוש בחכמת הקבלה. את הרוחניות אפשר לפתוח רק מתוך הנקודה שבלב, ולא מהלב – בגידול הנקודה שבלב למידה של כלי רוחני.
הנקודה שבלב נקראת "חלק אלוקה ממעל", חלק מהבורא. ומכיוון שהנקודה שבלב היא רצון להגיע אל הבורא, האדם אינו יודע מה בדיוק הוא רוצה, כשהנקודה שבלב מתעוררת. בעולם הזה הוא כבר לא מוצא טעם, אבל עדיין לא ברור לו מהיכן הוא יכול לקבל תענוג ולאן הוא נמשך. בשאלות האלה הוא מתחיל לגלות את הבורא.
בעל הסולם אומר שבנקודה זו הבורא מביא את האדם לקבוצה שבה לומדים קבלה, ובאמצעותה האדם צריך להרחיב את הנקודה למידה של סאה, למידה שבה הוא יתחיל להרגיש את המציאות הרוחנית, את הבורא. כי בסופו של דבר, בתוך הכלים שלנו אנו מרגישים את הבורא.
האדם אינו מרגיש את עצמותו ולא את הצורה המופשטת, אלא את הצורה כפי שהיא מלובשת
בחומר שלו. ככל שהוא משווה את עצמו לבורא, כך הוא מרגיש אותו. כלומר, יש לאדם חומר שהוא הרצון לקבל שלו, וברצונות שהרצון לקבל שלו קיבל את צורת ההשפעה, האדם משווה את צורתו לבורא, לכוח העליון. ברצונות האלה שולטת תכונת ההשפעה. אלמלא כן האדם לא היה מרגיש את הבורא. רק לפי ההידמות של האדם לבורא, אפשר לדעת שזה הבורא.
הבורא הוא תכונת ההשפעה שמתלבשת ברצון של האדם. הצורה המלובשת בחומר נקראת "השכלה צורתית". ולאדם אין חיסרון ליותר מכך. הלוואי שנגיע אליו.
שאלה: האם נכון יהיה לומר שכל מה שחסר לאדם הוא חלק מהמבנה הטבעי שלו?
אדם שלומד קבלה צריך להגיע לרצון של כל "אדם הראשון". לעת עתה יש לו נקודה שבלב,
כמו בשורש. נקודה שרק עכשיו התעוררה בו. עליו להגיע להבנה שהוא צריך לרכוש את כל הרצון שבאדם הראשון, כך שסך כל הנשמות יהיו ל"אני". אם הוא יקבל את כל הרצונות האלה ויבנה מהן את דמותו של הבורא, הוא יהיה כמו הבורא. כל אדם חייב להגיע למצב הזה, ובכך הוא מפסיק להתגלגל.
שאלה:איך מגיעים לפיתוח הנקודה שבלב, האם על ידי השתוקקות לחיות את הרצונות של כסף, כבוד, מושכלות אצל האחרים?
כדי לפתח את הנקודה שבלב האדם מגדיל את הרצון שלו לרוחניות. הוא מתחבר לאנשים שכמוהו גם הם שייכים לקבוצה. אלא שהקבוצה אינה אוסף של בני אדם, כי אם סכום הנשמות שהאדם מתחבר איתן. הקבוצה היא הרצונות של חברי הקבוצה לאותה המטרה. עם הרצונות האלה האדם מתחבר, ובכך הוא בונה את הכלי שלו ומתקדם.
שאלה: מי בדיוק שייך לקבוצה?
האדם שייך לקבוצה גם אם הוא משתתף בשיעור דרך מסכי הטלוויזיה או המחשב. כל חברי הקבוצה נמצאים יחד באדם הראשון, ובין שהם רוצים בכך ובין שלא, כל אחד מהם משפיע על חברו. ככל שחברי הקבוצה נמשכים אל אותה המטרה, הכוח מלמעלה מאחד אותם יחד. עם זאת, רצוי מאוד שחברי הקבוצה יקשרו זה לזה גם בדרגה שלהם, שיהיו בקשר הדוק יותר, שיקנו את הקשר ביגיעה שלהם, ולא שהכוח העליון יחבר אותם. כשיעשו זאת, ירגישו התקדמות גדולה.
בכתבי ה"דור האחרון" כותב בעל הסולם כי בסופו של דבר כל לומדי הקבלה יתאספו יחד, ללא קשר למקום מגוריהם. לא פלא שאמצעי תקשורת חוצי יבשות מתגלים לאחרונה. הכול מתגלה לצורך התיקון. בהתחברות יחד של לומדי הקבלה, בקשר הדדי, יגדל הרצון של כל אחד מהם למטרה הנכונה, וכך נזרז את הזמנים.