מהות חכמת הקבלה - שיעור 4
הניסיון לתאר רגשות מציב אותנו בפני בעיה. הרי בסופו של דבר השפות שבהן אנו מדברים, הן ניסיון לתאר רגשות. האדם הוא "רצון לקבל" הכלול מחמישה חושים שבהם הוא מקבל התרשמויות. הוא מרגיש משהו, ולצידה של ההרגשה בונה שכל שעוזר לו להבין את הרגשתו ומחשב כיצד אפשר להיטיב אותה. יוצא שהאדם המרגיש מתפתח בכלים דקבלה שלו, ברגש שלו. ומכיוון שלרגש אין מילים, הניסיון לתאר את הרגש מציב בפנינו בעיה.
חכמת הקבלה מכנה את ההרגשה בכלי לפי מידות. הכלי יכול לגדול או לקטון, ואם האדם יודע איזה
כלי יש לו עכשיו, הוא יכול למדוד את ה"מילוי" שבתוכו, את ה"אור" שממלא את הכלי, והסכום של הכלי והאור יחד הוא שמו של אותו אדם, או של המצב שהשיג. זוהי שפת הקבלה. אם המקובלים רוצים למסור את השגותיהם זה לזה הם משתמשים בשפת הקבלה. אבל אם המקובלים צריכים לתת שמות להשגותיהם, הם לוקחים שמות מהעולם שלנו לפי "שפת הענפים".
העולם העליון מטביע את עצמו בעולם הזה. לכן רק החומר שבעולם הזה הוא "גשמי" וכל הפעולות שבו נמשכות מרוחניות. הפעולות מתלבשות בחומר שלנו ולכן איננו מרגישים אותן כפעולות רוחניות. אבל הקשר ביניהן, היחס ביניהן וההשפעה שלהן, זו רוחניות, היא נראית לנו הפוכה כי החומר שלנו הפוך. החומר בעולם הזה הוא "גשמי" והחומר בעולם העליון "רוחני".
ההבדל בין החומר של העולם הזה לחומר של העולם הרוחני יוצר בלבול גדול במי שרוצה לראות את העולם הרוחני מהעולם הזה. אי אפשר לעשות זאת. ההבדל בין העולם הזה לעולם הרוחני הוא הבדל של "הפוך על הפוך" בכל האופנים והמימדים שבעולם הזה. אין זה הבדל ברור בין שחור ולבן. במובן מסוים ניתן לתאר אותו כהבדל בין שחור ולבן, מתוק ומר, אמת ושקר, ועוד אין ספור הפכים אחרים, על כל הקשרים שביניהם. לכן התמונה הגשמית לגמרי אינה תואמת את התמונה הרוחנית.
עם כל זאת, ה"שורש" העליון פועל על ה"ענף" התחתון, ולכן אנו יכולים לקרוא את השורש בשם
של הענף. כלומר אם בעולם שלנו יש לענף שם ניתן להצמיד אותו לשורשו ולקרא לו בשמו. יוצא שהמילון הרוחני של שפת הענפים מבוסס למעשה על המילון שלנו.
שפת הענפים בנויה לפי הענפים בעולם שלנו וקוראת לשורשים בשמותיהם של הענפים. בשפה זו מדברים המקובלים, ובה כתובים כל הספרים הקדושים: "תורה", "נביאים", "כתובים", "תלמוד" "שולחן ערוך" ועוד. חלק מספרי הקודש כתובים כמסמכים הסטורים-גיאוגרפיים, אחרים מתארים סוגיות הלכתיות בחברה האנושית או פעולות שהאדם צריך לבצע, אבל אחרי הכול, מובן לנו שספרים אלה קדושים כי קדוש משמעותו רוחני ו"חול" משמעותו הגשמיות שבעולם הזה.
אמנם שספרי הקודש מתארים כביכול את מסעותיהם של אברהם, יצחק, יעקב ובני ישראל, אמנם שכתוב בהם לכאורה על שור שנגח פרה, על מריבות בין שכנים או על בית המקדש, בכל זאת הם ספרים קדושים. כי מאחרי אוצר המילים הגשמי עומד תהליך הרוחני שאותו מבארים הספרים. למקובלים אין ברירה אלא להסביר את התהליך הרוחני במילים גשמיות. אוצר המילים נילקח מהעולם הזה והבנתם תיתכן רק בעולם הרוחני.
אבל מי מאיתנו יכול לדמיין דבר רוחני? הרי אם האדם נמצא בעולם הזה ומבין את המילים של שפת הענפים במשמעותם הרווחת, אין ביכולתו להצמיד לכל מילה את שורשה בעולם הרוחני. הוא לא יודע על מה מצביעות המילים האלה בעולם הרוחני. המילה סוס למשל, מהי ברוחניות?
מכאן ברור שהמקובלים כתבו את המילון של שפת הענפים לעצמם. ואנו משתמשים בשפת הענפים ובקשר בין העולם הזה והעולם הרוחני, רק כדי לקבל מעולם הרוחני את הכוח המתקן, את האור המחזיר למוטב. טעות לחשוב שאנו יכולים להבין את הרוחניות, הרוחנית היא טבע שונה, אחר, הפוך על הפוך. כל שעלינו לעשות הוא להשתוקק לכוח שיבוא ויתקן אותנו. במידה שהכוח יתקן אותנו, נתחיל לראות לא את המילים, אלא את הרוחנית שהן מתארות. מאחרי המילים נראה עצמים, תנועה, פעולה וכו'.
כמו שבעולם הזה אפשר לתאר תמונות מתוך קריאה בספר, במידה שכל הפרטים והמורכבות שבסיפור, ההרגשות וההיגיון שמאחריו, מוכרים לקורא. כך יתאפשר לנו גם בעולם הרוחני, אם נראה ונרגיש אותו במקצת.
הקדמתי את הסברי לדברי בעל הסולם, כדי להקל ולו במעט על הבנת דבריו.
הערכים הגשמיים והשמות הגופניים שבספרי הקבלה
אכן מובן לכל בן הגיון שבמקום שאנו עוסקים בדבר רוחני ואין צריך לומר עם אלקיות אין לנו שם שום מלות ואותיות להגות בהם, שהרי כל אוצר המילים שלנו אינו אלא הרכבות מאותיות הדמיון והחושים, ואיך אפשר להסתייע עמהם במקום שאינו נוהג שם לגמרי מבחינת דמיונות וחושים."
כלומר, אי אפשר לתאר פעולות ואובייקטים בעולם הרוחני מאחורי המילים של העולם הזה.
שאלה: אם המקובלים נמצאים בעולם הרוחני מדוע הם כותבים על הדבר הגשמי ביותר?
המקובלים לא כותבים על גשמיות.
שאלה: אבל הם משתמשים בְשפה, מדוע הם לא מתַקשרים ברוחניות?
מנין לך שהמקובלים לא מתקשרים ברוחניות? ובכלל, מה כוונתך במילה לתַקשר, למה בחרת דווקא בה? ודאי שיש קשרים בין כל חלקי אדם הראשון. סוף סוף כולנו נשמות פרטיות מאותו מבנה, והקשר בינינו קיים. בעולם שלנו בני האדם מרגישים זה את זה, פחות או יותר, ובהתאם לכך בונים מערכות קשר. בעולם הרוחני אין צורך במערכות קשר לא טבעיות, כמו הטלפון ודומיו.
הקשר בעולם הרוחני הוא קשר פשוט, לפי השתוות הצורה. במידה שאדם אחד דומה בכליו
המתוקנים לאדם אחר, הוא וחברו נמצאים יחד באותו מקום. אם השניים חולקים את אותה המטרה: לאחד את רצונם מחשבתם ומעשיהם יחד במידה מסוימת, אזי אם נשווה את כל מה שיש בהם – את הרצון, המחשבה, והמעשה – נמצא שבחלק מסוים הם זהים. כלומר רוצים את אותו הדבר, חושבים על אותו דבר ועושים את אותו דבר.
אם השניים הישגו יחד את הדביקות במטרה ומימשו אותה למשל בעשרים אחוז מסך כול הרצונות והמחשבות שלהם, אז באותו החלק הם מתאחדים יחד ונמצאים יחד כגוף אחד ועם מטרה אחת, כדברי הכתוב "ישראל וקודשא בריך הוא חד הוא" (זוהר חלק ג צג). המטרה היא הבורא, והם התחברו יחד ברצונם המשותף להגיע אליו. הם לא צריכים להתקשר ביניהם, הם פשוט נמצאים יחד באותה המחשבה, הכוונה והמעשה. כל מה שעובר על אחד עובר על חברו. בעולם הזה אין באפשרותנו לתפוס עד כמה אפשר להתחבר כאחד. מה עוד שהשתוות הצורה צריכה להיות בין כל הנשמות, ללא יוצא מן הכלל, במוח ובלב. כדברי הכתוב "כאיש אחד בלב אחד" (רש"י, שמות יט,ב).
המקובלים אינם זקוקים לתקשורת חיצונית כדי להתקשר זה עם זה. המקובלים נמצאים כולם יחד במחשבותיהם ורצונותיהם המתוקנים שטמונים בבורא, הם נמצאים בהשתוות הצורה עם הבורא - כגוף אחד. גם בגוף האדם היד אינה יכולה שלא להבין את מחשבותיו ופקודותיו של הראש, רק בגוף חולה הראש חושב מחשבה מסוימת והיד פועלת בניגוד לה. כך קורה בגוף מקולקל שחלקיו נפרדים, כך קורה במצבינו כשנשמותינו נפרדות זו מזו. בגוף המתוקן כל תא מכיר את הגוף כולו ויודע כיצד הוא צריך לתפקד ולספק את צרכיו.
אין בעיה של תקשורת בין המקובלים. אבל כדי לעזור אחד לשני להגיע לתקשורת הנכונה, המקובלים בכל זאת כותבים זה לזה. כי הם מוסרים את ידיעותיהם מדור לדור וממרחק דורות רבים. המקובל נולד כילד ולא כמקובל, גם המקובל גודל מילד לאדם בוגר. יש לו נקודה שבלב ועליו לפתח אותה, אבל איש אינו יודע מראש האם הוא יגדל להיות מקובל. לכן יש צורך באמצעי חיצוני במקום האמצעי הפנימי שבתוך הנשמה. ספרי הקבלה, כאמצעים חיצוניים, יכולים לעזור לכל אחד להגיע לדרגה פנימית.
שאלה: האם המקובלים הגדולים בדורות השונים, מכל קצוות העולם, מפרשים את הכתבים אותו הדבר?
המקובלים מרגישים אותו דבר ולפיכך הם מפרשים אותו הדבר.
שאלה: האם כל המקובלים נותנים את אותו הפירוש לאותו העניין?
לא. הפירושים תלויים בשפה. חלק מהמקובלים כתבו בערבית, חלק ביידיש ויש כאלה שכתבו בגרמנית. המקובלים כתבו במגוון שפות. הם כתבו גם בהברות שונות. כי יש הבדל בין הנשמות. יש נשמות שמקורן באור כללי יותר, ויש באור פרטי, חלקן באות מאור מקיף ואחרות מאור פנימי. לנשמות השונות תפקוד שונה, בדומה לחלקים השונים בגוף.
אדם שאינו מכיר את הפיזיולוגיה והאנטומיה של גוף האדם לא ישייך את הכבד והריאות לאותו הגוף. התפקוד שלהם שונה לגמרי, הנתונים שבהם אחרים. רק בדיעבד אנו חכמים לדעת שכך הכבד והריאות צריכים להיות, כלומר מנוגדים זה לזה ועובדים בהרמוניה, בקשר נכון זה עם זה. כל מקובל בא ממקום אחר בגוף הכללי שנקרא "אדם הראשון". הוא בודאי יודע איך להשלים את הגוף הכללי, אבל יכול לכתוב מנקודת מבט פרטית או כללית. תלוי איך הוא בוחר לבטא את עצמו.
ההיסטוריה של ספרי המקובלים, היא היסטוריה בת אלפי שנים. וודאי שההברות שבהן נכתבו הספרים שונות. ה"זוהר" כתוב בין היתר ביווניות וארמית. הזוהר מרבה להשתמש בלשון המדוברת של אותם הזמנים. ספרי הקבלה של ימי הביניים או ספרי הקבלה בני זמננו נכתבו בהברות אחרות.
האם אפשר להשוות בין כתיבתו האקדמאית של הרב קוק שבצורתה החיצונית דומה לכתבי פילוסופיה, עם ספרי הרמב"ם, או עם כתביו של משה? כתבי משה נדמים לנו כרומן היסטורי, כתבי האר"י כתובים בשפה מתמטית מדויקת, וכשאינו מתבטא בשפת הקבלה הטכנית, גם אז שפתו שונה משפתם של מקובלים אחרים. "הזוהר" בלשונו הציורית מתאר את קורותיהם של רבי שמעון וחבורתו, וצורות שאפשר לדמיין כמו שמש או ירח. ודאי שהכתבים שונים מאד זה מזה, ולכל מקובל אופי אחר.
שאלה: האם כל המקובלים מכַוונים לאותו הדבר?
כל המקובלים מרגישים את אותו דבר אבל כל אחד מרגיש אותו בשונה מחברו. גם האדם שבעולם הזה נמצא באותו העולם כמו שאר האנשים, ורואה את אותם הדברים. מחוץ לו נמצאים לכאורה אותם העצמים, אבל תפיסתו והרגשתו שונה לגמרי משל יתר בני האדם, אי אפשר להשוות ביניהן. כל אחד מיוחד. לכן חלק מספרי הקבלה דומים יותר זה לזה, חלק פחות ויש כאלה ששונים לגמרי. האר"י הוא גלגול של רבי שמעון, ובכל זאת אי אפשר להשוות בין "ספר הזוהר" לספרי האר"י, אי אפשר לראות קשר ביניהם. לעומת זאת, שפתם של האר"י ובעל הסולם דומה מאד באופן יחסי.
"כי אפילו אם ניקח את המלה הדקה ביותר שאפשר להשתמש בה במקומות הללו דהיינו המלה "אור עליון" או אפילו "אור פשוט" הרי זה ג"כ דבר מדומה ומושאל מאור השמש או אור הנר או אור מורגש של נחת רוח המופיע באדם בזמן המצאה חדשה של התרת איזה ספק, ואיך יתכן להשתמש עמהם במקום רוחני ודרכים אלקיים, כי לא יציעו אל המעיינים אלא דברי שוא וכזב,"
נדמה שלתלמיד המתחיל אין ברירה אלא לטעות. אם כתוב אור הוא ידמיין לעצמו אור ואם כתוב כלי, הוא ידמיין לעצמו כד, ספל או כלי קיבול אחר, ואולי מפתח. איך אפשר להבין או להשיג את הרוחני דרך המילון הגשמי? אפילו במקצת. לאיזה מושגים רוחניים דומות המילים הגשמיות? למה מתכוונים המקובלים?
"ומכל שכן במקום שאנו צריכים לגלות במלות ההם איזה שכל מבחינת משא ומתן הנהוג במחקרי החכמה, אשר כאן מוכרח החכם להשתמש בדיוק חמור עם גדרים מוחלטים לעיני המעיינים. ואם יכשל החכם אף במלה אחת בלתי מוצלחת הרי יגרום על ידה בלבול הדעת למעיינים ולא יבינו כלל מה שאומר שם מלפניה ומלאחריה וכל הקשור עם אותה המלה, כידוע לכל מעיין בספרי חכמה."
בעל הסולם מחמיר עוד יותר. הוא כותב שאם האדם טועה בפירושן הנכון של כמה מילים, הוא מתבלבל עד כדי כך שטוב היה אילו לא התחיל ללמוד כלל. אם כאלו הם פני הדברים, איך אפשר בכלל להתחיל לקרוא לשמוע ולהבין את דברי המקובלים? הרי האדם מגיע ללימוד החכמה עם כל המטען שלו מהעולם הזה, עם המילון הגדול שלו ועם הדרך שבה הוא מבין את העולם. המקובלים אומרים לו שהוא צריך להשאיר את המילון ו"לזרוק" את עולם. אבל איך הוא יכול לעשות זאת? המילים שבמילון קשורות לכל הפירושים שהוא רגיל אליהם בעולם הזה. ואם יקשור להן את אותן התמונות גם בלימוד הקבלה, הוא יתבלבל והלימוד לא יועיל לו בדבר. אם כן, מהו הפתרון?
"וא"כ תמה על עצמך איך אפשר לחכמי הקבלה להשתמש במלות כוזבות ולהסביר על ידן קשרי חכמה,"
למקובלים אין ברירה אחרת, הם לא יכולים לקחת מילון אחר. איך אפשר לקרוא לתופעה רוחנית, אם היא עניין רגשי בלבד, "אַה"?! "אוּ"?! "אַאוּ"?! מה עוד יכולים המקובלים להמציא, איזה צופן?!
"וכידוע אשר אין שום הגדרה בשמות כוזבות, כי לשקר אין לו רגלים ואין לו עמידה."
אם נצמיד שמות או מספרים סתמיים לתופעות רוחניות, לא יהיה לכך כל בסיס, יהיה זה שקר. המילה חייבת לבוא מתוך המהות של הדבר שעליו רוצים להצביע באמצעותה.
"אמנם כאן צריך שתדע מקודם את החוק של שורש וענף ביחס העולמות מזה אל זה."
יש חוק של קשר בין העולמות. העולם התחתון והעולם העליון בנויים בהעתקה גמורה. בעולם העליון נמצאים כל הפרטים שבעולם הזה: עצים, ימים, לילות, אנשים, מרחקים, זמן, תנועה, מקום - אלא שהם שונים. בני אדם בעולם העליון שונים מאלה שבעולם הזה. אבל כל מה שביכולתנו לעשות בעולם הזה, נמצא גם בעולם העליון.
יותר מכך, כל מה שהאדם רואה, חושב, מרגיש בונה ועושה בעולם הזה, אינו מחשבה או פעולה של האדם בעולם הזה. האדם בעולם הזה רק מגלה את העולם הרוחני, בכל פעם קצת יותר. הוא מתקרב אליו במשהו ולכן נדמה לו שהוא מגלה דברים חדשים, שהוא בונה ועושה משהו מקורי. בעולם שלנו אין שום דבר שאינו נמצא בעולם העליון. כי בין העולם העליון לעולם הזה אין שום דבר חוץ מהסתרה. האדם בעולם הזה רק הולך ומגלה את העולם העליון, בכל פעם במשהו. אפילו במצבינו הנוכחי כשעדיין איננו נמצאים בהכרה של העולם העליון.
אין הבדל בין העולמות. למעשה, "העולם העליון" ו"העולם שלי" הם הרגשה פנימית של האדם. ההרגשה בכלים האגואיסטים נקראת "העולם שלי" או "העולם הזה". ואם האדם מחליף בהדרגה את הכלים שלו לתפיסה אחרת, אלטרואיסטית, הוא מתקרב לעולם הרוחני ונכנס אליו. לפני האדם נמצא אותו הדבר, רק התפיסה שלו משתנה בהדרגה.
תרי"ג הרצונות של האדם הם אותו הרצון, אלא שבכל אחד מתרי"ג הרצונות ההרגשה הולכת ומשתנה, בכל רצון קצת יותר. לכן האדם צריך רק לדמיין מה הוא ירגיש בכל רצון ועם כל מחשבה כשיהיה רוחני יותר. מכאן ניתן להבין מדוע המקובלים המציאו דווקא את שפה הענפים. כי מתוך המילים האלה, מתוך המילון שלנו שבו אנו נמצאים ומגלים איזשהו עולם, נשתוקק להיות ברוחניות. כביכול "נדחוף" את מילון המושגים שלנו אל הרוחניות, ונפרש אותו בצורה רוחנית יותר.
עם אותו המילון האדם נכנס אל מה שהיה נסתר והתגלה לו. אם האדם רק ישתדל לפרש נכון כל מילה בצביונה הרוחני, המילה עצמה כבר תמשוך אותו לרוחניות. שפת הענפים היא מעין מנוף שמעלה את האדם לרוחניות.
בעל הסולם כותב ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" שחייבים לפרש כל מילה בצביונה הרוחני. צריך להשתדל בכך, ההקפדה על הפירוש הנכון נעשית בכוח. על האדם להיות מרוכז בכל רגע, ולפרש נכון את משמעותו הרוחנית של כל מושג. פירוש המילים היא פעולה שכלית, היא דורשת מחשבה. זו אינה פעולה רגשית, להפך בפירוש המילים האדם צריך ללכת נגד הרגש שלו. אבל בתיאור הרוחניות בכוח, כנגד התמונה הגשמית המורגשת במהלך הקריאה בצורה טבעית, האדם מכניס את עצמו בכוח לרוחניות.
מכאן מובן מהי התועלת בשפת הענפים. אין טעם לשאול מדוע המקובלים לא המציאו שפה אחרת. יש בה תרי"ג "פסים" שבהם האדם עולה מגשמיות לרוחניות. צריך רק לפרש את המילים ואת הפעולות שבספרים במובנם הרוחני והנכון יותר. אם נקרא בחומש לא כמו ילדים ולא כמו ילדים שהזקינו, אם נתחיל לפרש אותו במובנו הרוחני יותר, נראה כיצד אנו מתנתקים בהדרגה מהעולם הזה, ונכנסים למציאות אחרת עם אותם המילים.
ולא חשוב אם עדיין איננו מרגישים את מה שנעשַה מאחרי המילים. ההסתרה דווקא נותנת לנו מקום לעבודה. אם האדם לא מרגיש את הרוחניות, אבל חייב לתאר אותה בכוח, הוא נמשך ודוחף את עצמו למדרגה עליונה יותר. אלה תרגילים טובים, אני ממליץ עליהם.
חוק שורש וענף ביחס העולמות.
חכמי הקבלה מצאו אשר ד' העולמות הנקובים בשם: אצילות, בריאה, יצירה ועשיה, החל מהעולם הראשון היותר עליון הנקרא אצילות עד העולם הזה הגשמי המוחשי הנקרא עשיה, צורתם שוה זה לזה לגמרי בכל פרטיהם ומקריהם, דהיינו שכל המציאות ומקריה הנמצאים בעולם הראשון, כל אלה נמצאים גם כן בעולם השני שמתחתיו בלי שום שינוי של משהו, וכן בכל יתר העולמות שלאחריו עד לעולם הזה המוחשי. ואין שום הבדל ביניהם אלא הבחן מדרגה בלבד, המובן רק בחומר שבפרטי המציאות שבכל עולם ועולם, שהחומר של פרטי המציאות הנמצאים בעולם הראשון היותר עליון הוא חומר יותר זך מכל התחתונים הימנו, וחומר פרטי המציאות שבעולם השני הוא מעובה מעולם הראשון, אבל יותר זך מכל מה
שתחתיו במדרגה, ועל דרך זה עד לעולם הזה שלפנינו, אשר החומר של פרטי המציאות שבו, הוא יותר עב וחשוך מכל העולמות שקדמו אליו,"
בכלי שנבנה על ידי האור העליון יש חמישה חלקים: שורש, א', ב', ג', ד'. כדי לפרוק את הכלי מכל האור ולהעמידו בצורתו המנותקת לגמרי מהאור, יורד הכלי בחמש דרגות של ירידה ממצב "אין סוף" שבו הוא מלא לגמרי באור. חמשת הדרגות האלה נקראות עולמות אדם קדמון, אצילות, בריאה, יצירה, עשיה. מתחת לכל העולמות נמצא העולם הזה. בכל עולם האור הולך ומתמעט והכלי הולך ומתרוקן.
למשל, אם לכלי באין סוף יש חמישה חלקים, אז לאותו הכלי בעולם האצילות יש ארבע חלקים
ובבריאה שלושה, ביצירה שתיים, בעשייה אחד ובעולם הזה אפס. בעולם הזה הכלי הוא כ"נקודה". כך מתמעט הכלי עם האור שבתוכו ומגיע למצבו בעולם הזה. עם זאת, חשוב להדגיש כי כל הפרטים שבכלי נשארים בכל העולמות, רק עוצמתם משתנה. כלומר גם הכלי באין סוף וגם הכלי באצילות הוא בתרי"ג רצונות. לא יכול להיות כלי בפחות מתרי"ג רצונות, בכל העולמות.
גם בנקודה שבלב יש תרי"ג רצונות, אלא כנקודה. הדבר דומה לזרע המכיל בתוכו את כל המידע על האדם שיגדל ממנו. לא צריך להוסיף לזרע דבר מלבד מילוי כלשהו, בשר, תוספת כוח. אם כך מהי תוספת הכוח לנקודה שבלב? הבורא מיעט את הכלי כשהוריד אותו ממעלה למטה. ותוספת הכוח היא הרצון של האדם לגדול בעצמו ולהשיג את הכוחות הדרושים לכך ממטה למעלה.
הבקשה לתוספת כוח ממטה למעלה נקראת "מ"ן", זוהי פניה בבקשה לקבל את כוח התיקון ואת כוח המילוי. כשהאדם מבקש זאת, זה קורה. ודאי שאין באדם כוחות לכך, אבל הדרישה חייבת לבוא מצדו. אלה הם שני הסדרים שבעל הסולם מזכיר בתחילת המאמר, "מעילא לתתא", ו"מתתא לעילא". הכלי הולך ומתמעט מ"עילא לתתא" והאדם צריכים לעלות מתוך בחירה וברצונו "מתתא לעילא" ".
מתוך נקודה אחת של רצון שאיננו יכולים לפרט אותה ואיננו מרגישים בה תרי"ג רצונות גדולים, מתוך הרגשה של רצון בעלמא לרוחניות שאיננו יודעים אפילו איך לתאר אותו, מתפתח כלי רוחני הנקרא "נשמה". לעת עתה יש בנו רק נקודה. ואמנם שאנו מדמיינים את עצמנו כקיימים בגוף ונפש, אין אלו אלא נפש בהמית וגוף בהמי, בדומה לאלה של בעלי החי, לא יותר מכך.
"ועל דרך זה עד לעולם הזה שלפנינו, אשר החומר של פרטי המציאות שבו, הוא יותר עב וחשוך מכל העולמות שקדמו אליו,אולם הצורות של פרטי המציאות וכן כל המקרים שלהם באים בשוה בכל עולם ועולם הן בכמות והן באיכות בלי שינוי."
באין סוף ובעולמות אדם קדמון, אצילות, בריאה, יצירה ועשיה, החומר הוא רוחני - השפעה ממעלה למטה. רק החומר שלנו, ה"קבלה", הפוך לו. כל עולם ברוחניות דומה ליתר העולמות לא רק בפרטים אלא גם במהות, מי יותר ומי פחות. מה שאם כן, ההבדל בין העולם הזה לכל העולמות שמעליו הוא בחומר עצמו. רק הפרטים שבעולם הזה נשארים ללא שינוי. כל הדברים שאנו מרגישים בעולם הזה הם בהתאמה לרוחניות, אין דבר בעולם הזה שלא בא מלמעלה. עם זאת, איננו מסוגלים לתאר אותם כמות שהם בעולמות העליונים, ביחס לעולם הזה?
"והמשילו את זה כמשפט החותם עם הנחתם הימנו, אשר כל הצורות המצויות בחותם עוברות בשלימותן לכל פרטיהן ודקדוקיהן אל הדבר הנחתם הימנו, כן הוא בעולמות, אשר כל עולם תחתון נחתם מעולם עליון ממנו, וע"כ כל הצורות שיש בעולם העליון בכל כמותם ואיכותם נעתקים במלואם ובאים גם בעולם התחתון, באופן שאין לך פרט של מציאות או של מקרי המציאות המצוי בעולם התחתון שלא תמצא דוגמתו בעולם עליון הימנו בצורה שוה כמו ב' טיפות של מים ונקראים שורש וענף. כלומר, שאותו הפרט הנמצא בעולם התחתון, נבחן לבחינה של ענף בערך הדוגמא שלו המצוי ועומד בעולם העליון שהוא שורשו של הפרט התחתון, מפני שמשם נחתם ונתהוה הפרט ההוא בעולם התחתון.
וזוהי כונת חז"ל במה שאמרו "אין לך כל עשב מלמטה שאין לו מזל ושוטר מלמעלה שמכה אותו ואומר לו גדל" (השמטות הזהר בראשית אות א', ב"ר פ"י) כלומר שהשורש הנקרא מזל מכריח אותו לגדול ולקבל את כל תכונתו מבחינת כמותו ואיכותו, כמשפט החותם עם הנחתם הימנו כאמור לעיל. וזהו החוק של שורש וענף, הנוהג בכל הפרטים שבמציאות ושל מקרי המציאות בכל עולם ועולם ביחס העולם העליון ממנו."
שאלה: האם מדען בעולם שלנו יכול לראות את העולם הרוחני מאחורי המושגים המופשטים שהוא חוקר?
אם מדען דואג לקבל את החוש השישי ולפתח מהנקודה שבליבו נשמה כך שהנקודה תתרחב ויהיה בה מקום ריק שמוכן לקבל את המילוי הרוחני, הוא יִראה את הרוחניות מאחרי החומר. אולם, ללא כלי לקבלת המילוי הרוחני, כיצד יוכל המדען לראות את הרוחניות שמאחרי החומר?! החומר נגמר בחומר. מדענים בני זמנינו רואים בקביעה זו את סופו של המדע. המדע אמנם טרם הגיע לקיצו, יש עוד מה לגלות, אבל הנושאי המחקר המתקדמים יותר כבר נעלמים מעבר לחומר, ולא נתפסים ביכולת האנושית.
לא חשוב כמה סוגים של מכשירי עזר עוד נפתח. המכשירים האלה כדוגמת המיקרוסקופ, והטלסקופ, משנים את הטווחים של חושינו, אבל אין ביכולתם לשנות את מהות התפיסה של האדם. לכן המדען לא יראה מאחורי החומר שום דבר מלבד חומר.
שאלה: מהו המזל שעליו כותב "בעל הסולם"?
"מזל" הוא כוח עליון שיורד מפרצוף "אריך אנפין" בעולם האצילות. מזל מלשון נוזל. מזל הוא טיפות של "אור חוכמה" היורדות מלמעלה למטה, בקילוֹח ולא בזרימה, כדי לעורר את התחתונים להתעלות לרוחניות. לכן הוא נקרא "מזל". המזל שעליו כותב בעל הסולם אינו המזל שבעולם שלנו, מזל של ברי מזל.
מזל, הוא מכה שמגיעה לאדם מלמעלה, כי הוא בא בקילוח. קצתו רע וקצתו טוב. מזל הוא כשהאדם מבין שהמכה מעוררת אותו אל המקור שלה, אל "אריך אנפין דאצילות", אל השורש של כל המזלות, של כל ההתעוררויות.
מזל של ממש הוא כששולחים לאדם מלמעלה התעוררות לרוחניות. אם הוא תופס את ההתעוררות נכון, יש לו מזל. ואם לא, אין לו. אין שום פעולה אחרת מלמעלה, אלא רק המזל שבא לעורר את האדם להתקדם.
שאלה: האדם ההפשטה של השמות הרוחניים ותיאורם בשפה פשוטה יותר יכולה לפגוע בפנימיות?
כל הסבר על האמת, מוסיף. אם אפשר להסביר לעצמנו ולאחרים שהספרים הקדושים אינם דנים בענייני העולם הזה - כיצד לשלם לבעל שור או חמור, או איך לבצע פעולות כלשהן בגשמיות - אלא "הכול הם לתקן את הלב" כדברי האבן עזרא בפירושו לתורה, הרי שיש בכך תועלת.
ה"תורה" היא רק לצורך "בראתי יצר רע בראתי תורה תבלין" ולא לצורך אחר. התורה אינה אמצעי להסתדר בעזרתו בעולם הזה. בעולם הזה לעולם לא נוכל להסתדר. להסתדר פירושו להתעלות מעל העולם הזה לרוחניות. לשם כך יש ירידה מלמעלה למטה, רק כדי שאנו נעלה בחזרה לאין סוף. אם נסביר שאת הספרים צריך לקרוא כעזרה ומתוך השתדלות להבינם בצורה נעלַה יותר מהעולם הזה, ודאי שזה יעזור.
שאלה: האם המקובל יכול להשתמש גם בשפה שהעם מבין, כמו בספר מתן "מתן תורה"?
כשהמקובל מסביר על תופעות אנושיות חברתיות, או על האדם שנמצא למטה מהמחסום, הוא משתמש בשפה המדוברת במקום שאליו הוא מכוון את דבריו. אם המקובל כותב שצריך לארגן חברה, ללמוד ולעשות פעולות מסוימות, אז הוא מדבר בשפה של העולם הזה. אבל, אם הוא מדבר על רוחניות, על ספירות, על פרצופים, על עולמות וכו', אז מתעורר הקושי כיצד להעביר לתלמיד את המושגים הרוחניים.
בהסבר על הרוחניות צריך להיות פירוש נכון לכל מילה, צריך לכוון את התלמיד לחשוב על כל המילה לא כמו שהוא מכיר אותה אלא במובנה הנכון. פירוש כל מילה במשפט במובנה הרוחני, היא עבודה קשה מאוד. אבל בכל פעם שמנסים לעשות זאת, זו למעשה העבודה. כי בפירוש נכון של המילים האדם מעלה את כל התמונה שלו מגשמיות לרוחניות. פירוש המילים הוא עניין מאד חשוב. בעל הסולם מרחיב בנושא בסופה של ה"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", מאות קנ"ה והלאה, קראו אותה.
שאלה: האם המדענים מגיעים לגילוי בגלל היגיעה שלהם שקשורה לרוחניות?
בעל הסולם כותב במאמר ה"חירות" שלאיש בעולם הזה אין מחשבה או מעשה חופשיים. אלא אם כן הם מכוּונים לחזרתו לשורש נשמתו, לעולם אין סוף, לאותו המקום שבו הוא נמצא ומושרש. חוץ מהכיוון הזה, אין בחירה חופשית או תנועה חופשית לאיש. כל אנשי המדע וכל בני האדם, מבצעים פקודות המתעוררות בתוכם בהתאם לגנים ולרשימות שבהם ומתוך שהסביבה לוחצת עליהם. וגם הסביבה מונהגת מלמעלה. אין בעולם שלנו שום דבר שמתעורר לפעולה מעצמו.
בהתאם לכך עלינו לשפוט את הגילויים של המדע. אם צריך לגלות בעולם הזה דבר מה שיגרום לאנושות להתעורר במשהו לרוחניות, הדבר מתגלה. אם מתגלה פצצת האטום מתגלים כנגדה דברים טובים. כל הגילויים הם לפי מה שדרוש כדי לעורר את בני האדם להתקדם לרוחניות ולהשיג אותה, לא יותר. הגילויים באים מלמעלה ולאדם אין שום יכולת לקבוע משהו לגביהם.
הבחירה היחידה של האדם והתנועה היחידה שלו מעצמו היא להגיע לשורש נשמתו בדרך הסלולה מראש. כי באותה הדרך שבה ירדנו מלמעלה למטה עלינו לעלות ממטה למעלה. אין שום טעם לתאר שמישהו מאיתנו פועל בבחירה חופשית, אפילו אם הוא מדען. גם למדען אין בחירה חופשית. כל הגילויים מתגלים כי האנושות חייבת להידחף למטרה, אם בטוב או ברע.
שאלה: האם הנשמה האלטרואיסטית שומרת על הגוף שלה?
ודאי שכן, מצווה לשמור על הגוף. ואמנם שעולם הזה יש אנשים עם דחף להרוס את הגוף, המקובל לא בא לעולם הזה כדי להרוס את הגוף. להפך, הקשר בין כל הגופים של בני האדם בעולם הזה שנשמותיהם אינן מתוקנות ובין המקובל שנמצא בגופו בעולם הזה ובנשמתו המתוקנת בעולם הרוחני, הוא המצאה שערכה לא ישוער.
ברוחניות הקשר הוא רק בין הנשמות ורק במידת השתוות הצורה לבורא. הסברנו זאת בתחילת הדברים, אם לשתי נשמות יש חלקים משותפים של הידמות לבורא, הרי שבחלקים האלה הן קשורות זו לזו. בעולם הזה כל בני האדם לגמרי מנותקים, ולכן אנו זקוקים לגוף. הגוף הוא מערכת נוספת המאפשרת לנו להיות בקשר. הלוא אם היינו ברמה אגואיסטית של העולם הזה ללא גוף, עם נשמותינו בלבד, היינו מנותקים לגמרי, ללא שום אפשרות או תקווה להתחבר אי פעם, לבנות כלי ולהגיע לרוחניות.לכן יש קליפה מיוחדת הנקראת "גשמיות" או "גוף".
לאמיתו של דבר, גוף האדם הנתפס בחוש אינו גוף פיזי, אלא רצון שמתגלה בצורת גוף. באמצעותו אנו יכולים להתחבר, להתקשר זה עם זה, ואפילו לעשות פעולות כמו בנשמה: להתאחד ולהוליד ילדים, לעזור זה לזה או להרוג זה את זה. לא חשוב מה לעשות, העיקר להימצא בקשר, בתלות הדדית.
בזכות הגוף יש לנו מקום שממנו אפשר להתחיל במסע הרוחני בבחירה חופשית. מעין מצב של המתנה, לפני המסע הרוחני. מצב שבו האדם חי בגוף ואם ירצה ברוחניות, הרוחניות נמצאת ואם לא ירצה בה היא איננה.
אז אם המקובל נמצא גם ברוחניות וגם בעולם הזה, הוא יכול להתקַשר דרך גופו אל האדם שבעולם הזה ולהביא לו את תורתו ואת האמצעים הדרושים למימושה, להדריך אותו בשיטתו. אלמלא הגוף כיצד ניתן היה להתקַשר עם המקובל?! הרי הוא שם ואנו כאן. דרך הגוף, דרך הביטוי מילולי בספרים שהמקובל כותב, אפשר להתחיל.
אין לנו ברירה אחרת. המקובל יכול בוודאי לעשות איתנו ככל העולם על רוחו, אבל הדרך ממטה למעלה חייבת להיות בהקדם של רצון מצד האדם. אם כך, כדי שלאדם יהיה רצון, הבורא מעורר את הנקודה שבלב. אבל כל יתר הדברים, הם באחריותו של האדם. יוצא שהאדם זקוק לעזרה מחוץ לו, בשעה שהוא נמצא בכלים שלו. זו העבודה של המקובלים שנמצאים בעולם הזה. כתוב" ראה הצדיקים שהמה מועטים, עמד ושתלן בכל דור ודור" (יומא ל"ח ע"ב), בעזרתם אנחנו מגיעים לתיקון.
הלוא מה יכולנו לעשות ללא בעל הסולם, ללא ספריו?! להשתחוות לעץ?! לענוד חוט אדום?! ההתקשרות דרך העולם הזה היא המצאה של ממש. איננו יודעים איזה כוח וחשיבות יש בעולם הזה. בעולם הרוחני הכול מתקדם ללא בעיה לפי חוקים רוחניים. דווקא מהעולם הזה, במעבר דרך "הסתר כפול" ו"הסתר רגיל", יוצר האדם את כליו.