אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / קבלה מדע ומשמעות החיים / הפיזיקה הקוונטית פוגשת את הקבלה / מפגש א: טבע החומר

הרב לייטמן: חכמת הקבלה התפתחה במהלך אלפי שנים ועברה בין מקובלי כל הדורות. נסקור כאן בקצרה רק את הנקודות המרכזיות בתהליך:

· המקובל הראשון היה אברהם, ולו מיוחס ספר היצירה (כ-1800 שנה לפנה"ס).

· כ-500 שנה לאחר מכן כתב משה את ספר התורה (כ-1350 שנה לפנה"ס).

· במאה השנייה לספירה חיבר ר' שמעון בר-יוחאי את ספר הזוהר.

· במאה ה-16 פרחה הקבלה בצפת, בהנהגת האר"י (המקובל ר' יצחק לוריא אשכנזי, 1572-1534). שיטתו מובאת בכתביו. חכמת הקבלה של היום מושתתת על הקבלה של האר"י, המתייחסת אל הקבלה כאל מדע. בשיטת הלימוד שפיתח האר"י אין שימוש במדיטציות, בקמעות, בציורי אותיות ובטכניקות המזכירות שיטות מזרחיות.

· במאה ה-20 פעל הרב יהודה אשלג. הוא זכה לכינוי "בעל הסולם" על שום פירוש "הסולם" שחיבר לספר הזוהר. בעל הסולם סלל את הדרך בעבור בני דורנו, ועתה הם יכולים להתחבר למקורות האותנטיים שהותירו אחריהם המקובלים הקודמים.

כיום אנו לומדים אפוא את אותו ידע שעבר מאברהם, דרך מקובלי כל הדורות ועד לימינו אלה. זכיתי ללוות במשך 12 שנה את בנו הבכור של בעל הסולם, הרב המקובל ברוך אשלג, וממנו קיבלתי את הידע שעבר דרך כל השרשרת הזו.

חכמת הקבלה היא שיטה לגילוי המציאות הנסתרת מאיתנו, אותו טווח מציאות שאינו נתפס על ידי חמשת החושים שלנו. כלומר, הקבלה מפתחת בתוכנו חוש נוסף, הקולט את המציאות הנמצאת מחוץ להשגתנו כרגע.

חכמת הקבלה אומרת שכל המציאות מורכבת מחומר הנקרא "רצון לקבל" - רצון להתמלא בהנאה ובתענוג. בדרך כלל אנו מכנים את הרצון הזה "אגואיזם". הדבר נכון לגבי כל הרמות המוכרות לנו: דומם, צומח, חי ומדבר.

ד"ר וולף: רצון לְמָה? רצון לבורא? היכן מופיע הרצון הזה ביקום שלנו? האם זה רצון בסיסי כמו חומר?

הרב לייטמן: הרצון הזה הוא החומר של כל המציאות.

ד"ר וולף: אם כך, חומר הוא רצון?

הרב לייטמן: לא. אין מדובר באטומים. האטומים נוצרו לאחר מכן. כל אשר נברא, כל מה שקיים כיסוד של המציאות הוא הרצון ליהנות, הרצון לתענוג. בכל דרגה של המציאות הרצון הזה מקבל צורות אחרות.

ד"ר וולף: האם כל המקובלים מסכימים לכך שחומר הבריאה הוא הרצון לקבל?

הרב לייטמן: כל המקובלים, ללא יוצא מן הכלל, החל מאברהם ועד המקובל הגדול האחרון הרב יהודה אשלג, סוברים שכל חומר הבריאה הוא רצון לקבל. מקובל הוא אדם המשיג את העולם העליון והוא מדבר מתוך השגתו ולא בצורה תאורטית. "השגה" פירושה המדרגה הסופית שבהבנה. בכל כתבי הקבלה מדובר על אותו דבר והמקובלים תמימי דעים בנושא זה. בהמשך אסתייע בתרשימים כדי להקל את הדברים ולפשטם.

הרצון ליהנות הזה הוא יסוד הבריאה. הרצון ליהנות נברא על ידי התפשטות האור העליון. המונח "אור" מציין בקבלה נתינה, השפעה, [1] אהבה, והוא מכונה בשם "בורא". אם כן, האור ברא רצון ליהנות שרוצה להתמלא במה שיש באור. הרצון ליהנות נקרא גם "כלי" (תרשים 1).

ד"ר וולף: האם הרצון בורא את הכול?

הרב לייטמן: הרצון לתת בורא את הרצון לקבל, כלומר האור רוצה שהכלי יקבל ממנו את מה שהוא רוצה לתת לו.

ד"ר וולף: האם הכלי הוא כבר החומר?

הרב לייטמן: הרצון ליהנות הוא תחילת החומר. הוא נקרא בקבלה "החומר ההיולי", דהיינו החומר ההתחלתי. עדיין אין הוא החומר הסופי, משום שהוא כולו תוצאה מפעולת האור.

פרופ' טילר: האם התהליך הזה קיים כבר ברמה הקוונטית? האם מדובר על שלב המתרחש לפני מה שמכונה בפיזיקה "הזמן החללי"? אצלנו במכניקת הקוונטים הכול כבר נמצא תחת מגבלות חלל וזמן.

הרב לייטמן: תהליך זה קיים לפני כל התהוות של חומר שאנו מכירים, הרבה לפני התהוות היקום שלנו בצורתו החומרית.

כיוון שהרצון הזה לקבל נובע מתוך פעולת האור, הוא מרגיש את האור, דהיינו את התענוג, במידה מזערית בלבד. אין לו רצון עצמאי אל האור. כדי לפתח את הרצון לקבל הזה שיהיה עצמאי, יש להוסיף לו עוד נתון. לכן הבורא נותן לרצון לקבל את ההרגשה שהוא קיים, את ההרגשה כי יש "נותן" המעניק לו את התענוג שהוא מרגיש. במילים אחרות, לאחר שהרצון לקבל מקבל את התענוג, הוא מתחיל להרגיש בתוך התענוג את "נותן התענוג".

למה הדבר דומה? לאחר שאנו מקבלים מתנה ממישהו, אנו מתחילים להרגיש את יחסו של נותן המתנה כלפינו מעבר למתנה עצמה. יש להבין כי בהזכירנו את המושג "בורא" כוונתנו למושג הנותן. הנברא מתחיל עתה להרגיש במעין פער או התנגשות המצויים בין התענוג לבין הרגשת נותן התענוג (תרשים 2). התנגשות זו יוצרת בו תגובה; הוא רוצה להיות כמו הבורא. תגובה זו נולדת בו משום שהבורא גבוה יותר מהתענוג עצמו. וכאן כבר מתפתח הרצון לקבל לדרגה הבאה.

הרצון לקבל בוחר בעצמו להיות כמו הנותן, וגם לתת. זוהי התגובה הראשונה של הנברא, אולם עדיין אין זו תגובה מתוך עצמו ממש. זוהי תגובת הנברא הנובעת כתוצאה מהרגשתו את הנותן, ולכן זוהי תגובה מחויבת. כולה תוצאה מהופעת הנותן לפניו, ועדיין אין כאן בחירה.

הנברא מתחיל לחשוב: מה אני יכול לתת לבורא? הבורא נותן משום שהוא מקור התענוג, אבל כאשר הנברא רוצה לתת, אין לו מה לתת לבורא. וכך, מתוך הצורך שלו לתת, הנברא מגלה את אופיו של הבורא. הוא מגלה שהבורא אוהב אותו. אם הבורא אוהב אותו ורוצה לתת לו תענוג, מכאן שלבורא יש רצון. לבורא יש "חיסרון". הנברא מבין כי החיסרון של הבורא הוא רצונו של הבורא לתת לנברא תענוג. בעת שהנברא מקבל תענוג, הבורא נהנה. בעת שהנברא אינו מקבל תענוג, הבורא מצטער.

וכך, כדי לממש את רצונו לתת לבורא כפי שהוא נותן לו, הנברא מחליט לקבל ממנו את התענוג. הדבר דומה במידה מסוימת לילד טוב שאוכל כדי להסב הנאה לאימו. היוצא מתוך דברינו, שאפילו בעת שהוא מקבל ממנה הכול, פעולתו נחשבת כהשפעה לאימו. עתה ניתן לומר כי הנברא דומה לבורא. הוא מקבל את כל מה שהבורא רוצה לתת לו, רק כדי לתת לבורא. הוא נותן בדיוק כפי שעושה הבורא בעצמו, אך התהליך אינו מסתיים בזה.

לאחר שהנברא עושה פעולה דומה לבורא, הוא מרגיש בתענוג נוסף - תענוג ממעמד הנותן. התענוג הזה יוצר בו רצון נוסף, רצון ליהנות ממעמד הנותן. וכך נולד בו רצון חדש, המהווה תוספת לרצון שנברא בו מלכתחילה על ידי האור. הרצון הזה הוא רצון חדש ואין הוא בא "מלמעלה", ומשום כך הוא שראוי להיקרא בשם "נברא".

שורש המילה "נברא" נובע מהמונח "בָּר", המתאר הוצאת משהו החוצה, משהו הנמצא מחוץ לרצון הבורא. תהליך ההתפתחות הזה כולל אפוא חמישה שלבים, כפי שמראה תרשים 3.

לאחר שנתהווה הנברא, הוא עובר שרשרת של מצבים הקשורים זה בזה כסיבה ותוצאה. מצבים אלה מכונים בשם "העולמות העליונים". האור העליון והרצון לקבל משתלשלים דרך כל העולמות העליונים עד לדרגה המכונה "העולם שלנו". בדרגת העולם שלנו אנו נמצאים תחת שליטת הרצון לקבל, ומנותקים לחלוטין מהרגשת האור העליון, מהבורא. לאחר שהרצון לקבל משתלשל לעולם שלנו הוא נעשה עצמאי משליטת הבורא. רק ממצב הניתוק הזה תוכל להתממש מטרת הבריאה - להביא את הרצון לקבל לכך שידמה לבורא בצורה מלאה. הידמות זו מכונה בקבלה "השתוות הצורה" בין הנברא לבורא.

חכמת הקבלה מתארת את כל שלבי התפתחות הרצון לקבל, החל מן השלב הראשון בבריאה ועד לעולם שלנו. מן השלבים המתוארים בה ניתן להבין כיצד התהווה עולם החומר בעל ממדי הזמן, התנועה והמקום, ומהי הדרך שבה יתפתח הרצון לקבל בעולם. כל ההיסטוריה שלנו נקבעת על פי התפתחות הרצון לקבל. מכאן נוכל להבין את הדרך שבה מתפתחים האדם והאנושות כולה. כל התהליכים המתרחשים במציאות, בלא יוצא מן הכלל, הם תולדה של התפתחות הרצון לקבל הגדֵל בנו תדיר.

לאחר שהמבנה הרוחני שהכרנו עתה "יורד" ומתגשם, נוצר החומר שממנו בנוי העולם שלנו. עד ימינו אלה עבר העולם כמה תקופות התפתחות, ובשלב שבו אנו מצויים כיום מבשילה ההבנה כי חייבת להתחיל התפתחות רוחנית.

בימינו נקלעה האנושות לשורה של משברים בכל החזיתות, הן בתחומים חברתיים שונים והן בתחום המדע. האנושות שרויה בעיצומו של משבר כולל, מצבה ירוד ורבים הסימנים המעידים על כך: השימוש בסמים הולך וגובר והוא מתחיל בגילאים צעירים יותר; הדיכאון הולך ומתפשט כמחלה ממארת; הטרור הגלובלי הופך להיות בלתי נשלט ומכה בנו ללא רחם.

כל אלה מטרתם להביא את האנושות לידי הבנה ששורש כל הצרות הוא התעצמות הרצון לקבל האגואיסטי שבאדם, ושעלינו לתקנו. דברים אלה כתבו המקובלים כבר לפני אלפי שנים. הם הסבירו שכאשר תגיע האנושות למצב שכזה, תהיה העת מתאימה להתגלוּת חכמת הקבלה כמכשיר לתיקון האגו.

ד"ר וולף: הצגת את הנושא בצורה מרתקת ומובנת. רצוני לראות אם הבנתי את דבריך כראוי: (א) יש בורא שרוצה לתת; (ב) כדי לתת, הוא חייב לתת למָשהו. אם כך, נוצר כאן כלי לקבל את "המתנה". הבורא נותן לכלי.

הרב לייטמן: אכן. אלא שכדי שיתקיימו הדברים, רצון המקבל צריך להיות קודם לקבלת התענוג. אם אני בונה בך רצון, ואני נותן לך - אינך נהנה, משום שהרצון אינו שלך. עליך להרגיש שאתה "רוצה" לפני שנוכל לכנות זאת בשם הנאה.

ד"ר וולף: מה קורה בין מצב 2 לבין מצב 3? (ראה תרשים 4).

הרב לייטמן: בסופו של מצב 2 הנברא מתחיל להרגיש את הנותן בעצמו, את אופיו.

ד"ר וולף: הגולם "מתעורר לחיים", הלא כן?

הרב לייטמן: עדיין לא. הרצון לקבל מתפתח על ידי כך שהוא מרגיש את הנותן, וכתוצאה מכך רוצה להיות כמו הנותן. כדאי לו להיות כמו הנותן. זהו שלב בהתהוותו של הרצון לקבל.

ד"ר וולף: אינני מבין. אם מדובר ב"דבר מת", הרי שאין הוא מודע באמת לכך שהוא מקבל משהו.

הרב לייטמן: נכון. לאמיתו של דבר, כל ההבחנות האלה עדיין אינן מצויות בהכרת הנברא או בידיעתו. אלה עדיין שלבים בהתפתחות הרצון הגולמי. על הרצון הגולמי הזה להשתלשל, להתהוות ולהתרחק מהבורא עד שיפסיק להרגיש אותו. עליו לרדת עד לרמת העולם שלנו, ורק אז הוא ירגיש את הרצון שבו כרצון עצמאי שלו. כך הוא יסבור שהוא חופשי ואינו מונהג על ידי הבורא.

מתוך מצב שכזה, כאשר ירצה אדם בעולם שלנו לגלות את הבורא, רצונו יהיה קודם. הוא יוכל לתת לבורא מתוך רצונו העצמאי, וזו תהיה צורת הנתינה העצמאית שלו. ואף אם תאמר כי מבחינת הבורא זהו רק משחק כלפי הנברא, וכי הבורא בכל זאת מנהל אותו - אין זה גורע מכך שכלפי הנברא עצמו, היותו של הבורא נסתר מאפשרת לו להרגיש שהוא עצמאי.

בסוף מצב 3 הנברא מחליט שהוא יקבל מהבורא כדי להידמות לו. במצב 2 לנברא אמנם יש רצון, אלא שהרצון הזה עדיין אינו רצון משלו. אין זה רצון "כמו של הבורא" כפי שיש במצב 3, אלא רצון הבא ישירות מהבורא. נסביר את הדבר בעזרת דוגמה פשוטה. נניח שאני מגיש לך פרוסת עוגה ומציע לך להתכבד. אתה עשוי להשיב לי, שאינך יודע מהי העוגה הזאת. אין לך רצון קודם לעוגה כזו. אולם אני משכנע אותך שכדאי לך לטעום ממנה, שכן זוהי עוגה נפלאה. בתהליך זה נתתי לך הן את הרצון והן את המילוי לרצון.

ד"ר וולף: ברצוני להבין כיצד נעשה המעבר בין מצב 2 למצב 3. נראה כי קיימת התפתחות בין השלבים. בשעה ש"הדבר הזה" מתעורר לפתע ונעשה מודע לעצמו, דומה כי הוא מתחיל דיאלוג עם הבורא.

הרב לייטמן: התפתחות זו היא תוצאה מההתנגשות הקיימת בתוכו בין שני הגורמים השונים, מהמפגש בין שני הקטבים המנוגדים: בין התענוג לבין נותן התענוג. במציאות דבר אינו קיים מלבד שני הגורמים האלה. במצב 3 מתעורר בנברא רצון חדש: קנאה כלפי הבורא.

ד"ר סטינובר: אכן, כשדיברת חשבתי שקנאה הוא המונח הפסיכולוגי הנכון לתאר את המתרחש. אולם קנאה נתפסת כמושג שלילי, ומעניין לראות שהיא קיימת כאן בשלב הזה.

הרב לייטמן: קנאה היא גורם חיובי ומועיל, משום שהיא דוחפת אותנו ליתר התפתחות.

ד"ר סטינובר: כפסיכיאטר הייתי אומר זאת בעצמי, אולם אין זו הדרך הרגילה להסתכל על המושג קנאה.

הרב לייטמן: ובכן, בסוף מצב 4 הנברא מרגיש שהוא גורם תענוג לבורא. כתוצאה מכך הוא מרגיש את עצמו במעמד הבורא. הוא מרגיש את התענוג שיש במעמד הבורא, את התענוג מנתינה, את התענוג מלהיות בורא. מתפתח בו רצון ליהנות מהמעמד הזה, ליהנות מהתענוג הזה. הרצון הזה אינו רצון הבא לנברא ישירות מהבורא, אלא רצון שהתהווה בו כתוצאה מפעולתו שלו. לכן הרצון הזה הוא רצון חדש שאותו אנו מייחסים לנברא, והוא נקרא "הרצון ליהנות".

במצב 5 הנברא מקבל את התענוג מלהיות במעמד הבורא ונהנה ממנו. כך נהנה הנברא משניים - הן מהתענוג הבא מהבורא והן מהתענוג של להיות במעמד הבורא. מצב זה מכונה בשם "אין-סוף". המונח אין-סוף מתאר מצב שבו אין הגבלה על הרצון; אין הכוונה למרחק, לזמן או למקום בלתי מוגבלים, כי אם הבחנה הנעשית כלפי אופי הרצון - הרצון הוא בלתי מוגבל.

בקבלו את התענוגים האלה שוב מגלה הנברא כי יש מקור לתענוג. הוא מגלה ש"הנותן" הוא מקור התענוג, ומרגיש את עצמו כמקבל. הרגשה זו שהוא המקבל היא הרגשה אמיתית, מפני שהרצון לקבל שבמצב זה היה רצון שלו ולא רצון שהגיע אליו מלמעלה, מהבורא. כתוצאה מהרגשה זו הנברא מרגיש שהוא רוצה לברוח מן הרצון שלו. הוא מסתייג ממנו, ואין הוא רוצה להיות שייך עוד אל הרצון שלו. הדחייה שהוא חש כלפי הרצון מביאה אותו "לצמצם" אותו, דהיינו להסתלק מן השימוש בו. אמנם הרצון נשאר, אולם הנברא מפסיק להשתמש בו. כתוצאה מכך מסתלקת הרגשת המילוי - התענוג.

לאחר שהוא נותר עם רצון ריק, מחליט הנברא שעליו להגיע ברצונו החדש למעמד הבורא. זהו המצב היחיד שבו הוא מסכים להיות - מעמד הנותן. הוא מרגיש שהוא חייב לתת לבורא, בלא קבלת שכר או גמול כלשהו לעצמו. מעתה ואילך יהיו כל פעולותיו מכוונות להשגת מטרה זו בלבד.

כדי להגיע למצב המיוחל מבצע הנברא פעולות רבות. הוא בונה שרשרת של העלמות על האור העליון, והן מכונות בשם "עולמות". בסופה של שרשרת העולמות נוצר העולם הזה. למעשה, את כל הפעולות הללו מבצע הנברא כדי לחזור למצב 4 שבו היה שווה לבורא. על פי התהליך בן חמשת השלבים שבסופו נוצר הנברא (ראה תרשים 4), כך גם התמעטות האור העליון מתבצעת בחמש דרגות של העלמה - חמישה עולמות: עולם אדם קדמון, עולם אצילות, עולם בריאה, עולם יצירה ועולם עשיה.

בתהליך הזה, "הרצון לקבל" בונה לעצמו סביבה. בעולם האצילות הרצון מתחלק לשני חלקים: חלק פנימי, "נשמה", וחלק חיצון, "סביבה", שבה פועלת הנשמה. בשלב זה עדיין אין מדובר על העולם שלנו. לאחר מכן הנשמה והסביבה שבה היא פועלת עוברות תהליך המכונה "שבירה", ולאחריו הן "יורדות" כמה דרגות נוספות עד לדרגת "העולם הזה". רק עתה מתחילה התהוות החומר שממנו נבנה העולם שלנו.

משלב זה ואילך, מתוך הרצון לקבל השבור, מתחילה ההתפתחות ההיסטורית המוכרת לנו של עולם החומר. לאחר היווצרות היקום נוצרות הדרגות דומם, צומח וחי, ולאחריהן מתהווה דרגת האדם (תרשים 5).

בשלב ההתפתחות הראשון שלה יש לאנושות רצונות גופניים-קיומיים למזון, למין ולמשפחה. הגוף זקוק תמיד לדברים בסיסיים אלה כדי להתקיים. אילו חי האדם ביער מבודד, גם אז הוא היה זקוק להם.

בשלב ההתפתחות השני אנו משתוקקים לעושר, ומכאן גם הביטוי "כוח הכסף". ניתן להבחין בכך בסוגי המשטרים החברתיים השונים שעברה האנושות לאורך ההיסטוריה. לאחר העושר אנו מתחילים לרצות שליטה וכבוד. רצונות לעושר, לשליטה ולכבוד נקראים "רצונות חברתיים". טיבו של השם נעוץ בשתי סיבות: (א) את הרצונות הללו האדם סופג מן החברה. אילו חי לבדו, לא היה האדם רוצה בדברים האלה; (ב) רצונות אלה יכולים להתממש אך ורק במסגרת החברה.

שלב ההתפתחות האחרון הוא הרצון למושכלות וידע. אנו רוצים עוד ועוד מידע, לדעת הכול, לחקור הכול - ומכאן נבעה התפתחות המדע. כיום, לקראת סיומה של התפתחות זו בת אלפי השנים, אנו מתחילים להרגיש שהיא לא הניבה דבר. האדם מוצא את עצמו במצב מיוחד: הוא רוצה למלא את עצמו, אלא שכל הדברים המצויים סביבו אינם נראים לו כמקור לתענוג. בנוסף, אין הוא אינו מסוגל להגדיר במדויק מה הוא רוצה. הוא נותר נבוך כילד קטן העומד ובוכה לאחר שאיבד את דרכו ואין לו למי לפנות. הוא רוצה דבר-מה, אך אין הוא יודע מה; ואין הוא יודע לאן עליו לפנות כדי לקבלו.

את מכלול הרצונות שהתפתחו באדם במשך גלגולי חייו - רצונות גופניים, רצונות חברתיים ואת הרצון למושכלות - אנו מכנים בשם "הלב" של האדם. לעומת זאת, נקודת הרצון החדש המתעורר מעל כל הרצונות האחרים מכונה "הנקודה שבלב". הנקודה שבלב היא למעשה התעוררות להכיר את הכוח העליון. התעוררות הרצון הזה מקרבת את האדם לחכמת הקבלה, כאמצעי למימוש הרצון.

מקור תחושות הבלבול הנובעות מהתעוררות הנקודה שבלב נעוץ בעובדה כי זוהי נקודה מן העולם העליון. חוקי העולם העליון הם חוקי מציאות שבה מושגי הזמן, התנועה והמקום אינם קיימים. מטבעו, המוח שלנו מסודר כך שאנו חושבים תמיד במונחי זמן, תנועה ומקום, ואילו כאן האדם מתחיל לגלות כי הצורה שבה הוא מרגיש את המציאות היא שקובעת הכול, וכי המציאות עצמה אינה משתנה. הכול מצוי במצב סטטי, והזמן והמקום אינם קיימים כלל. האדם מתחיל להבין כי כל שעבר עד כה התרחש בתוך הרגשתו בלבד, ושהכול תלוי במידה שבה הוא מפתח את כלי ההרגשה שלו.

דרוש לנו זמן להתרגל לעובדה שדבר אינו משתנה, מלבד המידה שבה כלי ההרגשה שלנו נפתח. לאחר השלב הזה אנו מתחילים להרגיש את העולם שבו אנו חיים בצורה פשוטה, טבעית, ללא שום הגבלות, סטיגמות, חוקים, דיכוי, כפייה או לחצים חיצוניים.

הנקודה שבלב היא תחילתו של הרצון לרוחניות. אנשים המצויים בדרגה זו של ההתפתחות אינם רבים, אולם משנה לשנה הולך מספרם וגדל. בסופו של דבר, על האנושות כולה להגיע להתפתחות נקודת ההשתוקקות לבורא. מקור הנקודה הזאת הוא באותה הרגשת הקנאה שהוזכרה לעיל, דהיינו בצורך של הנברא להגיע למעמד שבו נמצא הבורא.

יש להבין כי באומרנו שהבורא הוא טוב, כוונתנו לכך שהבורא ברא את הנברא מתוך כוונה להביאו למצב הטוב. המצב שבו מצוי הבורא עצמו הוא המצב השלם, ולמצב זה יש להביא את הנברא. כל מצב הפחות מכך לא ייחשב ל"טוב". מטרת הבריאה אפוא היא לאפשר לנברא להגיע למצב הבורא (ראה תרשים 5).

ד"ר וולף: אם אלה הם פני הדברים, מדוע כל אשר קיים בעולמנו הן בעיות רבות מספור? כתוצאה מרצוננו להידמות לבורא אנו הורגים איש את רעהו; מתוך רצוננו "לעשות טוב" יצרנו את היטלר ודומים לו. הכול בא מאהבה, אין כאן רוע. היטלר לא היה רע, הוא פשוט אהב את "האלו-הים שלו", לא כן? איזה אל הוא זה? חסר רגשות לחלוטין! מדוע עליי לאהוב אל כה אכזרי? מדוע קיימים השנאה, הכעס והפחדים? אני מניח שאתה מבין לאן אני חותר: אולי הבורא אינו טוב כל כך? כל אשר הצגת עד כה הוא גאוני: יצירת הנברא, מבנה העולמות והמערכת כולה, אולם בכך תשובות על שאלות אלה שאני שואל.

הרב לייטמן: אתה שואל בדיוק את אותן השאלות שמעלה גם בעל הסולם בראשה של ההקדמה שכתב לספר הזוהר. הוא דן בהרחבה בשאלות אלה ומשיב עליהן, אך כעת אשתדל להשיב בקצרה.

כדי להגיע לדרגת הבורא, על הנברא להרגיש שכל רצונו הפוך לחלוטין מרצון הבורא: הרצון לקבל מול הרצון לתת, הכלי הריקני והחשוך מול האור. הכרה בהפכיות הזו היא הבונה את הנברא עצמו. כדי שנוכל להכיר את הבורא עלינו להכיר את המצב ההפוך ממנו, את "האנטי-בורא". זה מצב של הרגשת ייסורים קשים וחוויות איומות. השאלה היא כיצד נוכל לעמוד במצבים איומים כאלה.

ניתן לומר שעדיין לא התחלנו ממש את התהליך הזה. כדי להגיע להרגשת מלוא ההפכיות שבינינו לבין הבורא, יהיה עלינו "לרדת" בהרגשתנו למדרגות נמוכות הרבה יותר. חכמת הקבלה מתגלה משום שלא ניתן לחוות את המצבים הנוראים הללו באופן פיזי. היא מתגלה כדי לאפשר לנו לעבור את המצבים ההפוכים מהבורא, מתוך הכרה ומתוך מודעות שכלית ותבונתית, ולא בהרגשתנו הפיזית.

הדבר דומה לאדם הסובל מכאבים. באפשרותו להזניח את הכאבים עד שהסבל יגבר לממדים בלתי נסבלים, ואז לפנות לרופא. אך ביכולתו לפנות לרופא מיד עם התגלות הסממנים הראשונים לבעיה. במקרה כזה, גילוי מוקדם של המחלה יחסוך ממנו את הסבל הכרוך בהתפתחותה בפועל. סימני המחלה מספיקים לאדם הנבון להקדים תרופה למכה.

בהקדימו תרופה למכה, האדם מתפתח בצורה הכרתית ומתוך הבנה שכלית. בדרך זו לומד ה"כלי" להכיר את הפכיותו מה"אור" בצורה מודעת. חכמת הקבלה היא השיטה להתפתחות בדרך של ידיעה במקום בדרך של ייסורים. היא מתגלה כיום כדי לאפשר לאנושות להכיר ברע שבאגואיזם בטרם יתפרץ במלוא תוקפו וימיט חורבן איום.

ד"ר וולף: איפה משתלבים היהודים בתהליך הזה?

הרב לייטמן: תפקידם של היהודים בעניין זה מכריע. עלינו הוטלה המשימה לקדם את האנושות כולה אל עבר מצבה הטוב. עלינו להשתמש בחכמת הקבלה כאמצעי להשגת מטרת הבריאה, ולמסור אותה לכל בני האנוש האחרים. מכיוון שאנו מאחרים ומעכבים את בני העולם כולו, אנו סובלים יותר מן האחרים. תפקידנו להפיץ את הידע הזה לכול. אנו אשמים באנטישמיות משום שאיננו עושים את הדרוש כדי להיחשף לשיטת התיקון וההתקרבות לבורא ומשום שאיננו מגלים אותה לעולם.

תפקידנו להביא אור לכל העמים, וזוהי משמעות הביטויים "עם סגולה" ו"אור לגויים". משום כך כל העמים שונאים אותנו. בתת-הכרתם הם מרגישים שיש בידנו דבר נסתר ואין אנו מגלים אותו לאחרים. מאותה סיבה מקננת תחושת אשמה סמויה בליבו של כל יהודי. הסיבה לכל זאת אחת היא - שיטת הקבלה נמצאת ברשות העם היהודי, והוא אינו עוסק בה ואינו מפיץ אותה לשאר העמים. מקובלים רבים התריעו על כך, ובעל הסולם מציין זאת בצורה נחרצת בהקדמתו לספר הזוהר. אם כך, ככל שנרבה לעסוק בעצמנו באמצעי הזה ולהפיץ אותו לעולם כולו, כך נקדם את העולם לגורל טוב יותר. ההזדמנות הזאת נמצאת עתה בהישג ידנו.

עלינו להבין כי התפתחותו של העם היהודי שונה מהתפתחותם של העמים האחרים. למעשה, אין מדובר כלל בעם אלא בקבוצת מקובלים. אסביר את דבריי: המדען הראשון שהחל לשאול שאלות, לחקור את היקום ואת הכוחות הפועלים במציאות היה אברהם. הוא היה אחד מני רבים שחיו בעת ההיא במסופוטמיה. באותה תקופה עדיין לא הייתה חלוקה לעמים. השיטה להכיר את המציאות שמעבר לתפיסתנו התגלתה לו, והוא תיאר ב"ספר היצירה" את הניסיון שצבר בחקירותיו.

אברהם החל לקבץ סביבו תלמידים וללמדם את חכמת הקבלה. במהלך הזמן הייתה קבוצת המקובלים הזו לעם. רק לאחר שנים רבות, לאחר חורבן בית המקדש הראשון ולאחריו חורבן בית המקדש השני, איבדה אותה קבוצת מקובלים את הרגשת המציאות העליונה. היא נפלה מדרגת ההכרה הרוחנית להרגשת המציאות הגשמית בלבד. בקרב העם הזה נותרו מקובלים יחידים שהעבירו את החכמה מדור לדור. כיום מוטל על בני העם הזה להיזכר במדע העתיק שלהם. עליהם לחדש את העיסוק בקבלה, לגלות על ידיה את המציאות העליונה, ולמסור את השיטה לכל העמים.

היהודים אינם עם. בדיקה ביולוגית תגלה שהד-נ-א של העם היהודי זהה לזה של העם הפרסי העתיק שאליו השתייך אברהם. חכמת הקבלה היא הדבר היחיד שהבחין את היהודים מהעמים האחרים וייחד אותם. משום כך אנו מחויבים למסור את הידיעה הזו הלאה לכל האנושות. חשוב להבין, שהקבלה אינה שייכת לדתות. היא קודמת להן. אין היא מחייבת את האדם לבצע פעולות חיצוניות כלשהן. כאמור, הנושא שעליו היא מדברת הוא רצון וכוונה כלפי הבורא.

ד"ר סטינובר: מתי אבדה לתלמידי אברהם ההשגה הרוחנית: בחורבן בית המקדש הראשון או השני?

הרב לייטמן: התהליך היה הדרגתי. בחורבן בית ראשון חלק מהעם איבד אותה, ובחורבן בית שני איבדו אותה כל האחרים. ר' עקיבא היה המקובל האחרון הגדול שלימד את החוק הרוחני "ואהבת לרעך כמוך". אך התגברות האגואיזם הביאה ל"שנאת חינם", ומה שנותר לעם הזה במקום חכמת הקבלה הוא הדת. מאז עברה החכמה בין מקובלים יחידים מדור לדור עד לזמן שבו תזדקק לה האנושות כולה.

ד"ר וולף: ברצוני לדבר על תחושותיי האישיות, כיהודי. איני אומר שאדם שאינו יהודי אינו יכול להרגיש כך, אולם רגש האשמה שאתה מדבר עליו מובן מאוד ואני מרגיש אותו בחוזקה. אינני בטוח שההרגשה הזאת מפעמת רק בקרב היהודים. זו הרגשה פנימית: קיים משהו שאתה יודע ואינך נותן אותו, אינך מעביר אותו הלאה; אינך נותן את האור הזה שקיים בתוכך. במידה מסוימת כל בני האדם הם כאלה.

כפי שאמרת, ייתכן שזה ייחודי לנו, היהודים, משום שאברהם היה ראשון המקובלים שהביא את חכמת הקבלה לעולם. כך או כך, אני מרגיש זאת בבירור. איני מתבייש בזה. לכן אני בוכה יחד איתך בשומעי את דבריך. אני מרגיש את הכאב הזה, כאילו אנחנו גרמנו לעולמנו להיראות כך.

הרב לייטמן: כתוב בזוהר ובכתבי הקבלה האחרים שכל המאורעות בעולם מתרחשים רק בגלל בני ישראל. הדבר אינו קשור לדתות או לגזענות; הוא נובע מתוך מבנה העולם. עלינו להביט בדברים ולהכירם כפי שהם בנויים, ולהתייחס אליהם בצורה ריאלית. ייתכן שלעיתים מתגלות עובדות שאינן נעימות לנו, אך האמת אינה דבר נעים בהכרח.

ד"ר וולף: לצערנו, העולם מתקדם למצב ביש והמצב הכללי מדאיג מאוד. הדבר צריך להטריד כל אדם שפוי. אינני מוטרד ממצב היהדות, הנצרות או האסלאם, אלא מהדברים שעליהם אנו מדברים. איננו יכולים להפוך את כל בני האדם למקובלים, הלא כן?

הרב לייטמן: אין צורך בכך. האנושות בנויה כפירמידה. כפי שנוהג בכל התחומים אחרים שבהם עוסקת האנושות, 99 אחוזים מאוכלוסיית העולם אינם פעילים. אין הם עוסקים במחקר או בפיתוח. די להם בשימוש בפירות המדע ובגילוייו. עלינו לפנות אל הקומץ הקטן המוטרד מגורלו של העולם, מעתידה של האנושות ומהצפוי ליקום כולו. איננו מצפים שבעתיד ילמדו קבלה מיליארדי אנשים. אולם אם נוכל להראות לאנושות את תמונת המציאות האמיתית בעזרת המדע, יחייב הדבר את הכול להשתנות, שכן כולנו חלקים ממבנה אחד.

כאמור, בעולם האצילות נעשה הכלי שברא הבורא ל"נשמה". זוהי הנשמה הכללית והיא מכונה בשם "אדם הראשון". מתחילה היו חלקיה קשורים זה לזה בהרמוניה נפלאה והיא הייתה מלאה באור העליון. במצב זה סכום כל המרכיבים יוצר שלמות. לאחר מכן עברה הנשמה תהליך של "שבירה" ונפלה לדרגה המכונה "מתחת למחסום". ב"מחסום" מסתיימת ההרגשה הרוחנית. מתחת למחסום מתקיימים אותם החלקים של הנשמה האחת, אך הם מרגישים שהם מנותקים זה מזה (תרשים 6).

כדי להבין זאת טוב יותר ניתן לומר שהם מצויים ב"אותו המקום" שבו היו קודם, אלא שכעת נוספה להם הרגשה שכל אחד מהם חי בתוך עצמו - שהרי מבחינה רוחנית אין מקומות והשינויים הם איכותיים בלבד. וכך כל חלק מן החלקים שחי עתה בתוך עצמו מרגיש את עצמו בלבד. מצב שכזה מכונה "העולם הזה", וזהו המצב שבו אנו מצויים. הכוח העליון פועל עלינו, על החלקים המנותקים זה מזה, כדי להשיב אותנו למצבנו המתוקן. זה יהיה מימוש מטרת הבריאה.

הכוח העליון הוא ש"זרק" אותנו לעולם הזה כדי שנכיר בהבדל שבינינו לבינו. עלינו לרצות לעלות בחזרה מהנקודה הנמוכה ביותר אל מצב הקיום הנכון, המצב שבו כולנו מחוברים זה לזה. ההבדל והפער שבין טבע האדם לבין טבע הבורא מתגלה דרך אלפי שנות ייסורים וסבל. תהליך הירידה והעלייה חזרה נועד לאפשר לנו לגלות עד כמה אנו שונאים זה את זה. כוח השבירה, דהיינו האגואיזם של כל אחד ואחד, חייב להתגלות. רק לאחר שיתגלה נוכל להבין מדוע עלינו לשוב ולהתחבר זה לזה מרצוננו.

עלינו להבין כי רצון הרוצה להתמלא נתקל בבעיה. נדגים זאת בעזרת אדם רעב, הממתין לסעודה. כשהסעודה מוגשת, ככל שהאדם אוכל יותר הרצון שלו הולך ופוחת, ועימו גם ההנאה. ייתכן שנותרו על השולחן מאכלים רבים טובים, אולם לאדם כבר אין רצון אליהם, כלומר התענוג שהוא חש נפסק. הוא אינו נצחי.

תופעה זו מתרחשת בעת מילויו של כל רצון ורצון. מתעורר בנו רצון למילוי מסוים ורצון זה מניע אותנו להשיג את המילוי. אנו משקיעים מאמצים רבים ברדיפה אחר המילוי, אך בהגיענו אליו הוא נעלם. הדבר עשוי להימשך כמה דקות, כמה שעות, ימים או שבועות - אך המילוי נעלם. מכאן שהתענוג הממלא את הרצון גם מבטל אותו.

יתר על כן, כניסת התענוג לתוך הרצון בונה באדם רצון חדש בעוצמה כפולה. המקובלים אמרו על כך שמי שיש לו מנה רוצה מאתיים, מי שיש לו מאתיים רוצה ארבע מאות, וכן הלאה. וכך נותר האדם ריקני כפליים מכפי שהיה. אם נוכל לאתר דרך שבה נתמלא בתענוג אחר תענוג בלא הרף, תהיה זו הרגשת החיים הנצחיים.

הדרך לעשות זאת היא אחת - עלינו לחלק את "יחידת ההרגשה" לשני חלקים; בחלק אחד יתקבל התענוג ובחלק השני יורגש התענוג. כלומר, אילו היה מישהו שהתענוג היה עובר אליו דרכי, לא היה התענוג דועך בי. אם בתהליך קבלת התענוג שלי יהיה קיים מישהו נוסף, יחידת ההרגשה תתחלק לשניים. במקרה כזה אוכל להבדיל בין מקבל התענוג ובין מרגיש התענוג. מקבל התענוג יהיה הוא, הזולת, ומרגיש התענוג יהיה אני. כך תוכל הרגשת התענוג להיות נצחית ולספק למרגיש התענוג הרגשה של חיים נצחיים.

דומה הדבר לאם ותינוק. היא נהנית מזה שהוא נהנה, ולכן היא מסוגלת לתת לו בלא הגבלה וליהנות מכך. לו יכולתי לאהוב כך מישהו, באופן שנתינת התענוג לו הייתה מורגשת בי כתענוג שלי - הרגשת התענוג שלי הייתה בלתי מוגבלת. כדי לאפשר לנו להכיר בעיקרון הזה היה צורך בשבירה ובירידה לעולם הזה.

כאשר מתעוררת באנשים הנקודה שבלב - רצון אמיתי לחזור לתחושת העולם הרוחני - הם מגיעים אל חכמת הקבלה. לימוד חכמת הקבלה הוא לימוד המצב האמיתי שלנו, המצב בטרם השבירה. זה המצב היחיד הקיים וגם עתה אנו נמצאים בו, אלא שמצבנו הנוכחי הוא חסר הכרה. אם ברצוננו לצאת מתוך המצב האטום שלנו, להתעורר ולהרגיש את המצב האמיתי, אנו מזמינים את האור המצוי בו לפעול עלינו.

המאמץ שלנו לפתוח את כלי ההרגשה שלנו בשילוב עם התיאור של המצב האמיתי שלנו פותחים בנו כלים נוספים, וכך אנו מתחילים להרגיש את הרוחניות. אנו מתחילים להרגיש כיצד אנו קשורים זה לזה כחלקים של מערכת אחת. דרך כל חלק מחלקי המערכת זורמים אור ומילוי אין-סופי, בלא כל הגבלה ובלא הרף. מטרת כל הצרות והסבל המורגש בעולם כיום היא רק לחייב את האנושות להתחיל בחזרתה אל מצבה המושלם והאמיתי הנקרא "גמר התיקון".

פרופ' טילר: נדמה לי שהמצב הזה הוא תהליך טבעי: נראה שאנו יכולים רק להאיץ או להאט את סדר הפעולות מתוך בחירה חופשית, כי התהליך הזה מוכתב על ידי הבורא ומחויב על ידיו. האם זה כך?

הרב לייטמן: כל התהליך חתום מתחילתו ועד סופו. כל שלביו מוכתבים מהשלב הראשון ועד לאחרון. השלבים כבר קיימים, ובכל אחד מאיתנו קיים גֵן רוחני שבו מוטבעים מלכתחילה כל מצביו העתידיים. הנשמה חייבת לעלות חזרה בדיוק באותה דרך ובאותם שלבים שבהם היא השתלשלה מלמעלה למטה, מהמקום הגבוה למקום הנמוך. אלא שהדרך חזרה תלויה בהכרתו של הנברא שמצבו האגואיסטי הוא רע, ובקביעת המצב הקרוב יותר לבורא כמצב הטוב יותר.

אם כן, המצבים הנקובים מראש והטמונים בגֵן הרוחני מתפתחים על ידי האור, דהיינו על ידי הכוח העליון. בסך הכול אנו עוברים ממצב למצב. אם נבין שכדאי לנו להתעלות ונזמין את "האור המקיף" לפעול עלינו, נקצר את זמן ההתפתחות ונרגיש את הרוחניות. "האור המקיף" הוא כוח משיכה אל תכונת ההשפעה. הוא מקרב את האדם למצבו המתוקן, דהיינו לתכונת ההשפעה - תכונת הבורא.

בתוך האדם מצויים כל מצביו העתידיים, אך אין הם מצויים בהרגשתו. הקרנת מצבו האלטרואיסטי המתוקן אל מצבו האגואיסטי הנוכחי מעוררת בו את תכונת ההשפעה. מצבו המתוקן של האדם מכונה "גמר התיקון". בגמר התיקון מלאה נשמת האדם באור הכולל תענוגים בלתי מוגבלים והשוואת צורה מלאה לבורא. לפי מידת השתוקקות האדם לרכוש את תכונת ההשפעה, מאיר האור הממלא את נשמתו בגמר התיקון למצבו הנוכחי, כ"אור מקיף" למצבו הנוכחי.

האור הוא כוח ההשפעה. אם האדם משתוקק להגיע לתכונת ההשפעה, הוא גורם לכך שכוח ההשפעה הממלא אותו במצבו המתוקן מקרין למצבו הנוכחי. האור המקיף "מחזיר את האדם למוטב", כלומר "מתקן אותו", מביא אותו לתכונת ההשפעה. דומה הדבר לאדם שהיה בעבר אדם טוב אך סרח, ועתה הוא מתעורר לחזור למצב שבו היה קודם.

פרופ' טילר: אני מסכים לחלוטין עם תמונת הזרימה הכללית. נובע מכך שבתהליך זה אין אנו מודעים במידה מספקת ואיננו מבינים מדוע הבורא בעצמו רוצה בתהליך כזה. בהסברך הזכרת "רצון", ואמרת שהוא היבט של אהבה. נראה שאהבה היא באמת המקור של כל הבריאה.

הרב לייטמן: כדי לעבור את המחסום המפריד בין העולם הגשמי לבין העולם הרוחני יש להפוך את הכוונה מיחס של שנאה לזולת ליחס של אהבה לזולת.

פרופ' טילר: אני מבין ומסכים. האהבה היא הדוחפת את המודעות. אף על פי שפרטיהם שונים, ניתן לומר כי המודלים מתחת למחסום ומעל למחסום דומים מאוד.

הרב לייטמן: נכון יותר לומר שאותם חוקים קיימים בכל חלקי הבריאה, מהחלק הנמוך ועד לחלק הגבוה ביותר שבמציאות כולה. הכול תלוי בהתבוננותו של מי שמגלה את החוקים.

פרופ' טילר: הסברת את הדברים בצורה מאלפת, אלא שכל עוד מדע אינו מכומת באופן מתמטי הוא נחשב לבלתי מסַפֵּק. לדוגמה, הפיזיקה הקוונטית מתייחסת למציאות התחומה על ידי חלל, מרחב וזמן. כל הדברים שהסברת הם מעבר למרחב ולזמן. היוצא מכך, שכל עוד לא הרחיבו את הפיזיקה הקוונטית לכדי הכללת הממדים שמעבר לחלל ולזמן, לא נוכל להתקדם למחקר או להתייחסות משותפת לדבריך.

הרב לייטמן: נכון מאוד. משום כך חשוב לדון במפגש ובהתחברות בין הפיזיקה הקוונטית לבין הקבלה. הקבלה ממשיכה את חקירת המציאות למקום שהפיזיקה אינה מסוגלת להגיע אליו.

פרופ' טילר: כדי להתקדם לרמה שאתה שואף אליה - ונראה כי הכול רוצים בכך - עלינו להרחיב את המדע הנוכחי כדי שיכלול מודעות. זה צעד גדול.

הרב לייטמן: אכן כן. אני רואה שאין צורך להאריך בדברים - אתם קושרים את הקשרים בין המדע לבין הקבלה טוב ממני. אדגיש רק שהחכמה עצמה אמפירית מאוד.

פרופ' טילר: אני סבור כי הקבלה והפיזיקה יכולות לצעוד יחד. ברצוני להבין איך הקבלה מתייחסת לתפיסת המציאות בהתחשב בכך שאנו מתקדמים לקראת מצב שבו נהיה עולם אחד ולא חבורה של עמים, כלומר האנושות מתקרבת למצב שבו תוכל להשיג מציאות חדשה. האם בתפיסת המציאות המורחבת שהקבלה מאפשרת לאדם הוא מתחיל להרגיש במציאות חדשה ועל ידי כך המציאות שלו משתנה?

הרב לייטמן: אנו תופסים את המציאות דרך חמשת החושים שלנו - ראייה, שמיעה, ריח, טעם ומישוש. אולם כל שאנו מרגישים הוא רק תגובותינו הפנימיות למה שקיים מחוץ לנו. איננו תופסים את המציאות האמיתית שמחוץ לנו.

לדוגמה, גל מסוים מגיע לאוזן ונתפס אצלי כקול. אני יכול לדעת זאת לפי תגובת הממברנה שבאוזן שלי לגל הלוחץ עליה. אני מודד את תגובותיי בלבד, אך את הגל עצמו איני מרגיש. אני קולט את טווח הצלילים על פי השינויים ביכולת השמיעה שלי ובתקינות מנגנון השמיעה. למעשה, איני יודע כלל מה מתרחש מחוץ לי. כל כלי הקליטה שלנו עובדים בדרך דומה.

ניתן לומר כי אנו סגורים בתוך "קופסה" בלא כל אפשרות לצאת ממנה. אנו מודדים רק את ההתפעלות הפנימית שלנו ולא יותר, והיא מציירת בנו את התחושה שהמציאות שמחוץ לנו משתנה. האדם אינו יכול לדעת אם משהו משתנה, ואף אין הוא יודע אם משהו קיים מחוץ לו. אין ברשותו חוש שיוכל להוציא מעצמו החוצה ולבדוק זאת.

פרופ' טילר: חוקר דני פרסם לאחרונה עבודת מחקר מעניינת, ושמה "האשליה של המשתמש". הוא מבחין בנקודה מעניינת מאוד לגבי תפקוד התת-מודע ותכולתו. מסתבר שזרמי המידע הנקלטים דרך חמשת החושים מכילים כ-50 מיליון בִּיטים בשנייה, הנאספים כזרמים שונים של מידע לתוך מודעות האדם. התת-מודע מעבד את המידע בדרך מתמטית ועורך אותו. אלא שהוא מעבד חלקיק קטנטן מתוך מה שנקלט, כ-50 בִּיטים בשנייה בלבד.

יש אפוא פער עצום בין המידע הנקלט לבין המידע המעובד: 50 מיליון לעומת 50. הנתון החשוב הוא, שהתת-מודע שולח למוח המודע רק את חלקיקי המידע שהמוח החליט מראש שהם משמעותיים בעבורו. את כל שאר המידע משליך התת-מודע החוצה. נראה שהנתונים האלה מחזקים את נקודת המבט שהצגת.

ד"ר וולף: מאחר שכל אחד מאיתנו משתייך לתחום ידע אחר ורגיל לדרכים שונות של חשיבה, האם נוכל לשלב או לנסות לאחד את מה שאנו מבינים מהקבלה עם תחומי הידע שלנו?

הרב לייטמן: בעת שצפיתי בסרט הבנתי שכולכם מוטרדים ומודאגים ממצב העולם, יהיה מקצועו של כל אחד מכם אשר יהיה. אני מצטרף אליכם. אם יש ביכולתנו לשלב כוחות ולעשות למען שיפור המצב, אשמח מאוד. במהלך שלושים השנים האחרונות הקדשתי את כל חיי למטרה הזאת, ובכוונתי להמשיך בכך. עם זאת, איני יודע כיצד לעשות זאת. אני מעביר לכם את ידיעותיי בחכמת הקבלה, ועלינו לבחון יחד את האפשרויות להתפתח הלאה.

השאלה היא, האם המדע המתקדם והחוקרים המובילים כבר הגיעו להבנה שהתפתחות המחקר תלויה בשינוי פנימיות האדם, דהיינו בשינוי פנימיותו של החוקר. האדם חוקר בסופו של דבר את עצמו, ויכולתו להתקדם במחקר תלויה בשינוי הפנימי שלו.

בסרט שלכם, "בליפּ" (?Do We Know What the Bleep), ובפרסומים דומים של מדע פופולרי, ניתן לשמוע התבטאויות הגורסות שסביבנו קיימות אין-סוף אפשרויות. חכמת הקבלה מסבירה שסביבנו קיים רק האור העליון הנמצא "במנוחה מוחלטת", וכל השינויים ואין-סוף האפשרויות קיימים רק בתוכנו. אנו רואים את עצמנו על רקע האור הקבוע והבלתי משתנה.

אני רואה זאת כתפיסה הבאה שהעולם מגיע אליה: התהליך החל בניוטון, המשיך באיינשטיין והגיע לפיזיקת הקוונטים. עתה מתקרב השלב הבא. החוקרים המודרניים עתידים לגלות שדבר אינו משתנה מלבד הכלים הפנימיים שלנו, ואת זאת כבר גילו המקובלים לפני אלפי שנים. בימינו יש עוד ועוד חוקרים והוגים המצפים שהמדע יתקדם לעבר השקפה שכזו.

[1]הערת העורך: המקובלים משתמשים במונח "השפעה" או "רצון להשפיע" במשמעות של נתינה או של רצון לתת. כלומר, הרצון להשפיע שיוזכר בהמשך הספר הוא רצון להשפיע למישהו, ולא על מישהו.