אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / קבלה מדע ומשמעות החיים / הפיזיקה הקוונטית פוגשת את הקבלה / מפגש ג: כוח הנותן וכוח המקבל
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

מפגש ג: כוח הנותן וכוח המקבל

ד"ר וולף: אנשים רוצים לדעת "איך הבורא עושה את זה". מצד אחד, הם אינם מעוניינים עוד במושג של "האל הקדוש" היכול למחוץ אותנו בכל רגע כאילו היינו חרקים. מצד שני, הם מאסו בגישה המדעית היבשה הגורסת שהבורא אינו קיים ואומרת: "שִכחו אותו! המדע הכל-יכול יסביר לכם את המציאות כולה!". הם מעוניינים לדעת איך הבורא עושה את הקסם הזה שאנו מכנים "חיים", ואין הם מסתפקים עוד בידע הקודם.

התשובות שהדתות המסורתיות מנסות לתת אינן משביעות רצון ואינן מספקות. הדתות מתאימות רק לבעלי התפקידים בממסד הדתי או למעורבים בפוליטיקה הפנימית שלהן. כל תובנה - ועד עתה במסורת המערבית שלנו הקבלה היא המקור היחיד שממנו מגיעות התובנות האלה - וכל ידע שיכול לספק תשובות בעניין זה, נחוצים לנו מאוד בימים אלה.

הרב לייטמן: הידע הקבלי המצוי ברשותנו הוא תוצאה של מחקרם של המקובלים. המקובלים הם אנשים שבערה בהם שאלת משמעות הקיום, ועל ידי שיטה מיוחדת החלו הם להרגיש את המציאות השלמה. את הכניסה להרגשת המציאות השלמה אנו נוהגים לכנות בשם "פקיחת עיניים". את אשר התגלה להם במהלך חקירותיהם רשמו המקובלים וסיכמו בכתבי הקבלה. התהליך הזה הוא טיפוס בכל אותן המדרגות שהשתלשלו ממצב "אין-סוף" שעליו דיברנו קודם לכן. אם כן, חכמת הקבלה כוללת שני סדרים מקבילים:

· "ממעלה למטה" - ירידת "הרצון לקבל" מהאין-סוף דרך כל העולמות העליונים עד העולם הזה.

· "ממטה למעלה" - עליית החוקר מתוך העולם הזה דרך המחסום אל העולמות העליונים עד לאין-סוף.

הנושא שבו עוסקת הקבלה הוא הרצון לקבל, דהיינו הרצון ליהנות. כאמור, תהליך יצירת הרצון כולל חמישה שלבים. אנו מסמלים את השלבים הללו באמצעות אותיות הוי"ה: "קוצו של יוד י-ה-ו-ה", ובאמצעות הכינויים "כתר, חכמה, בינה, זעיר אנפין ומַלְכוּת".

"קוצו של יוד" הוא נקודת ה"כתר" (ראה תרשים 7). היא מסמלת את תחילת היווצרות הרצון מהאור, כנקודה שחורה בתוך האור העליון. מנקודה זו מתפתחת האות י' המסמלת את הרצון ההיולי - הרצון הראשוני. צורת האות י' כנקודה שקוץ בראשה וזנב היוצא ממנה, מסמלת את היווצרות החומר החדש שלא היה קיים עד כה במציאות, הרצון לקבל. שלב זה מכונה בשם "חכמה". לאחר היווצרות האות י' מתפתח הרצון באמצעות ספיגת תכונת ההשפעה מהבורא. השילוב בין תכונת ההשפעה לתכונת הקבלה מוליד תכונה משותפת חדשה הנקראת "בינה", והיא מסומלת באות ה'.

בבינה נמצא החומר הראשון הרוצה להידמות לאור שהוליד אותו. צורת האות ה' מתארת את אופן התכללות תכונות הקבלה וההשפעה, המוליד את צורת ההשפעה שעל פני הרצון ההיולי. אחר כך רוצה הרצון להשפיע לבצע פעולת השפעה כמו שעשה הבורא, ולכן מנסה לדמות את עצמו לאות י'. אולם מכיוון שזוהי פעולה שמבצע הרצון עצמו, היא נראית בצורת האות ו'.

האות ו' מסמלת את השתדלות הנברא להיות כמו הבורא-המשפיע. אך פעולת האות ו' אינה נחשבת לפעולה שלמה וסופית, מפני שההחלטה עליה כבר נתקבלה קודם לכן. זוהי תוצאה של רצונה של האות ה' להשפיע. הרצון המסומל באות ו' אינו מרגיש את עצמו שלם, והדבר נרמז בשמו, "זעיר אנפין" - פרצוף קטן. חסרה לו ההחלטה העצמית, חסר לו "ראש". במהלך הפעולה שמבצע זעיר אנפין הוא מגלה את המשמעות של להיות המשפיע. כתוצאה מכך מתגלה בו רצון למעמד המשפיע. רצון זה מכונה "מלכות". רצון המלכות מכוּון כולו לקבלת ההשפעה, ולכן, בדומה לבינה, האות המסמלת אותו היא האות ה'.

אולם יש הבדל גדול בין ה"ה' הראשונה" של הבינה לבין ה"ה' האחרונה" של המלכות. בבינה השילוב בין הקבלה לבין ההשפעה מגיע מן הבורא, "מלמעלה", ואילו במלכות השילוב בא "מלמטה". מלמטה פירושו מתוך השתוקקות הנברא להיות במעמד הנותן, השתוקקות הנובעת מהרצון לקבל שלו עצמו. עתה נוכל גם להבין מדוע האותיות "י-ה-ו-ה" מסמלות את שמו של הבורא. זוהי התבנית שעל פיה יצר הבורא את הרצון לקבל, ובתוכה מרגיש הרצון לקבל את הבורא כאור הממלא אותו.

תרשים 7

ד"ר וולף: האם תוכל לעמוד על ההבדל שבין חכמה ומלכות? הרי בשני המצבים ממלא האור את הרצון.

הרב לייטמן: לאחר שמילא האור את הרצון לקבל שבחכמה והשרה בו את הרגשת הנותן, הרגיש הרצון את עצמו כמקבל וחפץ הוא להידמות לנותן. הרצון יכול לשנות את טבעו בקלות מפני שהרצון לקבל בשלב הזה אינו רצון עצמאי אלא רצון שנוצר על ידי הבורא. לעומת זאת, הרצון לקבל שבמלכות הוא כבר רצון עצמאי של הנברא.

כאשר הרצון לקבל שבמלכות רוצה לקבל הכול מהבורא, הן את האור שבא ממנו והן את ההנאה שבמעמד הנותן, הוא מתחיל להבין עד כמה תכונותיו הפוכות מתכונות האור. הוא מרגיש את הפער שבינו לבין האור. הרגשת הפער הנורא הזה מביאה אותו לבצע את "הצמצום" - הוא מסלק את כל המילויים המצויים בתוכו. זוהי תגובת הנברא המגלה עד כמה תכונותיו הפוכות מתכונות הבורא.

משלב זה ואילך הופך הצמצום להיות החוק הקובע את כל פעולות הנברא. האור לא ייכנס עוד לתוך רצון אגואיסטי, משום שכך החליט הנברא, וכך נעשה הצמצום לחוק מחייב בבריאה. משמעות הדבר היא, שכל עוד יהיה הנברא אגואיסט, הוא לא יוכל להרגיש את הבורא ואת התענוג המגיע ממנו. רק באזור קטן מאוד במציאות הנקרא "העולם הזה" יהיה אפשר לקבל וליהנות ברצון האגואיסטי, למרות חוק הצמצום. זאת כדי לאפשר לנבראים שבעולם הזה אפשרות להתקיים ברמה הגופנית בטרם יתחילו להיתקן ולהידמות לבורא.

עלינו להבין כי קיום אגואיסטי כשלנו אינו מתקיים בשום מצב אחר במציאות. העלייה מהעולם הזה היא התעלות רצון האדם אל עבר תכונת ההשפעה. בעולם הזה פועל הרצון לקבל כלפי פנים, ובעולם הרוחני פועל הוא כלפי חוץ בדומה לבורא, בהשפעה. כלומר, בעולם הרוחני שומר הרצון על חוק הצמצום. אם כן, משמעות המונח "רוחניות" היא מצבים שבהם הנברא דומה לבורא. במצבנו הנוכחי אנו הפוכים מן הבורא; אנו אגואיסטים.

נשוב לתהליך הבריאה. המונח "עולם" מתאר מצב מסוים של הנברא, של הרצון לקבל. אם כן, מצב הנברא לפני הצמצום נקרא "עולם אין-סוף", ומצבו לאחר הצמצום הוא "עולם הצמצום". לאחר הצמצום נותר הכלי ריק, ועליו להחליט מה יעשה עתה. הוא מרגיש כי אין תכלית בהישארו ריק, לא בעבורו ולא בעבור הבורא. אמנם על ידי פעולת הצמצום הפך הוא לעצמאי משליטת האור, אולם בכך לא השיג דבר.

אז הוא מבין כי ביכולתו לעשות פעולה דומה לזו שהתרחשה קודם לכן, בעת המעבר מחכמה לבינה, אלא שהפעם יעשה זאת מתוך רצונו העצמאי. הוא מבין כי ביכולתו להחזיר לבורא תענוג אם יקבל ממנו את האור בכוונה להשפיע לו, שהרי זהו רצונו של הבורא - לגרום לנברא תענוג. וכך, בעת שהאור-התענוג מגיע אליו יחד עם ההרגשה כי הוא בא מן הבורא, הוא דוחה אותם בתחילה. אין הוא רוצה להרגיש אותם בצורה ישירה, משום שאינו רוצה להיות הפוך מן הבורא ולהתבייש. בדרך זו הוא שומר על חוק הצמצום - לא לקבל לעצמו.

לאחר מכן הוא מודד את סך כל ההנאה העומדת לפניו, הנובעת מכמות התענוגים ומגדלות הבורא בעיניו. את התוצאה שוקל הוא ברצון ליהנות שלו. ורק אז, לאחר שהוא יודע בדיוק כמה מהתענוגים הללו הוא מסוגל לקבל כדי לגרום הנאה לבורא ולא כדי ליהנות בעצמו, הוא מקבל את כמות האור המסוימת הזו לתוכו. את יתר האור הוא ממשיך לדחות ואין הוא מכניסו לתוכו.

המקובלים נוהגים להדגים זאת בעזרת משל האורח ובעל הבית. בעל הבית מגיש לשולחן מיני מטעמים ומזמין את האורח להתכבד. האורח מתבייש ומסרב בנימוס. למעשה, הוא מפחד להרגיש את עצמו כמקבל, וכך הוא שומר על האגו שלו מפני פגיעה. עתה בעל הבית מתחיל להפציר בו: "הכנתי הכול בעבורך. אני אוהב אותך ורוצה שתתכבד ממעשה ידיי, אנא עשה זאת בעבורי". בכך מראה בעל הבית לאורח שיש לו "חיסרון", שחסר לו שהאורח יקבל ממנו. עתה מרגיש האורח כי אם יתכבד, הוא ימלא את חסרונו של בעל הבית וייטיב לו.

כך משתנה "מאזן הכוחות" - אם האורח מקבל כדי להיטיב לבעל הבית, הוא אינו מקבל עוד כי אם נותן. האורח משתמש באהבת בעל הבית אליו כדי להחזיר לבעל הבית תענוג. דוגמה נוספת ליחסי מקבל-נותן היא היחסים במשפחה. לאמיתו של דבר, ראש המשפחה הוא הילד הקטן. הוא לומד כיצד לפעול על הוריו כדי להשתמש בהם לצרכיו. גם הוא עושה שימוש באהבתם אליו.

ודאי כי האנשים בדוגמאות אלה הם אגואיסטים ובעולם הרוחני הדברים נעשים אחרת, אולם ניתן להיעזר בהם להבנת העיקרון עצמו. התהליך המתרחש בעולמות העליונים בנוי לפי חוקיות דומה. אם האדם מקבל תענוג כדי לגרום הנאה לבורא, אין פירושו שהוא מקבל, אלא נותן. על ידי הפעולה הזו משתווה האדם לבורא וקונה את מחשבותיו.

ד"ר וולף: נניח שאני מבקר בבית אמי. היא מציעה לי לסעוד על שולחנה, ואני אסרב להצעתה בטענה שאני שבע.

הרב לייטמן: מצב זה שונה. האור ברא אותנו מלכתחילה עם רצון אדיר ושלם אליו. גם עתה הרצון נמצא בנו, אלא שהוא רדום ולכן אין אנו מרגישים את אור הבורא. עליו להתעורר ולהיפתח. חשוב להבין שאנו עוסקים במחקר על מושג ה"בורא" בצורה מדעית בלבד, כלומר האדם שמרגיש אותו יכול למדוד את הרגשתו בכלים מדויקים. הוא יכול לכַמֵּת כל הרגשה ולבטא אותה במספרים ובציונים. הכלי שבו מודד האדם את הרגשת הבורא נקרא "חכמת הקבלה". ביכולתו של האדם להגדיר בדיוק אילו אורות נכנסים לכל אחד מחלקיו השונים של הכלי, באיזו עוצמה ובאילו תנאים.

ד"ר סטינובר: איני מחשיב את עצמי כמומחה גדול לקבלה, אולם קראתי לא מעט טקסטים קבליים במהלך השנים. אני חושב שמצד אחד השימוש המילולי במונח "מדע" כפי שהרב לייטמן משתמש בו לא היה מתקבל באכסדרה מדעית גרידא, משום שהוא מונח בעל משמעות מוגדרת ומדויקת מאוד. עם זאת, במהלך השנים גיליתי שלמקובלים הגדולים יש נקודת מבט מעוררת השתאות בדיוקה. לפיכך מנקודת מבט התרשמותית יצרו הם בצורה מיוחדת ומרתקת מעין מפה וטכניקה מדויקת לשנות את טבע האדם, ואת זאת התחיל הרב לייטמן להציג כאן.

הקושי הוא, שכדי לרכוש הבנה והערכה עד כמה הדברים האלה חדים ומדויקים בהבחנתם, על האדם לשבת, ללמוד ולהקשיב במשך זמן רב בטרם יהיה מסוגל להתחיל לתפוס עד כמה מרשימה החכמה הזו. הדברים שהציג הרב לייטמן במהלך הוועידה היו מדהימים בהבחנותיהם הבהירות, ולכן לדעתי עלינו לשבת ולהרהר בהם ולנסות להבינם בטרם נגיב להם.

יהיה זה קל מאוד, ועם זאת חסר ערך, לקפוץ ולדרוש הוכחות והסברים לכל נקודה, משום שהמערכת עצמה מורכבת כל כך ויש ללמוד ולהכירה. ביכולתי לספר מניסיוני האישי, שבמהלך השנים, בניסיונותיי לקרוא ספרים וטקסטים קבליים, למדתי והבנתי דברים נפלאים על חכמת הקבלה. גיליתי עד כמה היא מאלפת ואיזה אוקיינוס עצום של ידע והבחנות קיימים בה.

אם ילמד האדם את חכמה הקבלה, הוא יגלה מפה מושלמת של הנשמה האנושית. לכן אני מוכן לנסוע מצד אחד של היבשת לצידה השני רק כדי לשבת ולהקשיב. אני יודע שהתרשים הפשוט הזה וההסברים שקיבלתי ביומיים האחרונים משקפים ספרים רבים שניסיתי לקרוא ולהבין במשך שנים ארוכות. אני מכיר שיטות רוחניות אחרות, אולם בספרות הקבלית ניתן למצוא את ההסבר המדויק והמפורט ביותר, הסבר מדהים ביופיו, לכל אחד משלבי התפתחות האדם ו"איך זה באמת קורה".

פרופ' טילר: אין לי ספק כי מדובר בתהליך מדויק ונכון, אולם גם בתרבות הוודות ההודית ובתרבויות האסייניות מתוארים תהליכים ונתיבים מפורטים. שאלתי היא האם המקובלים טוענים כי הדברים הללו קיימים רק בקבלה והם מיוחדים לה בלבד, או שמא ניתן להגדיר גם את יתר החכמות האחרות כ"קבלה"? אם כאלה הם פני הדברים, תנוח דעתי. אולם אם לאו, ובכל הדרכים האחרות אין תשובה, הרי זה נשמע כדוֹגמה דתית.

הרב לייטמן: אנו מדברים על הרצון לקבל שנברא על ידי הכוח העליון. מדובר ביסודות גבוהים הרבה יותר וקודמים לכל מה שמדובר עליו בכל הדתות והאמונות. אלה שני כוחות הפועלים בבריאה, האחד נותן - ונקרא "בורא", והאחר מקבל - ונקרא "נברא". אין בזה כל קשר לדת או לאמונה כלשהי. איני מעוניין להשוות זאת לחכמות אחרות, וודאי שאיני מעוניין לדבר על הדתות השונות, לא על ההינדואיזם וגם לא על היהדות, על הנצרות או על האסלאם. לשם מה לנו לעסוק בדתות בזמן שאנו דנים בפיזיקה של העולם העליון?

הקושי המרכזי בהסברת החומר הוא, שאיננו מסוגלים להשוות רגשות בינינו. אין ביכולתנו לומר כי המושג "הכוח העליון" שמרגיש האחד זהה למושג "הכוח העליון" שאליו מתכוון האחר. משום כך מיותר לנסות ולהשוות בין תורה זו או אחרת לבין הקבלה. הקבלה היא טכניקה שמקנה כלים מדויקים ומתמטיים שניתן למודדם. בצייני את הנתונים של מצב מסוים, יכול מקובל אחר לבצע בכליו את אותה פעולה ולהרגיש את התחושה שאליה התכוונתי. חכמת הקבלה מודדת את רגשות האדם במדויק.

ספרי הקבלה מתארים את התפעלויות המקובלים מהכוח העליון. הם מתארים בעבורנו את רגשותיהם ומותירים לנו נוסחאות. נוסחאות אלה מסבירות לנו אילו פעולות פנימיות עלינו לבצע על הרצון לקבל שלנו. האדם לומד כיצד לבצע פעולות קבלה והשפעה של האור שהבורא רוצה לתת לו. הוא מבצע חישובים מדויקים על מידת התענוג שביכולתו לקבל או לדחות. האדם מקבל הנחיות מדויקות איזו עבודה פנימית עליו לבצע, דהיינו כיצד עליו לעבוד עם הרצון שלו אל מול האור.

חזרה לראש הדף
Site location tree