מבנה המציאות
במשך כל שנות קיומו על פני האדמה חקר האדם את העולם ואת המציאות שבה הוא חי באמצעות חמשת חושיו וקיבץ את ממצאיו לכדי מדע. תכלית המדע והחכמה האנושית שנצברו היא לסייע לאדם לחיות טוב יותר, להשתמש במציאות שבתוכה הוא מתקיים בדרך המועילה ביותר לחייו.
חכמת הקבלה אינה מדע ככל המדעים. היא חוקרת את המרחב שאדם רגיל אינו מרגיש בקיומו. כדי שאדם יוכל לחקור מרחב זה עליו להצטייד תחילה בחוש מיוחד נוסף, שבו מורגש "העולם העליון". לאחר שאדם מרגיש את העולם העליון יש ביכולתו לאסוף ידיעות עליו ולערוך בו ניסיונות. ככל מדען בעולם הזה, הוא יכול לרשום את התגובות לפעולותיו. מקובלים הם חוקרי העולם העליון, והם העלו על הכתב את הממצאים שגילו במהלך אלפי שנות חקירה. אוסף כתבים אלו מהווה את חכמת הקבלה.
חכמת הקבלה מתארת את כל הפעולות היוצאות מהבורא ומשתלשלות דרך כל העולמות העליונים עד לעולם שלנו. כן היא מתארת את האופן שבו הן מתפשטות במציאות הגשמית המורגשת לכל אחד מאיתנו בחמשת החושים הרגילים. העולם שלנו הוא תולדה מן העולמות העליונים. אם כן, חכמת הקבלה אוצרת בתוכה ידע על כל העולמות, הן העליונים והן העולם שלנו. העולם העליון הוא רמת קיום גבוהה מהעולם שלנו, ומושגי הזמן, התנועה והמקום אינם קיימים בו. בעולם העליון מצויים כוחות מופשטים בלבד, ומכאן שהקבלה כוללת את מציאות כל הזמנים כפי שהיא מתבטאת בעולמנו.
באמצעות חכמת הקבלה ניתן לחקור את כללוּת המציאות, כלומר את כל מצבי הקיום. סדרת המצבים האלה כוללת את מצבנו בטרם התלבשות נשמה בגוף שבעולם הזה, את כל מצבי קיומנו בעולם הזה ואת מצבנו לאחר שהנשמה נפרדת מן הגוף וחוזרת לשורשה שבעולם העליון. הקבלה עוסקת בכל אשר מתפשט מהבורא כלפי המציאות שברא ושאותה הוא מנהיג למטרה הרצויה לו. בבורא עצמו אין היא עוסקת כלל.
על רקע המשבר הכללי שהאנושות נקלעה אליו, ובשל תחושת הריקנות וחוסר האונים הגוברת, בשלה העת להופעתה של חכמת הקבלה. הקבלה מסבירה כי מטרת המציאות היא להעלות את האדם לרמה שבה ישתווה אל הבורא. תכלית ירידתו של האדם לעולם הזה היא לאפשר את עלייתו העצמאית לדרגה הגבוהה ביותר במציאות - דרגת הבורא. בעודו נמצא בעולם הזה. בעלייתו לדרגת הבורא, אוחז האדם בשני הקצוות של המציאות - בגופו הוא מצוי בעולם שלנו, ובנשמתו הוא בגובה הבורא. זוהי מטרת הקיום. הבורא קבע אותה מראש ואליה הוא מוביל אותנו.
בסוף כל הגלגולים, בעודנו נמצאים בגופנו בעולם הזה, תשיג נשמתנו את מדרגת הבורא. בדומה לכל תהליך אחר במציאות המתברר בהדרגה, כך גם תהליך זה. מצד הבורא תחילת התהליך וסופו מצויים בנקודה אחת, כדרך "סוף מעשה במחשבה תחילה". אך בעוד שאצל הבורא מושג הזמן אינו קיים, כלפינו נמתח התהליך על פני זמן רב כדי לאפשר לנו להתפתח. על האדם לרכוש בכוחות עצמו תכונות והבחנות חדשות. בעזרתן יוכל להידמות בהדרגה לבורא ולהימצא בסופו של התהליך כשותף שווה לבורא.
כל תהליך מטבעו הוא התפתחות הדרגתית. בדומה לשלבים בהבשלתו של פרי, כך גם תהליך התפתחות האדם. בזמן היותו בוסר, התפוח חמוץ ויבש, אך בזמן בשלותו הוא מתוק ועסיסי. אלמלא הכרנו את תהליך גדילת הפרי, היינו טועים לחשוב כי הפרי החמוץ והיבש יגדל להיות חמוץ יותר ויבש יותר. אך הואיל וסופו הטוב של התהליך ידוע לנו, ביכולתנו להצדיק את התהליך כולו. בעניין זה אמרו המקובלים "איזהו חכם - הרואה את הנולד" (תמיד לב ע"א). רק מי שמכיר את כל התהליך ואת סופו יכול להצדיקו. לו יכולנו לראות את מצבנו העתידי, היינו מבינים את פעולת הבורא ומצדיקים אותה.
עלייה במדרגות
ההבחנות החדשות שהאדם אוסף בדרכו, השיפור הפנימי התדיר והתכונות החדשות שהוא מקבל על עצמו בכל רגע, נקראים כולם יחד בשם "עלייה במדרגות העולמות העליונים". כאמור, האדם בנוי מרצון ליהנות המכונה "רצון לקבל".
הרצון לקבל מתחלק לחמישה חלקים בסיסיים. במונחים קבליים נהוג לומר כי הרצון לקבל מתחלק לחמש דרגות של "עביות", וכך הן נמדדות: עביות שורש, עביות א', עביות ב', עביות ג' ועביות ד'. המונח "עביות" משמש אפוא למדידת גודל הרצון.
כל אחת מחמש דרגות העביות הבסיסיות מתחלקת לחמש דרגות פרטיות, וכל אחת מהן מתחלקת גם היא לחמש דרגות פרטי-פרטיות. וכך מחולק הרצון לקבל שבאדם ל- 125 דרגות. על האדם לתקן את כל הדרגות הללו.
מהות התיקון היא להשתמש ברצון ליהנות כאמצעי לגרום הנאה לזולת. שימוש זה נקרא "נתינה" או "השפעה". תכונת הבורא היא השפעה, והשפע המתפשט ממנו כלפי הנברא הוא ביטוי לרצונו להשפיע לנברא.
אם כן, תיקון האגו של האדם מרצון ליהנות לעצמו אל רצון להשפיע נקרא "עליית מדרגה". בכל מדרגה רוכש האדם יתר רצון להשפיע, ובהתאם למידת תיקונו הפנימי הוא מרגיש את הבורא. בכל עליית מדרגה מתקרב האדם עוד ועוד לתכונות הבורא ואל תכלית חייו. התהליך נמשך עד שהאדם רוכש את כל תכונות הבורא, ומידַמה לו בשלמות.
כדי לאפשר לאדם להיתקן, ברא הבורא את העולמות ואת מדרגותיהם קודם שברא את האדם. לאחר מכן נברא האדם והורד לעולם הזה, וממנו עליו לטפס בחזרה אל שורשו. אם כן, אנו מבחינים בין שני סדרים שבהם עוסקת חכמת הקבלה:
· "ממעלה למטה" - השתלשלות העולמות ומדרגותיהם;
· "ממטה למעלה" - עליית האדם באותן מדרגות.
מהבורא יוצאים העולמות אין-סוף, אדם קדמון, אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, והעולם האחרון - העולם שלנו (תרשים 12). כאמור, הקבלה מתארת את כל אופני בריאת העולמות ואת הדרך שבה יורדת הנשמה מהבורא, דרך כל העולמות עד לעולם שלנו. בין העולמות העליונים ובין העולם שלנו נמצא ה"מחסום" המפריד בין העולם הרוחני ובין עולם החומר.
מתחת למחסום מצויים הגוף והנשמה בדרגת העולם הזה. האדם מתחיל את תהליך תיקונו הפנימי מדרגת העולם הזה. ממנה עולה האדם בנשמתו, דהיינו בהכרת המציאות הרוחנית, דרך העולמות עשיה, יצירה, בריאה, אצילות, ואדם קדמון עד לעולם אין-סוף. במצב הנקרא "גמר התיקון" הוא מתאחד עם הבורא בשלמות. חכמת הקבלה מכילה את כל המציאות שלמטה מהבורא: את כל העולמות, את כל מי שנמצא בהם, את תהליך ירידת נשמת האדם עד העולם הזה ואת עלייתה חזרה. כלומר, חכמת הקבלה כוללת את כל מצבי האדם.
העולמות הרוחניים והעולם שלנו נמצאים זה תחת זה. הם מקבילים זה לזה, ולכן כל העולמות כלולים מאותם הפרטים. האור יוצא מהבורא ועובר דרך כל העולמות עד לעולם הזה, ומשום כך כל פרט המצוי באין-סוף נמצא גם בכל העולמות האחרים. המקובלים מגדירים יחס זה כשורש וענף:
אין לך פרט של מציאות או של מקרי המציאות המצוי בעולם התחתון שלא תמצא דוגמתו בעולם עליון הימנו, בצורה שוה כמו ב' טיפות של מים. ונקראים "שורש וענף". כלומר, שאותו הפרט, הנמצא בעולם התחתון, נבחן לבחינה של ענף בערך הדוגמא שלו, המצוי ועומד בעולם העליון, שהוא שורשו של הפרט התחתון, מפני שמשם נחתם ונתהוה הפרט ההוא בעולם התחתון.
בעל הסולם, מאמר "מהות חכמת הקבלה"
פירוש הדברים הוא, שבכל העולמות העליונים עד עולם אין-סוף נמצא את כל פרטי המציאות שבעולם הזה על כל קשריהם. היקום, הפלנטות, כדור הארץ, דומם, צומח, חי ומדבר נמצאים גם בעולמות שמעל לעולם הזה, בעולמות עשיה, יצירה, בריאה, אצילות, אדם קדמון ואין-סוף. אין פרט טבעי בעולם הזה שאינו נמשך מאין-סוף עד לעולם הזה דרך כל העולמות. ההבדל בין פרטי המציאות שבעולם הזה לבין פרטי המציאות שבעולמות העליונים הוא אחד - בעולמות העליונים הפרטים הללו נמצאים בצורת כוחות, ובעולם הזה הם נמצאים בצורת חומר.
השגת העולמות העליונים מאפשרת לאדם לראות את הכוחות הפועלים על כל הפרטים בעולם הזה. בהשגתו את העולם העליון מתוודע האדם לאופני ההתנהגות של פרטי המציאות שבעולם הזה, לסיבה להתנהגותם ולתכונותיהם. חכמת הקבלה מסייעת בידי האדם לעלות אל העולם העליון, ובעזרתה ניתן לצפות מלמעלה על דרך התנהגותו של כל המצוי בעולם הזה.
תהליך מעבר המחסום הוא תהליך הדרגתי. לימוד הקבלה במטרה להתקרב אל תכונת הבורא, תכונת ההשפעה, מחדד באדם את דקוּת ההבחנה. מתעוררות בו הבחנות עדינות יותר ומדויקות יותר על המציאות שבה הוא חי. האדם מתחיל להרגיש את הפעולות מאחורי החומר - את הכוחות הפועלים על החומר הנמצא לפניו. בחמשת חושיו הרגילים הוא מרגיש את אותה מציאות כמקודם. בחוש הנוסף המתפתח בו הוא חש את הכוחות הנמצאים מעבר לגבולות התפיסה של חמשת החושים. המציאות הנסתרת מתבררת לו יותר ויותר, והוא מרגיש בקיומה של מציאות נוספת מעבר לתמונת העולם הזה.
גילוי המציאות הרוחנית מתחלק לשלושה שלבים, וכך הם נקראים: "עיבור" "קטנוּת" ו"גדלוּת". בשלב העיבור האדם רואה אך אינו מבין. בשלב הקטנות הוא מבין משהו מהמתרחש, אך עדיין אינו מסוגל להשתתף בכוחות עצמו בפעולות הרוחניות. בשלב השלישי, בדרגת הגדלות, מקבל האדם כוחות ושכל להצטרף לפעולה הרוחנית ולהשפיע על המציאות הרוחנית. בדרגה זו מתחיל האדם לקבוע את זרימת הכוחות מהעולם העליון לעולם שלנו ובחזרה. הוא נעשה לחלק פעיל, שדרכו עובר כל השפע ממטה למעלה וממעלה למטה. בדרגת הגדלות מממש האדם את תפקידו ומקשר בין כל העולמות. מצב זה הוא מצבו המתוקן של האדם, וכל אחד מהנבראים חייב להגיע אליו.
ביכולתו של האדם להרגיש בכל פרט מפרטי המציאות שבכל העולמות. כל שחסר לאדם הוא חוש, עדינות, יכולת להבדיל ולהרגיש. גם במסגרת חיינו בעולם הזה ניכר הבדל בין הרגשותיו של ילד לבין הרגשותיו של נער בוגר, או של מדען. לימוד הקבלה בונה באדם כל העת כלים והבחנות, ומביא אותו לכדי הרגשת העולם העליון.
מכאן מובן מדוע חכמת הקבלה כוללת בתוכה את כל החכמות והמדעים של העולם הזה, הנכללים בה כשבע החכמות החיצוניות. ללא הסבר נכון, האדם טועה ומחשיב את הקבלה לתורה מיסטית שעניינה מעשי קוסמוּת וניסים. אחרים משייכים אותה לדת היהודית. לאמיתו של דבר, אין לחכמת הקבלה כל קשר למיסטיקה, לדת או לכל המצאה אחרת פרי דמיונם של בני האדם. מטרתה של חכמת הקבלה אחת היא - להביא את האדם לידי התאמה לבורא דרך תיקון הדרגתי.
הקבלה היא השיטה היחידה לתיקון האגואיזם שבאדם, כיוון שכתבי הקבלה נכתבו מתוך הכרת העולם העליון. רצון האדם להתקרב אל עבר המצבים המתוארים בכתבי הקבלה, מצביו העתידיים והמתוקנים, גורם לכך שהם מקרינים למצבו הנוכחי כוח תיקון. כוח זה נקרא "אור מקיף", והוא משנה את תכונות האדם. הוא מקדם אותו אל הרגשת מצבו המתוקן, על ידי כך שהוא יוצר בו בהדרגה תכונות אלטרואיסטיות.
עיקר לימוד הקבלה מתמקד בעולם האצילות. עולם האצילות נמצא מעל ל"פרסא" והוא מכונה "עולם התיקון". מערכת זו מיועדת להביא לידי תיקון האדם כאשר ירצה בכך. האור הממלא את נשמת האדם המתוקנת בעולם האצילות מאיר למצבו הנוכחי של האדם כ"אור מקיף", ככוח המתקן את טבעו מאגואיזם לאלטרואיזם. האור מעלה את נשמת האדם דרך כל העולמות עד לחזרתה אל שורשה. אם כן, עולם אין-סוף הוא המטרה, והעולם שלנו הוא נקודת ההתחלה. שיפור תכונות האדם נקרא בשם "עלייה במדרגות העולמות".
הקבלה מיועדת לאנשים השואלים מהי תכלית חייהם, לאנשים שהרצון שלהם אינו מסתפק בתענוגי העולם הזה כגון מין, עושר, כבוד או מושכלות. חכמת הקבלה מיועדת למי שרוצים להשיג דבר-מה מעל לרצונות הארציים. כאשר האנושות כולה מתעוררת לשאול על תכלית חייה, מתגלה חכמת הקבלה. המקובלים הצביעו על שנת 1995 כעל תחילתה של התקופה. מכאן נובע החיוב בהפצת חכמת הקבלה.
ארבע שפות בחכמת האמת
כאמור, המקובלים הם חוקרי העולם העליון המצוי מחוץ לטווח קליטתו של האדם הרגיל. תיאורי השגתם מתייחסים אל העולם העליון, אך כיוון שאיננו מודעים לכך שמלבד העולם שלנו קיים גם עולם רוחני עליון, אנו משייכים את דבריהם לעולם שלנו. תופעה זו נקראת "הגשמת הדברים".
בעבר היה עם ישראל בהשגת העולם הרוחני. אלפיים שנות הניתוק מהרגשת העולם הרוחני מכונות בשם "גלות". הן הביאו אותנו לחשוב, כי התורה עוסקת בסיפורים היסטוריים או בקודי התנהגות בין אדם לחברו בעולמנו. אך לא כך הוא. בין הפרטים שבכל עולם ועולם קיים יחס של שורש וענף. על בסיס עיקרון זה פיתחו המקובלים שפה המיוסדת על ההקבלה שבין העולם העליון לבין העולם שלנו. הם מתארים תהליכים המתרחשים בעולם הרוחני על ידי שימוש בשמות הענפים הלקוחים מעולמנו.
המקובלים משתמשים בארבע שפות שונות כדי להסביר לנו כיצד יוכל האדם להגיע למדרגת הבורא, ואת האופן שבו יוכל לקרב אליו את כוח התיקון שיתקן את טבעו מאגואיזם לאלטרואיזם. אלה הן שפת התנ"ך, שפת ההלכה, שפת האגדה ושפת הקבלה. במאמרו "תורת הקבלה ומהותה" אומר בעל הסולם כי הגם שארבע שפות משמשות בחכמת האמת, ו"פנימיות חכמת הקבלה, אינה אחרת, מפנימיות התנ"ך, התלמוד, וההגדה", הרי שפת הקבלה גופה היא הנוחה והמתאימה ביותר לשימוש זה.
ההבדל בין השפות ניכר ברמת הדיוק שלהן. שפת הקבלה מדייקת יותר מן השפות האחרות בתיאור הקשר בין השורש בעולם העליון לבין הענף בעולם התחתון. ככל שהאדם קושר את עצמו בצורה מדויקת יותר לשורשו העליון, כך גדול יותר הכוח המתקן שהוא משיג. שפת הקבלה משתמשת במונחים שאינם קיימים בעולם שלנו, כגון "עולמות" ו"ספירות", ומסתייעת בתרשימים ובנוסחאות. היא מקלה על הלומד לבל יתבלבל, מסייעת לו שלא לגַשֵּׁם את הדברים ומאפשרת לגשת ללימוד בצורה ברורה ומסודרת. השוני המרכזי בין שפת הקבלה לבין השפות האחרות בא לידי ביטוי באופן הברור והחד-משמעי שבו מתוארת מטרת הבריאה - הידמות הנברא לבורא; היפוך האגואיזם לאלטרואיזם.
ספר הלימוד המרכזי בקבלה בדורנו הוא "תלמוד עשר הספירות" של בעל הסולם, ספר בן שישה כרכים המיוסד על כתבי האר"י. הוא פורס על פני אלפיים דפים את מבנה העולמות העליונים, והדברים מלווים בתרשימים, במילון מושגים ובלוח שאלות ותשובות לשם חזרה על החומר. בהקדמה לספר מפרט בעל הסולם בהרחבה את הסיבות לעדיפותה של שפת הקבלה על פני השפות האחרות, בייחוד בדורנו זה.
בימינו מצויה האנושות בסוף השלב האחרון בהתפתחות הרצון לקבל. לפיכך הופיע בעל הסולם והתאים את שיטת האר"י למבנה הנשמות בדורנו, כך שתהיה זמינה בעבור כל אדם ואדם.
שינוי עצמי
רבים טועים לשייך את חכמת הקבלה לדת, אך הקבלה והדת שונות בתכלית זו מזו. מטרת הדתות היא להרגיע את האדם והן מפתחות בו תקווה כי בזכות תפילתו ישתנה יחס הבורא אליו. גישתה של הקבלה שונה לחלוטין. תפילה, מהשורש פל"ל, פירושה שהאדם דן את עצמו. הוא בודק את ההבדל האיכותי בינו לבין הבורא ומבקש ממנו כוח לתיקון תכונותיו.
חכמת הקבלה מסבירה כי הבורא אינו בר-שינוי. יחסו של הכוח העליון לנבראים הוא מוחלט: טוב ומיטיב לרעים ולטובים. לחצו הקבוע של הכוח העליון מורגש לכל אחד מבני האדם בהתאם לרמה שבה הוא נמצא ביחס אליו. כאשר האדם מרוחק מן הכוח העליון הוא מרגיש לחץ גדול, כאשר הוא מתקרב אליו הלחץ פוחת. הכוח העליון דוחק באדם להתקרב אליו באמצעים שונים, אך מטרתו אחת: לקדם את האדם אל השלמות. אם האדם רוצה בשינוי לטובה עליו להשתנות, דהיינו לעלות לדרגה עליונה יותר. בכל עלייה כזו מרגיש האדם את עצמו קרוב יותר לבורא, נשמתו מתמלאת בהתאם לרצונה וכך הוא מגיע לידי סיפוק נפשי. אין כל דרך אחרת לגרום לשינוי בחיינו.
לכל אורך ההיסטוריה האדם זועק ומתפלל לשינוי מצד הכוח העליון, אך השינוי אינו בא. הכוח העליון מחכה לשינוי מצד האדם. כל עוד האדם אינו מתפתח בעזרת חכמת הקבלה, דרכו היא דרך רצופת ייסורים. המכות דוחפות אותו מאחור, והוא, מחוסר ברירה בורח מהרע אל מקום אחר, לכאורה טוב יותר. כעבור זמן מתברר לאדם כי גם המקום החדש אינו טוב כפי שנראה בתחילה, וכך הלאה.
אם האדם מתפתח בעזרת חכמת הקבלה, מצבו המתוקן מקרין אל מצבו הנוכחי ומאיר לו. בעזרתו יודע האדם כיצד עליו להתקדם. בהכירו מראש את המטרה הטובה, הוא נמשך אליה בשמחה. כזה הוא ההבדל בין ההתפתחות האנושית לבין ההתפתחות לפי חכמת הקבלה. העולם מתפתח ללא הכרה, בלי להבין את הסיבות לקיומו. האנושות אינה יודעת להיכן האדם מובל ומהי מטרת לידתו, חייו ומיתתו. חכמת הקבלה פותחת בפני האדם את כל האופקים, ומנחה את דרכו לשלמות ולנצחיות שבדרגת הבורא.
כאשר האדם מתחיל לחקור את מצבו במציאות בעזרת חכמת הקבלה, הוא מגלה את יחס הבורא אליו כמטרתי. הוא מבין כי אין כל תועלת בפנייה אל הבורא בבקשה לשינוי היחס. אם האדם יימשך קדימה בעזרת האור, יקדימו צעדיו את הייסורים והתקדמותו תלך ותואץ. זוהי למעשה כל התועלת מלימוד חכמת הקבלה - להאיץ את ההתפתחות הרוחנית כך שתקדים את הייסורים. בתחילתה של המאה ה- 21 עומדת האנושות על סף תהום. צריכת הסמים ההולכת וגוברת, הייאוש הכללי וסכנת ההשמדה לא יותירו בידי האדם ברירה. הוא יהיה חייב להימלט מן הייסורים הדוחקים בו מאחור.
מכאן מובן הערך הרב שבגילוי יחס הבורא לאדם כמטרתי. יחס שכזה מאפשר לאדם לפנות אל הבורא כאל שותף לאותו מסלול ולבקש ממנו עזרה, שכל וכוחות כדי להתקדם לעברו. לבקשה המופנית בצורה כזאת הבורא נענה מיד; הוא פותח בפני האדם את העולמות העליונים ומסביר לו כיצד להתקדם. בדומה לדרך שבה אנו מחנכים את ילדינו לחיות ולהשתמש בתבונה במציאות שמסביבם, כך מחנך הבורא את האדם. העולמות נפתחים בפניו והאדם נכנס לתוכם. הוא מרגיש את הכוחות הפועלים במציאות ומתחיל להשתתף בצורה עצמאית בתהליך, מתוך הבנה והשגה.
חכמת הקבלה מעבירה את האדם מהתקדמות על ידי הכוח השלילי הדוחף מאחור, להתקדמות קלה ומהירה על ידי הכוח החיובי המושך קדימה. עיקר ייחודה של דרך הקבלה הוא בפיתוח יכולתו של האדם להכיר ברע. היא מפתחת באדם הבחנה עדינה, חדה ומדויקת מהו טוב ומהו רע. הקושי נעוץ בזה ש"הדבר הרע" נראה לנו באופן טבעי כטוב דווקא - האגו שלנו. אנו רגילים להתייחס אל האגו כאל מה שמסייע לנו להתפתח עוד ועוד. כל החיוּת והתענוג שאנו חשים מורגשים בתוך האגו. באגו אנו מרגישים את עצמיותנו ואת אישיותנו.
הקבלה מסייעת לאדם להבחין בכל מצב במהלך ההתפתחות מה גורם לו רע וכיצד ניתן לתקנו ולהתקדם הלאה. ההבדל בין אדם מפותח יותר לבין אדם מפותח פחות הוא בחדות היכולת להבחין ברע. הדבר דומה למכשיר מדידה: ככל שיחידת המידה שלו קטנה כך גדול יותר דיוקו. לימוד הקבלה הופך את האדם רגיש יותר ויותר להבחנה בהבדל בין רוחניות לבין גשמיות, בין השפעה לבין קבלה עצמית.
אם אדם בן דורנו קיבל הזדמנות לשמוע על חכמת הקבלה ועל האפשרות שהיא מציעה לו, ביכולתו להגיע בגלגול הזה למימוש מטרת הבריאה - לעלות דרך כל העולמות עד לאין-סוף.
יחס נכון למציאות
שמה של חכמת הקבלה מעיד על מטרתה - חכמה המורה איך לקבל. בעזרת יחס נכון אל המציאות ניתן ליהנות ללא הגבלה. אין מדובר בהנאות כגון הנאה ממין, מאוכל טוב, מבית או מרכב חדש המתפוגגות כלא היו. ביכולתנו להגיע לידי אושר ולהתמלא בתענוג כה גדול, עד שנתרומם אל מעבר לתחושת הזמן.
את הזמן אנו חשים רק על פי התנודות בין טוב לרע, במעברים בין תחושת מילוי וחוסר מילוי. אולם אם אדם שרוי בהתפעלות ובהתרוממות רוח, אין הוא מרגיש את הזמן. חכמת הקבלה אומרת כי ביכולתנו להגיע לידי כך שהזמן יעלם; תיעלם הרגשת המרחק ועימה כל ההגבלות האחרות, ואנו נימצא בעולם בלתי מוגבל, עולם אין-סוף.
חיינו יכללו תמיד את שני המרכיבים המנוגדים זה לזה - התענוג והרצון, הפלוס והמינוס. התענוג שייכנס אל הרצון ימלא אותו וינטרל אותו. אנו נתקלים בזה בכל תחומי החיים, ממדעי החברה ועד מדעי הטבע: הפלוס מנטרל את המינוס, ולבסוף איננו מרגישים דבר. כל עוד נחבר אותם ישירות זה לזה, נקבל תוצאה שוות-ערך לאפס; אולם אם נבנה ביניהם התנגדות, הם יפעלו בדרך הנכונה. כך נוכל ליהנות ולהרגיש את התענוג ללא הפסק.
המקובלים אומרים כי מקור התענוג המגיע אלינו הוא הכוח העליון. כוח זה שולח אלינו תענוג מפני שהוא אוהב אותנו. כאשר מנסים לקבל את התענוג בצורה טבעית וישירה, התענוג מנטרל את הרצון ליהנות ממנו וההנאה נפסקת. אך ישנה דרך נוספת להתייחס לתענוג. אם נוכל לגלות את אהבת הכוח העליון אלינו, להתייחס לאהבתו ולהחזיר לו אהבה - נגיע להשתווּת עימו. כל צד מן הצדדים ירצה לגרום נחת רוח למשנהו ובזה תהיה הנאתו. במקרה כזה התענוג אינו בא מבחוץ אלא מתעורר בתוכו של כל צד כתוצאה מאהבתו לשני, ולכן אין הוא מכבה את הרצון. הרגשת תענוג בלתי פוסקת מורגשת לנברא כחיים נצחיים.
נמחיש את הדבר בעזרת דוגמה. כאשר אם נותנת לבנה סוכרייה טעימה, באופן טבעי יכול הילד לאכול אותה ולהתייחס לתענוג עצמו שבאכילת הסוכרייה. ברגע שהוא יסיים לאכול אותה, יתפוגג התענוג. לעומת זאת, באפשרותו לנהוג אחרת. הוא יכול להתייחס אל היחס של אימו אליו ולא אל התענוג עצמו. אימו אוהבת אותו, ומשום כך היא נתנה לו את הסוכרייה. ביכולתו לקבוע שאין הוא מקבל את הסוכרייה בגלל התענוג שבה, אלא מכיוון שהוא רוצה להחזיר אהבה לאימו. הדרך לבטא את האהבה לאימו היא בקבלת הסוכרייה שהיא חפצה להעניק לו. כאשר יקבל הילד את הסוכרייה, הוא לא יתייחס לסוכרייה עצמה אלא לכך שאימו נהנית מכך שהוא נהנה מן הסוכרייה.
למעשה, נוצר כאן יחס חדש לחלוטין בין המקבל לבין הנותן. שניהם הפכו שווים זה לזה. כך נפתרת הבעיה של הפלוס והמינוס המנטרלים זה את זה, שכן המקבל - המינוס - הפך לנותן בעצמו. אם הכלי מקבל את האור רק כדי להחזיר אהבה לעליון ממנו, הוא משתווה לחלוטין אל העליון-הנותן. במקרה זה אין התענוג מנטרל את הרצון ולכן התענוג אינו נפסק.
אין כל חשיבות מי הנותן ומי המקבל; ה"כוונה" היא החשובה. כוונה היא הדרך שבה אנו מתייחסים לקבלה ולנתינה. באמצעות היחס לכוח העליון אנו יכולים להגיע למצב שנקבל ממנו, אולם קבלה זו לא תהווה קבלה כלפיו אלא נתינה לו. נוכל לקבל ממנו לא משום שאנו רוצים לקבל תענוג, אלא משום שאנו רוצים לתת לו תענוג, לגרום לו הנאה. מאחר שאנו פועלים כמוהו אנו רוכשים אט אט את שכלו, את מעמדו ואת דרגתו.
כאשר נדע כיצד ניתן לבצע את התהליך הזה בתוכנו, נתחיל להרגיש בהדרגה קשר עם הכוח העליון. אנו נחוש כיצד אנו רוכשים את ה"ראש" שלו, כיצד אנו מקבלים ממנו וגורמים לו הנאה. באמצעות פעולה פשוטה שכזו אנו נעשים דומים יותר ויותר אל הכוח העליון הנצחי, האין-סופי והבלתי מוגבל.
כדי שנוכל לבצע פעולה כזו אנו זקוקים להתגלות הכוח העליון. חסרה לנו ההרגשה שיש כוח עליון שאוהב אותנו ורוצה למלא אותנו כל טוב. אם נחוש זאת, נתחיל להרגיש במערכת יחסים כזו בינינו לבינו. הקושי היחיד העומד בפנינו הוא לאתר דרך שבה נוכל לגלות את הכוח העליון, להרגיש אותו ולהימצא עימו בקשר.
לימוד הקבלה מביא את האדם להתפתחות כזו. מערכת היחסים הזו בין האדם לבין הכוח העליון מתחילה לאחר שהאדם מתחיל להרגיש כי קיים מעין שדה המחזיק את המציאות כולה: החל מגושים דוממים כמו כדור הארץ והיקום שלנו ועד אנו עצמנו. זה הכוח העליון, ואנו מצויים בתוכו. אם רק נתחיל להרגיש שהכוח הזה קיים, שהוא מתייחס אלינו באהבה, שהוא רוצה שנכיר אותו ונתקרב אליו, אזי נתחיל להיות עימו ביחסים כאלה באופן טבעי.
אנשים שחוו מוות קליני מספרים כי הרגישו בקיומו של מעין אור עליון המחכה לנו. גם מדענים מתחילים לשער קיומם של דברים דומים. אולם אין צורך לעבור מצבים קיצוניים כאלה כדי לחוש זאת. לימוד הקבלה מכניס את האדם בהדרגה להרגשת הכוח העליון. האדם מתחיל לחקור את המציאות, ורק בהתאם למה שהוא מרגיש ומגלה בה - הוא פועל.
כאשר האדם מרגיש את הכוח הנמצא מחוץ לו, הוא מגלה שהכוח העליון אוהב אותו. האדם מתחיל להרגיש שהכוח העליון קיים לטובתו, וכי הוא רוצה שהאדם ייהנה. בהתאם לכך האדם בונה את יחסו אליו. בכל האמור כאן אין מדובר על משהו מופשט הכרוך בדמיון או במדיטציה; הדברים ריאליים לחלוטין, והמקובלים מודדים אותם: את הצורה שבה הכוח הזה מגיע, מה עוצמת הלחץ שלו עליי, מהי עוצמת ההתנגדות שבה אני צריך לפעול כנגדו, כיצד אנו יכולים להתקשר זה לזה, איך אני יכול להידמות לו, באילו רצונות שלי אני יכול להידמות לו ובאילו עדיין לא. באותה מידה שהכוח העליון מתראה אל האדם כאוהב אותו, כרוצה בטובתו, האדם מתפעל ומשיב לו אהבה.
למעשה, אנו "כּלֵי הרגשה". ולכן הכול מתחיל מהרגשת הכוח העליון. כולנו מרגישים שאנו רוצים משהו. אילו הרגשנו, יחד עם הרגשת הרצון לדבר-מה, שהדבר הזה בא ממישהו, היה משתנה כליל יחסנו למציאות. היה לנו אל מי להתייחס. לימוד הקבלה יכול להביא אותנו אל הרגשת הכוח העליון - הרגשת הנותן.
מציאות החוץ
ברגע שאנו מתחילים להרגיש את הכוח העליון ולהיות ביחסים כאלה עימו, אנו מתחילים להרגיש את המציאות שלו, את מציאות החוץ. המקובלים אומרים כי מלבד הכוח העליון לא קיים דבר סביבנו. אנחנו נמצאים במעין שדה הממלא את כל המציאות. חוץ מן השדה הזה ומאיתנו לא קיים דבר. כאשר אנו מתחילים להרגיש אותו, הגוף שלנו הופך להיות חסר משמעות. אנו מתחילים להרגיש היכן אנו נמצאים בצורה כללית ונצחית - הן עם גופנו הן בלעדיו. איננו תלויים עוד בהרגשת חמשת החושים.
נוסף להרגשת המציאות דרך חמשת החושים אנו מתחילים להרגיש את מציאות החוץ הנמצאת מחוץ להם. כשהדבר קורה, קיומו או מותו של גופנו הפיזי על חמשת חושיו אינו משנה דבר משום שכבר התעלינו מעל תחושת החיים המצויה בתוך ה"קופסה שלנו", אל הזרימה האין-סופית המצויה מחוץ לנו. האדם ממשיך להתקיים עם גופו בחיי העולם הזה, אך בה בעת הוא חי בכל העולמות כולם עד לעולם אין-סוף, והמקום שבו הוא נמצא אינו מפריע לו.
האדם מרגיש את שתי צורות המציאות: את המציאות המורגשת בתוכו דרך חמשת חושיו, ואת מציאות החוץ. לאמיתו של דבר, מציאות החוץ המורגשת לאדם מאפילה על תחושת המציאות המורגשת בחמשת חושיו, מכיוון שהיא אינטנסיבית, גדולה ובלתי מוגבלת לאין שיעור.
מעבר המחסום
כאשר הכוח העליון מופיע מול האדם כאוהב ומעורר את הופעת צורת ההשפעה בתוכו, האדם עובר את ה"מחסום" ונכנס ל"עולם הרוחני". הדבר מזכיר מאוד פיתוח תמונות. בילדותי נהגנו לצלם תמונות, וכדי לפתחן טבלנו את הנייר בתוך כימיקלים. כשהנייר הושרה בכימיקלים היינו מביטים כיצד התמונה מתבררת בהדרגה.
אנו רגילים להתייחס לעולם כאל מציאות שבה אנשים, ארגונים ומוסדות ציבור משפיעים על מהלך חיינו: השכן, הממונה עלינו בעבודה, שלטונות המדינה, או פיגועי טרור איומים. אט אט, על ידי פעולות המכוונות לגילוי הכוח העליון, יתחיל האדם להרגיש כי מאחורי כל אירועי העולם עומד כוח. הוא יתחיל לראות כיצד הכוח הזה מפעיל את האנשים כבובות על חוט ויבין מה רוצה ממנו הכוח. דרך האנשים, דרך כל העולם הזה, דרך כל מה שיש לנו בחיים, דרך כל שעברנו בעבר ומה שאנו עוברים בהווה, נתחיל לגלות שמדובר באותו יחס אחד ממישהו אחד - מהכוח העליון הזה שפועל עלינו. מנקודה זו ואילך מתחילה באמת חכמת הקבלה.
כל אשר מתרחש לפני כן מכונה "זמן ההכנה" למעבר המחסום. מן הרגע שבו האדם מתחיל להרגיש את הכוח העליון ולהיכנס למגע מסוים עימו, הוא מתחיל לעיין בספרי המקובלים ולהבחין בהוראות הכתובות בתוכם בעבורו. הם מורים לו למה לשים לב, אילו פעולות לנקוט ולאילו תגובות לצפות.
הדבר דומה למדי לדרך שבה הגדולים מלמדים את הקטנים כיצד לנהוג בעולם שלנו. הקטנים אינם יודעים את חוקי העולם ולכן אנו מזהירים אותם לבל ייפלו, ומציעים להם כיצד לנהוג. בדיוק באותו אופן כתבו המקובלים הוראות בעבורנו. ספרי המקובלים הם למעשה הוראות בעבור האדם, המנחות אותו כיצד ללמוד מהר יותר, להשתפר ולהתקדם ביחסיו עם הכוח העליון. את היחסים האלה אנו נוהגים לכנות בשם "העולם הרוחני".
השתוות הצורה
עד כה דיברנו על כך שטבע האור וטבע הכלי הפוכים, נותן ומקבל. כאשר אור ממלא את הכלי הוא מבטל אותו, כלומר כאשר תענוג ממלא את הרצון ליהנות הוא מנטרל אותו. כתוצאה מכך, בני האדם עסוקים ברדיפה מתמדת אחר תענוג חדש, אך לעולם אינם מצליחים להחזיק בהנאה המתפוגגת. לא ייתכן תענוג אמיתי כל עוד הקשר בין האור לבין האדם יהיה מבוסס על היות האדם מקבל.
כדי לקבל תענוג אמיתי על האדם לקבל בכוונה לגרום הנאה לכוח העליון. אם יקפיד על כך, הוא יתמלא וייתן ללא הפסק. הרווח מקבלה שכזו כפול: האדם מתמלא הן בתענוג עצמו והן בהכרת הנותן. אם האדם מקבל כדי להחזיר תענוג לכוח העליון, הוא מתחיל להכיר את הכוח העליון ומתרקמת בו הרגשה של המציאות שמחוץ לו.
כאשר אדם מקבל לפי חשבון אגואיסטי טבעי, הוא מרגיש את עצמו בלבד. קבלה במטרה להשפיע לכוח העליון בחזרה מאפשרת לאדם להכיר את הכוח העליון. בקבלה כזו האדם יוצא מחוץ ל"קופסה" שלו, לחזות במציאות שמסביב לו. בהרגשת המציאות שמחוץ לו עולה האדם מעל לרמת הקיום של חיים ומוות בעולם הזה. הוא פוסל לשימוש את הקבלה לפי החשבון האגואיסטי הנקראת "קבלה גופנית", ועובר לקבלה בנשמה, "קבלה על מנת להשפיע" לכוח העליון.
כדי שהאדם יוכל להתחיל לקבל על ידי הנשמה, עליו להרגיש את הכוח העליון. הרגשת הכוח העליון כנותן תעורר באדם בושה, ובעקבותיה הוא יחליט לקבל רק בתנאי שיחזיר הנאה לנותן. אך בעולמנו הכוח העליון אינו מגולה. אילו היה מגולה, היה האדם נהנה הנאה אגואיסטית כפולה, הן מן התענוג והן מן הקשר אל העליון-הגדול. במקרה כזה היה האדם "ננעל" על הכוח העליון בצורה אגואיסטית על מנת לסחוט ממנו תענוג, ולעולם לא היה יכול לעבור למצב של החזרת תענוג לו.
התנאי הראשוני להרגשת הכוח העליון אפוא הוא להיפטר מהאגואיזם. הרגשת מציאותו אינה יכולה להיקלט באגו של האדם. אם היה האדם תופס את הכוח העליון ברצון האגואיסטי שלו, היה נעשה ל"קליפה". קליפה היא רצון אגואיסטי כה גדול שהאדם לא היה יכול להיחלץ ממנו לעולם. הדרך היחידה להיפטר מן האגו היא בכך שהאדם ישווה את צורתו לצורת הנשמה הכללית.
הנשמה הכללית
כולנו נבראנו ככלי אחד הנקרא "אדם הראשון". בכלי זה נמצאים כולנו יחד, קשורים זה לזה כחלקי מערכת אחת. כדי לאפשר לבני האדם להיתקן, התרחשה "שבירת הכלים", ובה נשבר המבנה הרוחני של אדם הראשון לחלקיקים רבים. חלקיקים אלה הם "נשמות פרטיות" המתלבשות בגופים שבעולם הזה. כתוצאה מהשבירה כל אחד מבני האדם נתון בידי הרצון האגואיסטי שלו, אטום לזולת ומרגיש רק את עצמו.
לאחר התפתחות ארוכה מאוד מתחילים בני האדם להרגיש את הנקודה שבליבם, והיא מעוררת בהם דחף לחיבור עם הכוח העליון, לחיפוש אחר הרוחניות. כעת על האדם לקנות כוח התגברות שיאפשר לו להתרומם מעל האגואיזם. רק במידת השתוות האדם אל הכוח העליון יוכל האדם להתקשר אליו, להרגיש אותו ולהתקרב לעברו.
הדבר ניתן לביצוע באמצעות התחברות בין אנשים בעלי מטרה רוחנית משותפת. אמנם כל אחד מהם נתון בשליטת הרצון לקבל שלו, אך הם מעוניינים להתעלות מעליו. סביבה כזו מוגדרת כסביבה רוחנית, ובעזרתה האדם יכול לשבור את המחיצה שבינו לבין הזולת. אף שהם נמצאים בתוך האגואיזם, הם מנסים בכל כוחם ליצור מבנה בעל צורה מקבילה לצורת המבנה האמיתי והמתוקן - נשמת אדם הראשון. אלא שאין הם יכולים להצליח בכך בעצמם, שכן משימה שכזאת מנוגדת לטבע האנושי. כל שביכולתו של האדם לעשות הוא לסגל לעצמו רצון גדול להתחבר אל האחרים.
כאן מקומה של חכמת הקבלה. בכתבי הקבלה מתואר מצבם האמיתי והמתוקן של בני האדם. ההבדל בין המצב המתוקן והלא-מתוקן הוא בכך, שהאדם מחליף את כוונת השימוש בטבע שלו - משימוש לתועלת עצמו לשימוש לתועלת הזולת. על ידי לימוד נכון של כתבי הקבלה האמיתיים האדם מתאר לעצמו את מצבו המתוקן. הוא מעורר את האור, הממלא אותו במצבו המתוקן, לתקן אותו. לאחר שהאור הזה יתקן אותו, הוא גם ימלא אותו ואז ירגיש האדם את העולם הרוחני.
*
בעולם הרוחני אין זמן, אין מקום ואין תנועה. העולמות העליונים אינם נמצאים מעלינו במובן הפיזי של הדברים. עלייה פירושה חזרה להכרה. לימוד הקבלה מחייב אותנו להשיל את הלבוש הגשמי של ההרגשה ושל התפיסה המוכרות לנו היום, ולחדור דרך החומר לכוחות העומדים מאחוריו. האדם עובר מצפייה בתמונת המציאות אל היכרות עם הכוחות המייצרים את התמונה. הוא מתחיל להבין את הדרך שבה מתהווה המציאות ורוכש יכולת להתחבר עם הכוחות המייצרים את התמונה ולשלוט בהם. זוהי כניסה לחדר הפיקוד והבקרה של המציאות.