תבניות קליטה
אופני ההשכלה
כלי התפיסה של האדם לעולם אינם יכולים לתפוס "מהות", ואין זה משנה באיזו מדרגת תפיסה הוא נמצא. אמנם הדבר שאנו תופסים הוא מהות, אך אנו יכולים לתפוס אותה רק דרך החומר. איננו יכולים אפילו לדמיין מהי המהות עצמה. יתרה מזאת, לא ייתכן שיהיה בנו אפילו רצון לתפיסת מהות. וכך אומר בעל הסולם:
אופן הא' שהוא החומר, דהיינו אלו הגילוים של פעולות המתגלות מכל מהות. יש לנו בו תפיסא שלמה כי הם, מסבירים לנו בהספקה גמורה את המהות השוכנת בחומר, באופן שאין אנו סובלים כלום מחוסר השגה בהמהות כשהיא לעצמה, והיא לא חסרה לנו, כמו שלא תחסר לנו אצבע ששית לידנו.
בעל הסולם, מבוא לספר הזהר, סעיף יג
איש מאיתנו אינו מרגיש כי חסרה לו אצבע שישית. לו יצויר כי בעבר הייתה לאדם אצבע שישית שאפשרה לו לתפוס משהו שכעת אינו יכול לתפוס, ניתן היה לומר שהוא מרגיש חוסר באצבע שישית. לעומת זאת, אם מעולם לא הייתה לו אצבע נוספת, אין לו כל אפשרות לדמיין מה תיתן לו אצבע נוספת, או במילים אחרות, מה יוכל להרוויח בעזרתה. משום כך לעולם לא ישתוקק האדם לאצבע שישית.
בדומה לכך, כיוון שמעולם לא חשנו במהות, לא יכול להיות בנו אפילו רצון לתפיסת המהות. השגת החומר, דהיינו השגת גילוי פעולות המהות הנמצאת בתוך החומר, מספקת אותנו לחלוטין. איננו נמשכים אל מעבר לכך. דברינו אלה מעלים מיד שאלה: אם כך, כיצד תפסו המקובלים שיש מהות? באילו כלים הם חשו שהמהות הזו נמצאת? לעת עתה נותיר שאלה זו בלא מענה, ונשוב אליה לאחר מכן.
*
אופן הב' שהיא צורה המלובשת בחומר, היא גם כן השגה מבוררת ומספיקה לגמרי. כי אנו משכילים אותה מתוך נסיונות ממשים מעשיים, שאנו מוצאים אותם בהתנהגות כל חומר. ומבחינה זו באה לנו כל השכלתנו הגבוהה שאפשר לסמוך עליה לודאות.
בעל הסולם, מבוא לספר הזהר, סעיף יד
החומר בעצמו הוא הרצון לקבל, והוא מחולק לחמש דרגות. כאשר הרצון לקבל נכלל עם הכוונה "על מנת להשפיע", הוא מקבל צורות שונות - החל מצורה ההפוכה לחלוטין מן הבורא - המכונה על כן בשם "סִטרא אחרא" (הצד האחר) - ועד לצורת הבורא ממש. בהתפתחותו הרוחנית משכיל האדם בהדרגה את כל האופנים והתכונות העשויים להימצא על גבי החומר, צורה אחר צורה. השכלה זו נקראת "השכלה צורתית".
רצון האדם להשכלת צורות ההשפעה המלובשות בחומר הוא רצון אמיתי, כלומר רצון הנובע מכך שהדבר היה וכעת הוא איננו. מלכתחילה נברא החומר שלנו שהוא הרצון לקבל בצורה מתוקנת, דהיינו בצורת ההשפעה, אולם בפעולה מיוחדת התהפכה צורה זו לצורת הקבלה. מהות התיקון שעלינו לבצע הוא לרכוש שוב את צורת ההשפעה הקודמת בכוחותינו וברצוננו. רכישת צורת ההשפעה כעת מתבצעת על פי אותה תבנית שנותרה מאז. השכלה זו היא נבנית על ניסיון מעשי, ומשום כך ניתן לסמוך עליה בוודאות.
*
אופן הג' שהוא צורה מופשטת [...] כמו המעלות והמדות הטובות הבאות בספרי המוסר, שאנו מדברים ממדות אמת ושקר וכעס וגבורה וכדומה, כשהן מופשטות מכל חומר. ואנו מיחסים להן מעלות או גנות, אפילו בשעה שהן מופשטות. ותדע שאופן הג' הזה אינו מקובל על דעת המשכילים הזהירים. משום שאי אפשר לסמוך עליו במאה אחוזים.
בעל הסולם, מבוא לספר הזהר, סעיף טו
שיטת המוסר העוסקת באידאלים מופשטים מחומר הפוכה לחלוטין משיטת הקבלה, כיוון שהיא מבוססת על חקר צורות מופשטות. ספרי המוסר דנים במידות כגון אמת, שקר, כעס וגבורה כשהן מופשטות מכל חומר. הם מעניקים למידות המופשטות ציונים בנוסח "האמת טובה והשקר רע". יש בכך חשש שהקהל יתייחס לקביעות אלה כאל אידאלים וידבק בהן בקנאות.
בעל הסולם מדגים את הדבר במשל: אדם שהרבה לעסוק בחשיבות מידת האמת המופשטת נתקל במקרה שבו יש לו אפשרות להציל אחרים ממיתה, אך הדבר כרוך באמירת דבר שקר באוזניהם. האם יציל אותם או לא? מה חשוב יותר - האמת או חיי אדם? ערכה של האמת המופשטת כה גדול בעיניו, עד ש"אפילו כל העולם ילך לאבדון הוא לא יפליט דבר שקר בכונה מפיו" (בעל הסולם, מבוא לספר הזהר, סעיף טו).
משל זה ממחיש היטב את גודל השגיאה שבעיסוק בצורות מופשטות. אין לנו כל אפשרות לשקול מידה מסוימת כרעה או כטובה בהיותה מופשטת מן החומר. רק כאשר מתלבשת הצורה בחומר ניתן לשפוט אם היא מועילה להתפתחותו של החומר או אם היא מזיקה לו. אַמַּת המידה היחידה היא התפתחותו של החומר עצמו בכיוון מימוש מטרת הבריאה.
*
למעשה, צורה מופשטת אינה קיימת כלל. אם נאמר כי בידי האדם יש חומר - עץ, למשל, וכי יש צורה - שולחן, הוא יכול לדמיין כי יש מושג מופשט של "שולחן", אך אין השולחן קיים אלא בדמיונו בלבד. משום כך צורה זו מכונה "מופשטת", להדגיש שהיא מופשטת מן החומר. אילו כבר הייתה הצורה מלובשת בחומר לעיניו, עדיין יכול האדם להפשיטה מן החומר בעיני רוחו. ויש אופן נוסף שבו האדם מדמיין צורות מופשטות - אלה הן צורות שמעולם לא התלבשו בעבורו בחומר, כדוגמת שדים, מלאכים או רוחות. בין כך ובין כך, דוחה הקבלה את העיסוק בצורה מופשטת מכול וכול.
אמנם אנו יכולים לשגות ולדמיין צורה מופשטת, אך את ה"מהות" לא נוכל כלל לדמיין אף אם נרצה. אנו מניחים באופן לוגי כי אחר הצורה המלובשת בחומר והצורה המופשטת יש מעין בסיס המחזיק את כל יתר הצורות, ואותו אנו מכנים "מהות".
נוכחנו לדעת אפוא כי השגת האדם מוגבלת: ביכולתו להשיג רק את החומר ואת הצורה המלובשת בו. לא נוכל לפטור את עצמנו מדיון בשאלה, מדוע לא אפשר הבורא לאדם להשיג גם צורה מופשטת ואפילו מהות?
התשובה על כך פשוטה למדי. לו יכול היה האדם להשיג צורה מופשטת ומהות, היה רואה את המהות המלובשת בכול והמבצעת הכול, מן המצב ההתחלתי ועד המצב הסופי. ראיית תמונה ברורה שכזו לא הייתה מאפשרת לאדם לחוש את עצמו כבעל בחירה חופשית. היא הייתה מונעת ממנו להשכיל את דמות הבורא ולבנותה בתוכו.
כאמור, מחוץ לכלי של האדם לא קיים דבר. בהתאם לכך נגדיר עתה את המושגים "העולם הזה" ו"העולם העליון", המתארים את שני אופני קליטת המציאות שבהם יכול האדם להימצא:
· העולם הזה - קליטת המציאות בתוך הכלי ב"על מנת לקבל", דהיינו בכוונה אגואיסטית.
· העולם העליון - קליטת המציאות בתוך הכלי ב"על מנת להשפיע", דהיינו בכוונה אלטרואיסטית.
תמונה מלאה
מקובלים מתארים רק את אשר הם משיגים בוודאות בתוך הכלים שלהם, דהיינו את הצורה המלובשת בחומר ואת החומר בלבד. החומר הוא הרצון לקבל והצורה המלובשת בחומר היא צורת ההשפעה, המלובשת ברצון לקבל. אין הם כותבים על מה שהם משיגים באופן בלתי ודאי. לאמיתו של דבר, הנברא משיג תמיד תמונה מלאה, אך השאלה היא באיזו מידת ודאות וביטחון הוא יכול להתייחס לאשר מתגלה לו.
אדם תופס תמונה כלשהי. מהי התמונה הזו? מהו החלק הבטוח מתוכה ומהו החלק שאינו בטוח? כליו מוגבלים ואין באפשרותו לדעת. ייתכן שהוא חובש משקפיים מיוחדים המראים לו את התמונה כולה כחלקה וישרה, אך ברגע שיצעד קדימה ייפול לתהום שבה לא הבחין כלל. גילוי קרינה הוא דוגמה בולטת לכך בעולם שלנו. אילולא נעזרנו במכשירים מיוחדים לגילוי קרינה, היינו עלולים להיכנס אל מקומות רוויי קרינה מסוכנת בלא לדעת זאת כלל.
ברוחניות אין האדם יכול לבנות מכשירים שיסייעו בעדו. החלוקה בין מה שניתן לסמוך עליו ובין מה שלא ניתן לסמוך עליו נעוצה בהבדל בין הכלים השונים המצויים בידי האדם. השגת צורה מופשטת ומהות אינה נקראת השגה ודאית, כיוון שהיא מורגשת ב"כלים חיצוניים" ולא ב"כלים פנימיים". כלים חיצוניים הם כלים שעדיין לא תוקנו באופן מלא ולכן האור אינו יכול להתלבש בהם כ"אור פנימי", אך מורגשת בהם "הארה מרחוק". הארה זו גורמת לתחושה כי הדבר קיים, אך אין הוא נתפס בחושים בצורה ודאית. זוהי אפוא התשובה לשאלה מניין יודעים המקובלים על קיומן של הצורה המופשטת ושל המהות.
*
זה המקום להדגיש כי איתור היציאה מהעולם הזה אל העולם הרוחני אינו מתבצע ישירות. הדבר משול לחיפוש פתח היציאה מתוך מעגל סגור. הפתח נמצא במקום מסוים, אך ניתן להבחין בו רק לאחר שמחפשים אותו בכל 360 המעלות שבהן אין הוא נמצא.
כדי לבנות את צורת הבורא בתוכו על האדם להכיר תחילה את כל הצורות ההפוכות לה. לו הייתה לבורא דמות הקיימת מחוץ לאדם, היה האדם יכול לאמץ אותה מיד ולסיים את התהליך, אלא שדמות כזו אינה קיימת מחוץ לו. על האדם לבנות את דמות הבורא מתוך הדמויות העוברות בתוך החומר שלו. בשלב הראשון משכיל האדם את הצורות המנוגדות לבורא, ורק לאחר מכן את הצורות הדומות לו. סך כל הדמויות הללו בונות בעבורו את דמותו של הבורא. המקובלים מכנים תהליך זה "יתרון האור מן החושך" (קהלת ב, יג).
יצירת מודלים
נחזור עתה לאגדה על ספינותיו של קולומבוס. רופא האליל האינדיאני אינו יכול להבחין בספינות מכיוון שמודל של מעין "בית גדול השט על פני המים" אינו קיים בראשו. במונחים קבליים נאמר כי אין לו כלי היכול לגלות את הצורה הזו. כדי שיוכל האדם להבחין בדבר-מה, צריכה להיות בתוך הכלי שלו צורה פנימית שתאפשר לו לגלות את הצורה החיצונית על ידי השתוות הצורה.
החוקרים שהביאו את האגדה הזו להמחשת דבריהם אמנם לא ציינו זאת, אך עלינו להניח שכדי להתחיל לראות את הספינות על רופא האליל לשמוע ממישהו על קיומן. אנשי קולומבוס בוודאי ירדו מן הספינה אל החוף בסירות קטנות שאותן יכול רופא האליל לראות, וכשפגשו בו הם תיארו בפניו את צורת הספינות המצויות במרחק לא רב מן החוף. בד בבד עם תיאוריהם התאמץ רופא האליל לדמיין את הצורה שעליה הוא שומע, עד שלבסוף הצליח לראותה. לאחר מכן הלך לבני שבטו וסיפר להם כי במים יש גוף שהוא רואה והם אינם רואים. קרוב לוודאי שביקש מהם לדמיין בית גדול בן קומות אחדות השט על פני המים. וכך, אט אט, הצליחו גם הם לראות את הספינות.
כאמור, העולם הזה כולו מדומה. משום כך גם הספינה קיימת רק בדמיונו של המדמיין אותה. אף על פי כן, נוכל להיעזר באגדה זו לשם הסבר דברי המקובלים המובאים כאן: אם אין בתוכך כלים מתאימים, לא תוכל לזהות שום דבר שמחוץ לך. לכן מקפידים המקובלים על חקירת החומר והצורה המלובשת בחומר בלבד, ואינם עוסקים כלל בצורה המופשטת.
כדי שיוכל האדם לחוש את המציאות הרוחנית, עליו לפגוש במישהו שיספר לו עליה. לשם כך כותבים המקובלים את ספריהם. על פי הספרים האלה האדם מתחיל לדמיין מה נמצא מחוץ לו. מדמיונות אלה הוא בונה אט אט בתוכו מעין צורות או תבניות. ודאי שאין הן נכונות, אך השתוקקות האדם ומאמציו גורמים לפעולת "האור המחזיר למוטב" עליו. האור בונה באדם צורות הקרובות יותר ויותר לצורת האור עצמו, עד שהאדם מתחיל לראות. אין כל דרך אחרת, שכן רק האור יכול לבנות כלים בתוך האדם.
אינך יכול לתאר לעצמך מה קורה מסביבך אפילו כעת. אתה מוקף עולמות וכוחות שאינך יכול לחוש בהם מפני שאינך מצוי בהשתוות הצורה עימם.
איש המערות בעולם המודרני
נמשיך ונפתח קמעה את האגדה על האינדיאני. אילו הגיע אלינו היום "איש המערות", הרי שלא היה יכול להבחין ברבים מן הדברים הקיימים סביבנו. האם הוא היה נתקל בקיר הבניין שאינו רואה? בטרם נענה על שאלה זו עלינו להבין, כי אנו תופסים מן העולם הזה רק את אותן הצורות שהחושים שלנו בנויים לגלות.
לדוגמה, ייתכן כי מרחב הנראה לנו כאוורירי וריק הוא למעשה מוצק הרבה יותר מכל מה שנראה לנו ברגע זה כמוצק. אנו רגילים לראות את העולם הזה כמרחב שבו אנו נעים בחופשיות, אך אם נבנה כלי תפיסה מתאימים נוכל לחוש כי לאמיתו של דבר העולם מלא כוחות אדירים של הבורא, ואין הם מאפשרים לנו לזוז כלל. במקרה כזה נרגיש שאנו נתונים תחת שליטת הבורא, כשְׁתוּלים בתוך בטון יצוק, בלא יכולת לבצע אף לא תנועה חופשית אחת.
איש המערות הנקלע לעולמנו יוכל לעבור דרך הקיר מכיוון שאין לו חוש המרגיש את הקיר כחומר או כצורה מלובשת בחומר. המקובלים רוצים לכוון את המבט שלנו, כך שנוכל לראות את העולם בצורה נכונה. אם נתרחק מעט מההסתכלות השגרתית שלנו על העולם, אל נקודת המבט האמיתית שעליה מספרים לנו המקובלים, ייתכן שהעולם ייראה מוזר בעינינו.
גם חוקרי הפיזיקה הקוונטית מגלים עולם בעל חוקיות "מוזרה" של זמן, של תנועה ושל מקום, כגון דבר אחד הנמצא לטענתם בשני מקומות בו-זמנית. חוקיות זו דוחפת גם אותם לחשוב כי הכול נמדד כלפי המקבל בלבד. אם כך, קיום הקיר או היעדרו, כמו גם היכולת לעבור דרכו - הכול נמדד לפי התפתחות הכלים של המרגיש ותו לא.
אנו נולדים בעולם הזה עם חמישה כלי הרגשה, חמשת החושים הטבעיים, ומתפתחים עם האנושות מדור לדור. הסביבה והאווירה הכללית עוטפת מיד כל ילד שנולד ומתפתח, ולכן עם גדילתו הוא תופס את כל הנמצא בעולם הזה מסביבו כעובדה, כלומר כצורות מלובשות בחומר המתקבלות בחמשת חושיו. אך גם תפיסה זו בחמשת חושינו היא למעשה תפיסה של מה שמייצרים החושים שלנו עצמם. אני הוא המייצר את הקירות והבניינים, את כדור הארץ, את הגלקסיות ואת המציאות כולה. אני מייצר אותם בכלים שלי, בתחושות שלי בלבד, שכן מחוץ לי אין להם שום צורה.
קשה לנו מאוד להתנזר מן ההסתכלות הטבעית שבה אנו מצויים בעל כורחנו. דומה כי ראייה שונה של המציאות אפשרית רק עם מעבר ה"מחסום", שלאחריו מבין האדם שלא יכול להיות אחרת.
למשל, איננו יכולים לעבור דרך קירות, משום שאנו נמצאים תחת שליטת חוקים שאנו עצמנו יוצרים. האור העליון נמצא בצורה מופשטת, ואת ההגבלות עליו יוצר האדם. במציאות קיים רק חוק אחד בלבד - "השתוות הצורה". ככל שהאדם משתווה בצורתו לצורת האור, הוא משתחרר מכל ההגבלות.
הרצון לקבל הכללי של האדם מחולק לתרי"ג רצונות פרטיים. בהתאם לחוסר השתוות הצורה בינו לבין האור, יוצר האדם למעשה הגבלה על כל רצון ורצון. מסך כל ההגבלות האלה נוצרת צורת כלי הקליטה הפנימי שלו, והוא מספק לו את תמונת המציאות. יקל עלינו להבין את חוק השתוות הצורה אם נתבונן באופן פעולתו של מקלט רדיו. המקלט יכול לתפוס גלים מחוץ לו רק כאשר הוא מייצר גל זהה בתוכו. אנו תופסים דבר הקיים כביכול מחוץ לנו רק על פי מה שאנו מייצרים בתוכנו.
חוק השתוות הצורה הוא חוק קבוע המקיף את המציאות כולה, ותקף בעבור כלי הרגשה אגואיסטיים ואלטרואיסטיים כאחד. כלומר אופן תפיסת המציאות הגשמית והמציאות הרוחנית הוא זהה - תפיסה מתוך השתוות צורה. ההבדל היחיד בין שני סוגי הכלים הללו הוא בכיוונם: לכיוון עצמי או לכיוון הבורא, אלא שקיום בכלים אגואיסטיים מאפשר לאדם להרגיש צורות במספר מוגבל. סכום כל הצורות הללו מכונה בקבלה "נר דקיק", כדי להדגיש את המוגבלות שבתפיסה האגואיסטית ואת האפסיות שבה.
חוקרי הפיזיקה הקוונטית מתחילים לגלות כי מעבר לגבול מסוים של החקירה העולם והאדם כאילו "נעלמים". על תגליות מרעישות כאלה כבר כתבו המקובלים לפני אלפי שנים. המקובלים מסבירים כי מעבר לגבול הזה נעלמים החומר החומרי וצורתו, ונותרים רק כוחות וצורות המצויים מעל החומר. המשך החקירה מגבול זה ואילך יתאפשר רק לאחר רכישת כלים חדשים, אלטרואיסטיים.
המקובלים מתארים את כללי היסוד של היחס הנכון למציאות בעמקות גדולה הרבה יותר מכפי שיצליחו המדענים לגלות אי פעם. רק לאחר יישום הכללים הללו יהיה אפשר לצעוד קדימה במחקר, בגילוי ובקליטה של המציאות. הקבלה הוסתרה עד היום מן האנושות מכיוון שהאנושות עדיין לא הייתה מוכנה לעכל אותה. הישגי המדע המודרני מהווים מעין הכנה המאפשרת לאנושות להבין על מה מדברים המקובלים, ולכן הקבלה נחשפת.
נשוב לרגע אל אותו איש מערות שהיה נקלע אל המציאות בת זמננו. אנו נוטים לחשוב כי הכלים שלנו עשירים משלו, שכן אנו יכולים לראות צורות שבעבורו אין הן קיימות כלל. אך טעות בידינו: אמנם במהלך התפתחותנו התרשמנו מצורות רבות ובנינו בתוכנו עוד ועוד כלים, אך באופן מסוים בכך גם הגבלנו את עצמנו יותר ויותר.
צורות המלובשות בחומר הנתפסות על ידינו חוזרות להיות כצורות מופשטות בעבור איש המערות. כאמור, אין הן קיימות כלל בעבורו, ומשום כך הוא אינו מוגבל על ידיהן. האדם עתיד לגלות כי ככל שהוא "רוכש" יותר, למעשה הוא מגביל את עצמו יותר. אנו מתקדמים בהשגה צורתית ובונים עוד ועוד דברים חדשים, ובסופו של דבר הם מגבילים אותנו בכל רמות המציאות וגורמים לנו להבחין כי איננו חופשיים כלל.
במהלך התפתחותו סופג האדם התרשמויות רבות מן הסביבה שלו - מהוריו, ממחנכיו ומן המקרים שבהם התנסה. התרשמויות אלה מאפשרות לו לראות את המציאות באופן שבו הוא "מתכנת" את עצמו בלבד. המציאות הנראית לעינינו אינה אלא העתקה מן התכנות הפנימי שלנו ותו לא. אין היא קיימת מחוץ לכלים הפנימיים של האדם. הכול קיים בדמיוננו בלבד, אלא שהמחשבה שלנו מציירת את תמונת המציאות כקיימת מחוץ לנו.
כמו המציאות הגשמית, גם המציאות הרוחנית אינה קיימת מחוץ לנו. מדובר באור המתלבש בכלי. מחוץ לכלי יש רק אור מופשט וחסר צורה כלשהי. העולה מדברינו הוא, שהכול מסתכם בקניית צורות אל תוך הרצון לקבל. המקובלים אומרים שבמציאות הרוחנית יכול הרצון לקבל צורות בדידות שמספרן מוגבל. מצירוף כל הצורות הללו יחדיו ניתן לתפוס מהי צורת ההשפעה הרציפה של האור, והיא היא הנקראת "דמות הבורא".
הגשמיות היא העתקה של הרוחניות כענף משורש, ולכן תהליך דומה מתרחש גם בגשמיות. הרצון לקבל האגואיסטי יכול לקבל צורות במספר מוגבל, ולאחר קבלתן מתרחש דבר דומה לזה שמגלים חוקרי פיזיקה קוונטית כיום, אך מתקדם יותר - החומר נעלם. לאחר שהאדם בנה צורות כה רבות הן מצטרפות לכדי תמונה אחת מופשטת של השפעה "אחת" או קבלה "אחת". זוהי העתקה של המצב הרוחני המכונה "גמר התיקון". גמר התיקון הוא מצב המתרחש ברוחניות לאחר שהכלי העתיק על עצמו את כל צורות ההשפעה מן האור. במצב זה הכלי והאור משתווים לחלוטין.
האופן היחיד שבו יכול האדם לזרז את תהליך בניית הצורות שאין בו הוא על ידי בחירה בסביבה המתאימה להתקדמות רוחנית. סביבה כזו תגרום לאדם לדַמות בעיני רוחו את הצורות המתוארות בכתבי המקובלים. כתוצאה מכך הוא יגרום לפעולת האור כלפיו, והאור יבנה בתוכו "חיישנים" לצורות ההשפעה. סביבה המזרזת את התפתחות האדם היא אפוא סביבה המעבירה לאדם את הצורות החדשות.
האור הזה הוא למעשה אותה צורה מופשטת שלתוכה "נעלם" הכול, כפי שמגלה הפיזיקה הקוונטית. צורה מופשטת זו מקרינה אל הרצון לקבל את צורת ההשפעה. כתוצאה מכך מתחילים להיבנות בתוך האדם "חיישנים" לקליטתה. המקובלים מכנים זאת - "האור המחזיר למוטב" - מכיוון שהאור יוצר באדם את צורת ההשפעה ובכך מקרב אותו למצבו הטוב והשלם.
חוקרים רבים טוענים היום כי בסופו של דבר כולנו אחד, ושהקשר הנכון בינינו צריך להיות קשר של אהבה, אך הם לא יוכלו לגלות דרך למימוש האידאל הזה. רק על ידי לימוד הקבלה יוכל האדם למשוך את הכוח מן "הצד השני" שיתקן אותו. החוקרים האלה עתידים לגלות כי החומר נעלם כליל, והדבר היחיד הקיים הוא מחשבה ותו לא. אך להתקדם מכאן הלאה הם לא יצליחו; הם יחושו כי מעבר לקיום שלנו יש קיום אחר, שבו מצויים כולנו בחומר הפוך מן החומר הנוכחי שלנו, מחוברים באחדות גמורה. אך כיצד להתחיל להתקרב אל הקיום הזה, אל המרחב הנמצא מן "העבר השני" של החוקים הקוונטים, יוכלו ללמד את האנושות רק אלה המצויים בו - המקובלים.
האדם לא יוכל לקפוץ דרך המחסום הפוטנציאלי הזה בלא למשוך על עצמו את האור המצוי בכתבי הקבלה, שכן אלה הכתבים היחידים שנכתבו מן "העבר השני", למעננו. רצון האדם "לעבור לשם" בשילוב עם לימוד כתבי המקובלים מזמין את פעולת האור על האדם, ובונה בו צורות שבהן יוכל להרגיש את המרחב הרוחני. בדומה לרופא האליל האינדיאני שהוצרך לבנות בתוכו צורות מתאימות כדי לראות את הספינה, כך צריך האדם לבנות בתוכו צורות של השפעה כדי להימצא במרחב הרוחני.