אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / קבלה מדע ומשמעות החיים / אופני תפיסת המציאות / החזרה להכרה

אדם - עולם

מעת לידתו מצויים באדם כלים המוכנים לקליטת המציאות הגשמית. בתוך הכלים האלה קיימים תאי מידע על המצבים ועל הצורות שהאדם עתיד לממש; אלה הם ה"רשימוֹת". כתוצאה מהשפעת החינוך והסביבה מתפתחים כליו של האדם עד כדי כך שהוא תופס את המציאות הגשמית "כמו כולם", אך לא כך הוא בכל הנוגע לקליטת המציאות הרוחנית. אין בידי האדם תֶּקֶן אשר לעומתו יוכל לכוון את עצמו בבניית הכלים הפנימיים לגילוי תכונת ההשפעה, לגילוי המציאות הרוחנית.

איננו יודעים מה לעשות ברצונות שבנו, לאיזו צורה ולאילו כוונות עלינו להכין אותם. כדי לסייע לנו בכך מעניקים לנו המקובלים את ההגדרות הדרושות. הם מורים לנו כיצד לכייל את כלי הקליטה שלנו כך שיקלטו את המציאות הרוחנית.

למעשה, אנו מצויים בכל עת מול אור האין-סוף. האופן שבו אנו קולטים את המציאות הגשמית חתום מראש. נולדנו והתחנכנו באופן מסוים בלא ששאלו את פינו. תבנית הקליטה הגשמית שנוצרה בנו כתוצאה מכך גורמת לזה שנחוש את אור האין-סוף כמציאות הגשמית המסוימת הזו, שבה קיימים אנחנו והעולם הסובב אותנו. אך בנוגע להשגת המציאות הרוחנית דבר אינו חתום. על האדם למצוא בעצמו את אופני קליטת המציאות הרוחנית. רק הכלים שיבנה יספקו לו הבנות על הכוח העליון הבונה, הבורא, המשפיע והשולט בכול.

עלינו לזכור כי המציאות נבנית מתוכנו. התכונות הפנימיות שלנו מקרינות מעין "צל" על האור המופשט, ובכך יוצרות בעבורנו את תמונת העולם הגשמי כמו גם הרוחני. אם כן, האופן שבו נראה את הבורא תלוי בתכונותינו בלבד.

*

לעומת גישתה בת אלפי השנים של חכמת הקבלה בסוגיית תפיסת המציאות, התפתחה גישת המדע לנושא זה בכמה שלבים מרכזיים.

התפיסה הקלאסית שמייצג ניוטון גרסה כי העולם קיים בפני עצמו, ואין זה משנה כלל אם האדם תופס אותו אם לא, אם הוא נמצא בעולם אם לא - לעולם יש אותה צורה כפי שמרגיש האדם. בהמשך אפשרה התפתחות הביולוגיה לראות את העולם מעיניהם של יצורים אחרים מלבד האדם. התברר כי יצורים שונים תופסים את העולם בצורה שונה; למשל, דבורה תופסת עשרות אלפי תמונות, והן יוצרות יחדיו את תמונת העולם שלה. כלב תופס את העולם בעיקר ככתמי ריח. בנוסף, איינשטיין גילה כי שינוי במהירות של הצופה מביא לראייה שונה לחלוטין של המציאות בצירי המרחק והזמן.

כתוצאה משני הגילויים האלה התפתחה הגישה השנייה, שטענה כי תמונת העולם תלויה ב"מקבל התמונה". מקבלים בעלי תכונות וחושים שונים תופסים עולם שונה. מקבלים בעלי מהירויות שונות תופסים תמונה שונה. אם כן, בדומה לגישה הראשונה העולם קיים בפני עצמו. ההבדל בין הגישות הוא, שהעולם נראה אחרת בעיני מקבלים שונים.

לפי הגישה השלישית, האדם משפיע על העולם וכתוצאה מזה הוא משפיע על התמונה שהוא תופס. תמונת המציאות היא מעין ממוצע בין תכונות הצופה לבין תכונות העצם שבו הוא מביט. במילים אחרות, הצופה רואה את הדבר בצורה מסוימת מפני שכך הוא בנוי לעומת תכונות העולם. גישה זו גורסת כי קיים שיתוף בין האדם ובין העולם בכך שהאדם משפיע על העולם ועל התמונה שהוא תופס.

ההבדל בין הגישה השנייה לבין הגישה השלישית הוא, שהשנייה אומרת כי איננו משפיעים על העולם, וכי תמונת העולם משתנה כלפינו מפני שאנו משתנים. לעומת זאת, הגישה השלישית אומרת כי אנו משפיעים על העולם, ותפיסת העולם היא תוצאה משיתוף התכונות שלי ושל העולם. לאחרונה נשמעים קולות הטוענים, כי לעולם יש אין-סוף צורות אפשריות, וכי הצופה, לפי תכונתו, בוחר אחת מהצורות ואותה הוא קולט.

גישה זו קרובה אמנם לגישה הקבלית, אך ההבדל ביניהן הוא בהגדרת מציאות העולם. הקביעה כי לעולם יש אין-סוף צורות אפשרויות נשענת על ההנחה, כי אם אפעל באופן מסוים העולם "יגיב" בצורה מסוימת, ואם אפעל אחרת העולם יגיב אחרת. משמעות הדברים היא כי יש צורות הנמצאות מחוץ לאדם. על פי הגישה הקבלית העולם מופשט לחלוטין ואין הוא מקבל צורה כלשהי. מחוץ לאדם יש רק אור מופשט שאינו משתנה לעולם. גם כאשר האדם משתנה כלפי האור ותופס משהו ממנו, אין הוא גורם בכך לשינוי באור. כל שהאדם תופס הוא מידת ההתאמה הפנימית החלקית שלו אל האור ותו לא.

מכל האמור עד כה עולה, כי למעשה חיינו האמיתיים שונים לגמרי מן האופן שבו אנו חשים אותם. תמונת המציאות תלויה לחלוטין בתכונות הפנימיות של האדם. היא נבנית כתוצאה מהעתקת תכונות האדם על גבי האור העליון המופשט. לעובדה שחיינו הם תוצאה של הנעשה בתוכנו פנימה נודעת משמעות גדולה מאוד. כל התהליכים שאנו חווים, ובהם חיים ומוות, הם תוצאה ישירה מן הכלים שלנו, ובידינו לשנותם. שינוי הכלים יאפשר לנו לעבור מעולם לעולם, ממציאות למציאות, עד לרמות הקיום הגבוהות ביותר שבהן נכלל האדם באור המופשט.

החזרה להכרה

ההבדל היחיד בין כלים לתפיסת המציאות הגשמית לבין כלים לתפיסת המציאות הרוחנית הוא בכוונה. בכלים גשמיים הכוונה אגואיסטית ובכלים רוחניים היא אלטרואיסטית. כוונה זו היא היחס של האדם לשימוש ברצונותיו.

לאמיתו של דבר, המצב היחיד הקיים הוא מצב ה"אין-סוף". במצב זה מצוי האור בתוך הכלי. על מצב זה קיימת הסתרה המכונה "צמצום". ההסתרה אינה מאפשרת לנו לחוש את מצב האין-סוף. עוצמת הכוונה האלטרואיסטית מסירה בהדרגה את ההסתרה וחושפת את האור הממלא את הכלי בקביעות. מטרתו של ציור זה היא להדגיש כי לעולם איננו מגלים אורות מחוץ לכלים. כאשר מקובלים אומרים כי אורות נכנסים לכלים או יוצאים מהם, הם רוצים להדגיש את האופן שבו האדם מתקרב אל השגת המצב הקבוע.

מצב האין-סוף קיים בקביעות, או במילותיהם של המקובלים, "במנוחה מוחלטת", דהיינו ללא שינוי. על האדם להכין את כלי התפיסה שלו אט אט לקליטת מצב זה. אם כן, השינוי היחיד המתרחש הוא ביכולת הקליטה.

כשאור בא ו"מתלבש" באדם והלה מרגיש כיצד הוא נכנס בהדרגה, הרי זו הדרך שבה מתברר בו המצב הקבוע, מתוך התעוררות האדם להרגיש אותו, אך למעשה האור איננו נכנס כלל ואינו יוצא. הוא רק מתברר בתוך האדם, דהיינו מתגלה מההסתר. מתגלה לאדם שהוא נמצא בעולם אין-סוף במצב הקבוע ושעליו רק לגלות את מצבו זה היחיד. מכאן שצורה מופשטת אינה קיימת כלל. האור שברא את הכלי מילא אותו מיד, כך שלא היה הבדל בין בריאת הכלי לבין מילוי האור שבו. באומרם כי אור יוצא מהבורא מתכוונים המקובלים לכך שכבר יש כלי המתמלא בו.

עלינו להבין כי רוחניות היא למעלה מהזמן. השפה שלנו קשורה לזמן, ולכן אנו אומרים כי "קודם" נעשה כלי "ולאחר מכן" הוא התמלא באור. אך ברוחניות דברים אלה מצויים יחד; תחילה וסוף מצויים בנקודה אחת, בלתי נבדלים בזמן. משום כך צורה מופשטת אינה קיימת לעולם; הצורה, דהיינו האור, מלובשת מיד בכלי. בדמיוננו אנו מבדילים אותם זה מזה ומניחים כי אור הנמצא בתוך הכלי מצוי כנראה גם מחוץ לכלי, אך "מחוץ לכלי" משמעותו מחוץ לתפיסה שלנו.

ניתן להמחיש את הדברים כך: יש כלי שבו אני תופס את המציאות כולה; בכלי אחר אני תופס מעט מן המציאות, ויש כלי נוסף ובו איני יכול לתפוס מאומה. תיקון הכלים משמעותו הרחבת הכלי שלי, מכלי קטן לכלי גדול יותר ויותר. אם אומר כי האור בא וממלא את הכלי שלי, אין הכוונה לכך שקודם לכן הוא לא היה ממלאו אלא שכך מתגלה כעת המציאות כלפיי.

הדבר משול לחולה חסר הכרה המתעורר אט אט. כולם עומדים סביבו, מביטים בו ומחכים שיתעורר. הוא פותח את עיניו באיטיות ומתחיל להכיר היכן הוא נמצא. מבחינתו, המציאות "באה אליו" וממלאת את כלי ההרגשה שלו, שכן הכול נמדד כלפי המקבל בלבד.

המושג "אין-סוף" אינו מתאר משהו הנמצא מחוץ לנבראים. הוא מתייחס למחשבת הבריאה. צורתם הסופית של הנבראים כבר מצויה במחשבת הבריאה בבחינת "סוף מעשה במחשבה תחילה". כל הנבראים, בלא כל הבדל, מצויים במצב זה, על כל הכלים והמילויים שלהם. מצבנו הנוכחי מכונה "המצב המדומה", מכיוון שאנו משולים לאותו חולה חסר הכרה. נדמה לנו שאנו קיימים בצורה כזו או אחרת. אנו מתעוררים בהדרגה להכרת המציאות, ובסוף התהליך יגיעו כל הנבראים להכרה שלמה של מצבם האמיתי. בהקדמתו לספר הזהר מתאר בעל הסולם את שלושת המצבים העוברים על הנשמות בתהליך הזה:

מצב הא' הוא מציאותן באינסוף ברוך הוא במחשבת הבריאה, שכבר יש להן שם צורה העתידה של גמר התיקון. מצב ב', הוא מציאותן בבחינת שתא אלפי שני [...] כדי להפך את הרצון לקבל שבהן ולהביאו לבחינת רצון להשפיע נחת רוח ליוצרם, ולא לעצמם כלל. [...] מצב הג' הוא גמר התיקון של הנשמות [...] נעשים ראויים לקבל לעצמם כל הטוב והעונג והנועם שבמחשבת הבריאה.

בעל הסולם, הקדמה לספר הזהר, סעיף יד

מצב א' הוא תחילת הבריאה ובו כלול כל אשר יתפתח. לידת הנשמות ותיקונן במצב ב' מביא לכך שבמצב ג' הנשמות משיגות את אשר כבר היה במצב א', אך שלא בהשגתן. כלומר במצב א' היו הנשמות בכוח, במצב ב' הן נמצאות בלא הכרה, וכשנשלם התיקון במצב ג' עולות הנשמות להכרת המצב האמיתי שבו היו מצויות מלכתחילה.

אנו רגילים למודל שבו ראשית יש החלטה לבצע דבר-מה, אחריה באה פעולה, ובסופה של הפעולה נשלם המעשה והדבר מתקיים. לא כך הוא אצל הבורא. הבורא שלם, ושלמות פירושה שאין הפרש בין הרצוי למצוי; ההחלטה, הפעולה והצורה הסופית קשורות יחדיו ואין הבדל ביניהן. מושג הזמן אינו קיים אצל הבורא. לכן אנו אומרים שבמחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו כלולים ההתחלה, האמצע והסוף, בלא הבדל, אלא שכלפינו מתחלקת מחשבה זו לכמה שכבות.

מושג הזמן קיים כלפי הנבראים מפאת חוסר התיקון שלהם. אלה המצבים הקיימים בכלים שאינם מתוקנים:

· חוסר תיקון;

· הכנה לתיקון ותיקון;

· מילוי ודבקות.

סדר הפעולות הללו הוא שיוצר לנו את תחושת הזמן. "רשימות" עולות ומתבררות באדם, וכתוצאה מכך האדם רוצה דבר-מה או חושב על משהו. ברגע הבא עולה בו רשימו שונה, והוא רוצה או חושב על משהו אחר. ההבדל בין מה שרצה וחשב במצב הקודם לבין מה שהוא רוצה וחושב במצב הנוכחי יוצר לו את מושג הזמן. כאשר השוני בין הרצונות לבין המחשבות אינו גדול, אנו חשים כי "הזמן זוחל". לעומת זאת, כאשר מתרוצצים ועולים בנו דברים חדשים, אנו מרגישים כי "הזמן רץ".

כאשר אדם מגיע לדרגה הראשונה ברוחניות, הוא מרגיש שהוא נמצא בתהליך הרוחני, היינו בזמן הרוחני, והזמן הגשמי מפסיק להיות מורגש. האדם מזדהה עם התהליך הרוחני שבו נמדד הזמן על פי מספר השינויים והפעולות שבקשר בינו לבין הבורא. תדירות שליחת ה"אותות" מהאדם אל הבורא ומהבורא אל האדם היא שיוצרת לאדם את תחושת הזמן, ולא משך קיומו בעולם הגשמי. לאחר שהתגלו כל הרשימות, תוקנו ומולאו בכל האורות, חדלים שינויי המצבים. כתוצאה מכך שנעלמה הרגשת החיסרון מצוי האדם בשלמות, ובה נעלמים הזמן, המקום והתנועה.

משל בניית הבית

ואמשול לך משל מהויות עולם הזה למשל אדם הרוצה לבנות בית נאה, הנה במחשבה ראשונה הוא רואה לפניו בית מהודר בכל חדריו ופרטיו וכו' כמו שיהיה בגמר בנינו, ואחר זה הוא מחשב תכנית ההוצאה לפועל לכל פרטיה, שהוא יפרט אותם אל הפועלים כל פרט בעתו וזמנו, מעצים ואבנים וברזל וכדומה. ואחר זה הוא מתחיל בנין הבית בפועל עד הגמרו, כמו שהיה מסודר לפניו במחשבה ראשונה.

בעל הסולם, מבוא לספר הזהר, סעיף כד

בעל הסולם נעזר במשל על בניית בית כדי להמחיש את הדברים. אדם הרוצה לבנות בית חושב תחילה על התמונה הסופית. לאחר מכן הוא מתכנן בפירוט את סדר שלבי העבודה, ולבסוף הוא מתחיל לבצע את תוכניתו. לא כך הוא אצל הבורא. ברגע שחשב הבורא לברוא את הנבראים, נגמר הדבר מיד, והם נמצאו בצורתם המתוקנת. כלפי הבורא אנו קיימים בצורתנו המתוקנת. אין זה משנה כלל שכלפינו מתברר המצב הזה בהדרגה.

לכן, כשאנו רוצים לקבל כוחות אנו פונים אל מצב ה"אין-סוף", ואותו אנו מכנים "בורא". כדי לקבל כוחות והבחנות אנו פונים אל אותה מציאות מתוקנת שבתוכה אנו מצויים. אליה עלינו לשאוף. הואיל ומצב זה כבר מוגדר וקיים, אין לנו לפנות אל המהות הנמצאת מעבר לאין-סוף. אין-סוף הוא המחשבה ועולם האצילות הוא התוכנית המפורטת. שני השלבים האלה קודמים לשלב ההוצאה לפועל. הדבר דומה לכך, שבזמן שאדם חושב על בניית בית ואף מעלה את התוכנית על הכתב, עדיין אין ברשותו חומרי בנייה.

מתחת לעולם האצילות נמצאת ה"פַּרְסָא". הפרסא היא ההפרדה שבין עולם האצילות לבין העולמות שתחתיו, וממנה ומטה מתחילים להתקיים הנבראים. אך הבורא אינו נצרך לחכות לפעולות הנבראים. לגביו המחשבה והתוכנית הם המציאות כולה. מתחת לפרסא מצויים עולמות בריאה, יצירה ועשיה, ואחריהם העולם הזה (תרשים 14).

על פי מידת השתוקקות האדם "לבניית הבית" מגיעה הארה מעולם האצילות כלפי מטה. השתוקקות זו שהאדם מעלה כלפי האור העליון היא הכוונה שלו לגרום לבורא הנאה ולהידמות לו. זוהי הכוונה "על מנת להשפיע" לבורא.

בתהליך בניית הבית יש התחלה ויש סוף המעשה. לא זו בלבד שההתחלה והסוף קיימים, אלא שכל אחד ממצבי הביניים מוגדר אף הוא. האדם יודע מראש מהם השלבים המדויקים שעליו לבצע על פי תוכנית הבנייה. הגדרתם של כל המצבים מראש נובעת מכך שהכלי חייב לעבור תיקון בהדרגה.

בכלי מצויים רצונות שונים, הקשורים ביניהם כאיברים בגוף אחד. על כל אחד מהם יש לבנות כוונה "על מנת להשפיע". תיקונו של רצון מסוים משפיע על כל הרצונות האחרים, ומכאן שעליו להתבצע במקומו המדויק בסדר התיקון. לא תוכל למצוא ולו גם פרט קטן בחיי האדם שאינו נקבע מראש מתוקף המבנה של הרצון לקבל, שכן דרך התיקונים מוגדרת ומחולקת לסדרים המוחלטים מראש.

אנו מצויים תמיד במצב המוחלט. רשימו עולה בנו ומכניס אותנו למצב מסוים, וכל שאנו עושים אינו אלא מימוש. אין בידינו לבחור את המצבים שבהם נהיה. אנו יכולים רק להיעזר בסביבה שלנו לשם מימוש יעיל יותר של המצב, וכך אנו עוברים ממצב למצב. אפילו אופן מימוש המצב שאליו הוכנסנו ומידתו מוגדרים מראש; כלפי הבורא לא יהיה בכך כל חידוש, אלא שכלפינו הדבר נסתר, כדי לאפשר לנו לבחור בעצמנו להתאמץ בעבור ההתפתחות הרוחנית. מאוחר יותר, כאשר הדבר אינו משפיע על מאמצי האדם, מתגלה לו שגם הצלחותיו וכישלונותיו במימוש המצבים היו מוחלטים מראש. האדם נכלל אז בבורא ובהשגחתו המוחלטת והשלמה.

אם האדם מתעלה בתיקונו כך שהוא נמצא מחוץ להתעניינות עצמית במתרחש בכליו ובתוצאה שתהיה בהם, אין הוא מושפע יותר ממה שיקרה בהתחלה, באמצע או בסוף. בדומה לבורא, גם אצלו משתווים עתה ההתחלה, האמצע והסוף והופכים לאחד. משום כך המתקנים את עצמם מתעלים מעל המצבים והזמנים. מהותו של התיקון שעלינו לעבור הוא ניתוק מן האינטרס העצמי. כך אנו מבטלים את מושגי הזמן, התנועה והמקום.

ניתן להגדיר את הנברא כ"משהו" המרגיש את עצמו מנותק מהבורא; הנמצא ברשות עצמו, כביכול. כלפיו "הבית" עדיין אינו גמור. הוא מרגיש שביכולתו להוסיף דבר-מה לבנייתו. אם ברצונו לגלות את תוכנית הבנייה לצורך השלמת בניית הבית, נקרא הדבר שהוא מחזיר את עצמו לאין-סוף. מאמצי האדם לטכס עצות וכוחות כדי להבין את תוכנית הבורא ולממשה מביאים אותו לידי היכרות גדולה יותר ויותר עם התוכנית ולידי כך שהוא נכלל באותו הבית המוכן. ברם התהליך הזה מתבצע דווקא על ידי כך שהאדם כביכול מוסיף כל בורג, כל אבן וכל קורת עץ לבניין הבית.

הוספה זו מצד האדם היא ברצונו להיכלל בבית ולא בבנייה ממשית, שכן חומרי הבניין כולם - הברזלים, העצים והאבנים - הם רצונותיו של האדם. על האדם רק לרצות להעמיד כל רצון ורצון שלו במקום המיועד לו בתוכנית הבורא. בבנותו את אותו "בית" מן הרצונות שלו הוא משיג את מחשבתו של הבורא, וזה הרווח שלו.

ניתן להגיע לכך אך ורק מתוך העולם הזה. האדם נמצא בעולם הזה ובהדרגה הוא מתחיל ללמוד מהבורא את אשר עשה. הוא רוצה לעשות בעצמו אותם דברים. המקובלים מכנים תהליך זה "ממעשיך הכרנוך". כתוצאה מהתהליך הזה משיג האדם את ה"ראש", דהיינו את המחשבה של הבורא. מחשבת הבורא נמצאת קודם לבריאת הנברא. בהשיגו אותה, לא זו בלבד שהנברא מעלה את עצמו "בחזרה" אל המקום שממנו נולד, הוא אף מתעלה בכך מעל מקום לידתו, ומתרומם מעל דרגת הנברא אל דרגת הבורא עצמו. כעת ניתן לומר כי הם נמצאים ב"אותו ראש", דהיינו בדבקות.

למעשה, תוכנית הבניין כולה מתגלה כבר במגע הראשון של האדם עם הרוחניות, שכן כל מדרגה היא מבנה שלם, מבנה בן "עשר ספירות". חומר הבניין, מבנהו, סדריו ואף הבונה אותו מתגלים כבר בתמונה הראשונה. לאחר מכן מתחיל האדם להכיר יותר ויותר כי הבניין נעשה רק בזכות הסכמתו לכל הבנייה הזו. ההסכמה היא הכוונה "על מנת להשפיע", כוונתו האלטרואיסטית. מקום היגיעה של האדם הוא בהסכמה הזו, והיא מהווה תוספת של דבר חדש לחלוטין, שהבורא לא עשה מעולם.

עולם האין-סוף הוא הבית שנותן הבורא באהבתו לנברא. על האדם להחזיר לבורא יחס דומה, ובעשותו כן הוא בונה כביכול את אותו בית כלפי הבורא. כך חוזר הנברא על פעולת הבורא כלפיו ומשתווה אליו, ואז עולה הוא להשגת מחשבת הבורא.

עולמות - בתוך האדם

העולמות העליונים ומדרגותיהם קיימים כלפי האדם בלבד ואין הם נמצאים מחוץ לו. העולמות נמצאים בכוח בלבד והם "ממתינים" לאדם: אם יהיה האדם מתוקן לגלות את הצורה הרוחנית, יתייצבו לפניו מיד מדרגות העולמות שבינו ובין האין-סוף, והמדרגה העליונה הסמוכה אליו תתגלה לו. הדבר דומה למטען הנמצא בתוך שדה מגנטי. המטען מרגיש את השפעותיו של השדה עליו ולכן הוא "יודע" שיש שדה. אך אלמלא היה המטען בתוך השדה ולא היה "חש" בהשפעת המגנט עליו, הוא לא היה יודע כלל כי השדה קיים.

כאשר יוצאים מהאטמוספירה לחלל החיצון מגלים כי הוא חשוך. הדבר נשמע מוזר במקצת בהתחשב בעובדה כי קרני השמש מתפזרות בחלל. עלינו להבין שאם אין דבר-מה העומד בדרכן של קרני האור ותופס אותן, אזי לא ניתן לומר כי יש אור. דוגמה נוספת היא חדירת קרני השמש מבעד לחלון. אנו יכולים להבחין בהם רק בזכות האבק שבאוויר. משמע מכאן שאם אין נברא המקבל ומרגיש, לא ניתן לומר שמשהו קיים סביבו. במקרה כזה אנו אומרים שקיימת רק מחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו, הנקראת אין-סוף.

הנברא הנמצא באור האין-סוף מגלה אותו בהתאם לקלקול או לתיקון היחסי שלו. עוצמת הרגשת האור, המצוי בכל אחת ממדרגות הסולם שמהאין-סוף ועד הנברא, תלויה בנברא עצמו. לכן אנו אומרים כי כל העולמות מצויים בתוך הנברא. רק לאחר שאנו תופסים חלקים מסוימים ממחשבת הבריאה בהתאם ליכולתנו, אנו נעשים מודעים לקיומה. קודם לכן הדבר בלתי ניתן להבחנה. אין כל אפשרות לדבר על הבורא, על השגה או על מילוי שלא מתוך האדם המשיג זאת, דהיינו אם אין כלי אין אור; אין בורא ללא נברא.

זירוז ההתפתחות

אור האין-סוף ממלא את כל המציאות, דהיינו את כל הרצון לקבל שברא, והוא פועל בתוכו כדי להביא אותו להשתוות צורה עימו. הלחץ של האור על הרצון לקבל הוא קבוע; אין הוא משתנה כלל בכמותו או באיכותו. כתוצאה ממנו חלים תדיר שינויים ברצון לקבל, ואנו מכנים אותם בשם השגחה כללית "מלמעלה", דהיינו מהבורא כלפי הנברא. היחס הזה קבוע, ולכן הוא נקרא אין-סוף הנמצא במנוחה מוחלטת.

אמנם הנברא משתנה ללא הרף כתוצאה מן המנוחה המוחלטת של האין-סוף, אך מטרתו של ביטוי זה להדגיש שמצידו של הבורא אין כל שינוי. הוא נשאר כל הזמן בשלו: להביא את הנברא לגמר התיקון. ההתקדמות בדרך הזו אל עבר גמר התיקון מבוססת על לחץ האור על הכלי. בסופו של דבר יביא הלחץ הזה את הכלי להרגשה שהוא נמצא במצבים המנוגדים לאור. לכן כלפי האדם מכונה הדרך הזו גם בשם "דרך ייסורים". בדרך זו יקרה כל דבר בזמן המיועד לו. הלחץ הקבוע של האור על הכלי יגרום להיווצרותן של צורות שונות בכלי עד הפרט האחרון שלהן. מתוכן יגיע הכלי אל גמר התיקון.

בסוף התפתחותו הטבעית של הרצון לקבל שבאדם במשך גלגולים רבים, מתחיל האדם לחוש כי קיים משהו מעליו - "המשפיע". בשלב זה מתחילות להתעורר באדם הבחנות שאינן שייכות לרצון לקבל בלבד, כי אם לרצון להשפיע שחדר לתוך הרצון לקבל ב"שבירת הכלים".

כעת יש בידי האדם האפשרות להימצא בין שני הכוחות: כוח הרצון להשפיע וכוח הרצון לקבל, המוטבע בו מטבע בריאתו. ביכולתו להשקיע מאמץ ולזרז את התפתחותו בקצב מהיר יותר מזה הנובע מלחצו הקבוע של האור על הכלי, אולם זירוז ההתפתחות אל עבר צורת ההשפעה אינו יכול להתבצע מתוך האגו של האדם. את תכונת ההשפעה ניתן לרכוש רק מהבורא. עבודת האדם היא לאתר את הדרך שבה ניתן לקבל "מלמעלה" את צורת ההשפעה, וזאת בלא שהאדם ייאלץ להכיר את הרע שבכלי הקבלה עד תומם, היכרות שתכריח אותו לצאת מהם אל ההשפעה.

בחירת הנברא בדרך זו מכונה התפתחות "ממטה למעלה". הוא צועד לקראת אותו אור הלוחץ תדיר על הכלי ומביא אליו בשיטתיות את כל מצביו בזה אחר זה. הוא רוצה ללכת ממטה למעלה, דהיינו לקראת קניית צורת ההשפעה, ובעשותו כן הוא מדלג מעל הזמנים והמצבים. אין הוא רוצה לעבור את המצבים הטבעיים המיועדים לו אלא לקפוץ מעליהם.

אך כיצד ייתכן לקפוץ מעליהם? הרי אם לא ירגיש האדם בכל רצון ורצון את חומרת הפכיותו מן האור, יחסרו לו כלים, יחסר לו החושך אשר לעומתו בלבד ניתן לגלות את האור. אך לא כאלה הם פני הדברים. ניתן לראות את החושך גם כתוצאה מן ההשתוקקות אל האור. בדרך זו ניתן לעבור את כל ההבחנות הדרושות בצורה מהירה ומבוקרת יותר. הדבר משול לגילויה של מחלה מבעוד מועד ולהצטיידות בתרופה המתאימה עוד קודם להתפרצותה, משמע השתוקקותו העצמית של האדם יכולה לחסוך לו צרות ומכאובים רבים.

אם יימשך האדם בעצמו אל האור העליון, קרי אל צורות ההשפעה שלמעלה מן הרצון לקבל, הוא יפסח על ייסורים נוראים. לשם כך ניתנה לאנושות שיטת הקבלה. בלעדיה הייתה האנושות מתקדמת באופן דיאלקטי טבעי, שלב אחר שלב. בדרך זו כל מצב נמשך עד שמתגלה השלילה שבו. כאשר המצב הופך לבלתי נסבל ולא ניתן להימצא בו עוד, נדחף האדם אל המצב הבא מחוסר ברירה. חינוך נכון, שבו תוסבר חכמת הקבלה ואופן משיכת האור העליון, יוכל להעביר אותנו להתפתחות בדרך שונה לחלוטין - התפתחות לקראת האור.

האדם בונה את הבורא

אף על פי שכל אלו השינוים נעשים בפנימיות הנשמות המקבלות מכל מקום הן רואות את הכל במשפיע עצמו, כי רק בדרך הזה הן זוכות לקבל כל המושכלות וכל הנועם שבמחשבת הבריאה.

בעל הסולם, מבוא לספר הזהר, סעיף לד

כאמור, כל השינויים מתרחשים בתוך האדם בלבד, אך לעיניו של האדם נראה שהשינויים מתרחשים מחוץ לו. עלינו להבין כי אלמלא היה המטפס בסולם הרוחני מצוי בתחושה מדומה שהשינויים מתרחשים מחוץ לו, לא היה יכול ליצור קשר עם הבורא או לחשוב כי הבורא נמצא וכי הוא משפיע. דווקא ה"דימוי" הזה הוא המאפשר לאדם לתפוס את האור הפשוט הנמצא כביכול מחוץ לו.

כאשר האדם מייחס את המתחולל בו לבורא הנמצא מחוץ לו, ביכולתו לבנות יחס אליו; הוא מבין מה הוא הבורא ועד כמה הבורא רוצה להשפיע לו. אם לא כן, לא הייתה לו כלל אפשרות לתפוס משהו ממנו. אמנם דימוי זה שקרי, שכן השינויים הם בתוך האדם בלבד, אך ייחוס השינויים שבאדם לבורא מאפשר לאדם לבנות את הכוונה "על מנת להשפיע לבורא". בהדרגה הוא בונה בתוכו דמות נכונה יותר של הבורא. בסופו של תהליך הבנייה מגיע האדם אל האור הפשוט, המשפיע, ה"טוב ומיטיב לרעים ולטובים", המצוי באהבה נצחית ללא שינוי כלשהו.

תחושתו המדומה של האדם כי יש קשר בין הבורא לבינו וכי הבורא משתנה בהתאם לשינויים שלו, מאפשרת לאדם לתאר לעצמו את צורת הבורא לפי תכונותיו שלו עצמו. למעשה, כך האדם בונה את הבורא בתוכו. אין כלל כל דרך אחרת שבה ניתן להרגיש בבורא.

כתוצאה מהקרנת תכונות האדם על האור המופשט מאירה לו המדרגה העליונה ממנו, שאותה הוא מתאר לעצמו כבורא. המדרגה המצויה מעט מעל האדם, אותה מדרגה שהוא עומד להשיג, נקראת הבורא שלו. אמנם היא גדולה ממנו רק במקצת, אך עתה היא היא "הבורא" בעבורו. לאחר שהאדם משתווה לתכונות ההשפעה של המדרגה הזו הוא למעשה תופס את מקום הבורא. הוא עצמו נמצא כעת במקום שבו היה בעיניו הבורא.

כך מתאר האדם לעצמו בכל פעם את צידה האחורי של המדרגה הבאה דווקא מתוך תכונותיו המקולקלות. לעומתן הוא בונה את דמות הבורא, דהיינו את הדמות המתוקנת שאליה הוא שואף להגיע. אין כל אפשרות אחרת לתפוס צורה כלשהי של הבורא כיוון שאין לאדם גישה כלשהי אל האור העליון המופשט.

התחושה המדומה הזו עוזרת לאדם לבנות את המדרגה הנוכחית ואת המדרגה הבאה, ומאפשרת לו להבין לאן עליו לפנות לקבלת כוחות. אמנם הכול מתרחש בתוך האדם, אך הדימוי הזה הוא שבונה את הפער בינו ובין מצבו הבא, דהיינו בינו ובין הבורא. רק כך יכול האדם ללמוד על העליון ממנו, שכן לבורא עצמו אין כל צורה שניתן לראות או להרגיש. כלומר, האדם בונה את הבורא בתוכו.