ציור המציאות
למשל חוש הראיה שלנו, שאנו רואים לפנינו עולם גדול ענקי, וכל מלואו הנהדר. הרי באמת אין אנו רואים כל זה אלא רק בפנימיותנו עצמה, כלומר, במוח האחורי שלנו, יש שמה כעין מכונה פאטאגרפית המציירת לנו שמה כל הנראה לנו, ולא כלום מחוץ לנו.
בעל הסולם, מבוא לספר הזהר, סעיף לד
ניתן לדמות את האדם לקופסה סגורה ובה חמישה פתחים: עיניים, אוזניים, אף, פה וידיים. איברים אלה מייצגים בכללות את חמשת החושים: ראייה, שמיעה, ריח, טעם ומישוש. כאמור, העיקרון העומד בבסיס תפיסת המציאות נקרא "השתוות הצורה".
השתוות הצורה משמעותה איזון לחצים. מחוץ לקופסה שורר לחץ המעורר בחושים הללו תגובה המיועדת לאזן את הלחץ. החושים מתפקדים כחיישנים, ובכל אחד מהם מעורר הלחץ תגובה שונה בהתאם למבנה החוש. בכלי הראייה מתעוררות תגובות של אור, של חושך ושל צבעים שונים, בכלי השמיעה - צלילים, בכלי הריח - ריחות, בכלי הטעם - טעמים, ובכלי המישוש - תחושות שונות כגון קשה, רך וכיוצא באלה.
סיכום תגובות החושים עובר אל מרכז הבקרה שבמוח, ובו מושווה המידע הזה עם המידע המצוי בזיכרון, שבתוכו נאגרים הרגלים והתרשמויות קודמות. בדרך זו האדם מפענח את אשר נכנס אליו עתה ומחליט מהי התגובה הכדאית. כך נוצרת באדם הבנה היכן הוא נמצא ומה עליו לעשות. בשלב הבא המידע מוקרן אל מעין "מסך קולנוע" המצוי בירכתי המוח, ובו מוצגת לאדם תמונת העולם שכביכול נמצא לפניו (תרשים 15).
בתהליך זה הופך ה"לא ידוע" הסובב את האדם למשהו "ידוע" כביכול, ובתוך האדם נוצרת תמונה של ה"מציאות שמחוץ לו". אין זו תמונת המציאות החיצונית, אלא תמונה פנימית בלבד. התמונה היא פועל יוצא מהמבנה של חושי האדם ומן המידע הקודם שהיה במוחו. אילו היו לאדם חושים אחרים, הייתה נוצרת בו תמונה שונה לחלוטין. ייתכן שמה שנראה עתה כאור היה נראה לו כחושך או כדבר שונה לחלוטין שאינו מסוגל אף לדמיין עתה.
דברים אלה ידועים זה כבר במדע. ביכולתנו להחליף כיום את פעולת החושים באמצעים מלאכותיים, כגון מכשירים אלקטרוניים או אחרים. אמנם המדע עדיין אינו שולט בטכניקה הזו במלואה, אך בחלוף הזמן יוכל הוא להרחיב את טווח החושים שלנו וליצור איברים מלאכותיים, ואפילו גוף שלם. עם זאת, גם אז תישאר תמונה זו כתמונה פנימית בלבד. לפני שנים רבות גילה המדע כי ניתן ליצור במוחו של האדם גירויים חשמליים. בשילוב עם המידע המצוי בזיכרון יגרמו לו שינויים אלה לתחושה כי הוא נמצא במקום ובסיטואציה מסוימים.
מכל האמור עולה כי כל שהאדם מרגיש, הוא מרגיש בתוכו בלבד ואין לכך קשר עם המציאות הסובבת אותו. הוא אפילו אינו יכול לומר אם קיימת מציאות מחוץ לו, אם לאו. תמונת העולם ה"חיצון" מצויה בתוכו פנימה, ולכן המקובלים מכנים את העולם הנראה עתה לעיני האדם בשם "העולם המדומה".
האדם בנוי מרצון ליהנות. הרצון ליהנות הכללי מעורר בו בכל רגע רצון ליהנות ממשהו מסוים, ובשילוב עם המידע המצוי בזיכרון הוא מפעיל את חושיו לכיוון זה. כך האדם מבקש ליהנות ממשהו מוגדר בעל צבע, צורה, טעם או ריח מסוימים. התפתחות הרצון ליהנות שבאדם לאורך הדורות מביאה אותו בסופו של דבר אל רצון חדש, רצון למשהו בלתי נודע, והוא מכונה בשם "הנקודה שבלב". רצון זה מתעורר בימינו בקרב רבים.
הבעיה היא, שאין בזיכרונו של האדם מידע כנגד הרצון הזה. גם החושים אינם מסוגלים לאתר בעבורו מקור מילוי. כשהרצון הזה מתעורר בו, האדם חסר אונים מכיוון שאין הוא מגלה בעולם הסובב מנין יוכל למלא את הרצון החדש. לכן הוא מרגיש את עצמו ריקני ואבוד. העולם אינו מסוגל למלא את רצונו החדש, ולכן הוא מואס בכל חייו הקודמים.
הנקודה שבלב היא תחילתה של מערכת הרגשה נוספת, שאינה קשורה למערכת הטבעית הנוכחית. כאשר יפתח אותה האדם היא תיקרא "נשמה". הנשמה תכלול חושים, מוח, זיכרון ו"מסך קולנוע" חדשים. על ידי הנשמה יראה האדם תמונת עולם חדשה - תמונת העולם הרוחני. יש אפוא שתי מערכות הרגשה נפרדות העובדות באופן דומה: מערכת טבעית-גשמית ומערכת רוחנית.
במערכת הטבעית מתגלה התמונה באדם מרגע לידתו, בלא שיהא עליו לטרוח לעשות דבר-מה, ובכך היא נבדלת מן המערכת הרוחנית. במהלך חייו חווה האדם אירועים שונים המעשירים את זיכרונו ומפתחים את יכולת מוחו לעבד דברים עדינים יותר, לקשור בין דברים שונים וכדומה. כתוצאה מכך תמונת העולם הנוצרת בתוך המערכת הטבעית נעשית ברורה יותר ויותר, וכאן נעוץ ההבדל בין האופן שבו תינוק תופס את העולם לבין אופן תפיסת האדם הבוגר.
כדי שמהנקודה שבלב תתפתח באדם מערכת ההרגשה הרוחנית, עליו לסגל לעצמו רצון גדול לכך. מכיוון שהעולם הרוחני נסתר מן האדם, הדרך היחידה להגדיל את הרצון אליו היא על ידי שימוש בסביבה המתאימה לכך. האדם מובל לסביבה המתאימה להתקדמות רוחנית בהתאם לעוצמת הרצון שבנקודה שבלב המתעוררת בו. סביבה זו כוללת שלושה מרכיבים: מדריך מקובל, כתבי קבלה ואנשים נוספים בעלי רצון דומה. מנקודה זו ואילך התפתחות האדם תלויה במידה שבה יוכל להשתמש בצורה נכונה בסביבה זו להגדלת רצונו לרוחניות. רק כאשר תגדל עוצמת הרצון לרוחניות למידה הנדרשת להיווצרות מערכת הרגשה נוספת, תיווצר באדם תמונת העולם הרוחני.
המקובלים כתבו את כתבי הקבלה אך ורק למטרה זו. לימוד נכון בכתבים אלה מביא לבניית ה"נשמה". בהקדמה לתלמוד עשר הספירות אומר על כך בעל הסולם:
יש לשאול, אם כן, למה זה חייבו המקובלים לכל איש ללמוד חכמת הקבלה, אמנם יש בזה דבר גדול, וראוי לפרסמו, כי יש סגולה נפלאה לאין ערוך, לעוסקים בחכמת הקבלה, ואף על פי שאינם מבינים מה שלומדים, אלא מתוך החשק והרצון החזק, להבין מה שלומדים, מעוררים עליהם את האורות המקיפים את נשמתם [...] בשעה שהאדם עוסק בחכמה הזאת, ומזכיר את השמות של האורות והכלים, שיש להם מבחינת נשמתו שייכות אליו, הנה הם תיכף מאירים עליו, בשיעור מסויים, אלא שהם מאירים לו בלי התלבשות בפנימיות נשמתו, מטעם שחסרים הכלים המוכשרים לקבלתם, כאמור. אמנם ההארה שמקבל פעם אחר פעם, בעת העסק, מושכים עליו חן ממרומים, ומשפיעים בו שפע של קדושה וטהרה, שהמה מקרבים את האדם מאד, שיגיע לשלימותו.
בעל הסולם, הקדמה לתלמוד עשר הספירות, סעיף קנה
לאחר גילוי התמונה הראשונה של המציאות החדשה, נעשה המשך ההתפתחות בתהליך שהמקובלים מכנים "נשמת האדם תלמדנו". בדומה לאופן שבו תמונת העולם הגשמי מתבהרת ומתחדדת ככל שהאדם מתבגר וצובר התרשמויות נוספות, כך גם כאן: האדם מרגיש את העולם הרוחני וצובר התרשמויות המעשירות את הזיכרון החדש ואת יכולת הניתוח של המוח החדש. כתוצאה מכך, תמונת העולם המיוצרת בתוך מערכת ההרגשה החדשה נעשית ברורה יותר ויותר.
משמעות מיתתו של הגוף הביולוגי היא הפסקת תפקודה של המערכת הטבעית. החושים מפסיקים להעביר מידע למוח והמוח מפסיק להקרין את תמונת העולם הגשמי על "מסך הקולנוע" שבתוכו. מכיוון שהנקודה שבלב שממנה התפתחה המערכת הרוחנית אינה שייכת לעולם הזה, הן ברצון והן במילוי שבה, היא מוסיפה להתקיים גם במיתת הגוף. אם האדם הרגיש את מציאותו במערכת הרוחנית והזדהה איתה לפני מיתת גופו, הוא נותר בהרגשת המציאות הרוחנית גם לאחר מיתת הגוף, והדבר נקרא שהוא מתקיים בנשמתו.
*
לדברי המקובלים, מחוץ לאדם קיים רק האור העליון הממלא את כל המציאות והמצוי במנוחה מוחלטת. האדם נמצא בתוך האור הזה, אך הוא מרגיש את עצמו כקיים בגוף וכמצוי בתוך היקום הסובב אותו. כאמור, דרך חמשת החושים נכנסות לתוך האדם התרשמויות. אם מחוץ לאדם קיים רק האור העליון הבלתי משתנה, מהו הגורם לכך שהאדם מרגיש שינויים בכל רגע?
בתוך הרצון לקבל של האדם יש שרשרת של רשימות. בכל רגע מתעורר רשימו חדש בתוך האדם. תמונת העולם הפנימית שהאדם מרגיש היא למעשה ההפרש והניגוד בין הרשימו הפעיל בתוכו ברגע נתון לבין האור העליון. הרשימות שבתוך האדם הן המשתנות ולא האור שמחוץ לו. תחושת האדם את עצמו ואת המציאות הסובבת אותו היא תוצאה מהקרנת השינויים המתרחשים בתוך הרצון שלו על פני האור העליון הקבוע. התחדשות הרשימות והאופן שבו האדם מממש אותן מייצרות לו תמונות עולם משתנות.