הרְשִׁימוֹ
כל מה שלא נשיג לא נגדרהו בשם ומילה.
בעל הסולם, מאמר "מהות חכמת הקבלה"
האופן שאנו תופסים את עצמנו ואת המציאות קובע כיצד אנו מרגישים את עצמנו ואת המציאות. זה היסוד שממנו נגזרות כל יתר חקירותינו. חסרה לנו ההבנה מהו האדם ואיננו יודעים אם יש לו קיום בפני עצמו. ייתכן שיש צדק בטענתם של חוקרי הפיזיקה הקוונטית, כי האדם, כמו החומר כולו, אינו אלא "חבילת גלים". אפשר שהמציאות האמיתית שונה לחלוטין מן הנראה לעינינו עתה. אם נצליח לקבוע עקרון יסוד בלתי תלוי בהרגשתנו, שיגדיר "מי אנחנו ומי המציאות", יהיה בידינו מעין תֶּקֶן שלפיו נוכל להעריך את תפיסתנו הנוכחית.
חוקרים רבים טוענים כי ככל שאנו מתקדמים בחקירותינו אנו מגלים כי הכול הופך מעורפל יותר ויותר, וכי אנו מגששים באפלה. חוסר ההבנה שלנו את עצמנו ואת העולם הוא העומד בבסיס המשבר הכללי שנקלענו אליו. אין כל ספק, כי טובה ונכונה הגישה המדעית, שעל ידיה חודר האדם כביכול אל נבכי המציאות פנימה. עם זאת, יש גבול שלאחריו לא יוכל האדם לחדור.
טבע האדם, תפיסתו וכל עקרונות המדע שגילה, לא יאפשרו לו ללכת הלאה. הוא ירגיש כי מגבול מסוים הכול "מתאדה", כפי שמתחילה לגלות הפיזיקה הקוונטית. החומר נעלם לפתע והחוקר נותר במעין חלל ריק. תחושה זו נובעת מכך שהאדם מאבד את רגשותיו במציאות הנוכחית, אך אין הוא יכול לתפוס את המציאות העליונה "הבאה לקראתו". אין בידיו השיטה הנדרשת כדי לעבור לתפיסת המציאות "ההיא". במאמרו "מהות חכמת הקבלה" מדגיש בעל הסולם, כי הדרך היחידה להשגת שיטה זו היא ללמוד אותה ממקובל המחזיק בה.
ערפול חושים
אנו מצויים בעולם הזה בהרחקה ממצבנו האמיתי. מצב אמיתי זה הוא התֶּקֶן שהזכרנו לעיל, והוא מכונה "אין-סוף". במצב זה מחוברים כולנו כרצון אחד המלא באור העליון. פעולת ההרחקה נעשתה כדי לתת לנו אפשרות להתעלות מן הדרגה של רצון מלא בתענוג אל דרגת המחשבה שמעל הרצון הזה. פעולה זו מאפשרת לנו בחירה חופשית וכן רכישת הבחנות וגילויים, ובעזרתם נוכל להתעלות מדרגת הנברא-המקבל אל דרגת הבורא-המשפיע.
הירידה ממצב האין-סוף עד העולם הזה נעשית על ידי חלוקת הכלי האחד לחלקים רבים. משמעותה של הרחקה ברוחניות היא שינוי מהותי בתכונות. על ידי התקרבות עצמאית אל המצב האמיתי אנו מתחילים להבין את מחשבת הבריאה המצויה מעל מצב האין-סוף. השיטה אפוא מלמדת אותנו כיצד לחזור בכוחות עצמנו אל מצב האין-סוף. לשם כך עלינו לדעת את מהות המצב שאליו עלינו לחזור.
כולנו מצויים במצב האין-סוף, כ"איש אחד בלב אחד", באהבה ובערבות הדדית, ומהווים כלי לאור העליון. כדי לחזור בכוחות עצמנו מהעולם הזה לאין-סוף, עלינו לנסות לבנות מצב דומה של יחסים בינינו. מצב האין-סוף הוא המצב האמיתי הקיים, אולם עתה אנו שרויים במצב המדומה כלפי חושינו המעורפלים. במילים אחרות, גם כעת אנו מצויים באותו מצב האין-סוף, אלא שעל חושינו פרוש מעין אבק. הוא מערפל את תפיסתם ועלינו לנקותם. אם כן, מצב האין-סוף הוא התֶּקֶן שכלפיו אנו פועלים.
*
לעולם לא ניתן להבין מצב מסוים כאשר עדיין נמצאים בתוכו. המצב הנוכחי מתברר רק בעלייה למצב עליון יותר. על ידי שיטת הקבלה מגלה האדם תמונה חדשה והסתכלות חדשה המאפשרות לו להבין את המציאות שבה היה קודם לכן. מעניין שאיננו נתקלים בקשיים רבים בטיפול בדרגות הדומם, הצומח והחי, אך בטיפול בדרגה שלנו דווקא, דרגת המדַבֵּר, אנו כושלים בכל ניסיונותינו. אזלת ידנו בבואנו לפתור את הבעיות החברתיות והמשפחתיות בימינו היא אחת ההוכחות לכך.
שיטת הקבלה מעלה את האדם למצב גבוה יותר ממצבו הנוכחי, וממנו הוא יוכל לראות את מצבו הקודם ולהבינו. זה ההבדל המהותי בין דרך החקירה הקבלית לבין דרך החקירה המדעית הרגילה. בחקירה המדעית החוקר מנסה לחדור אל תוך המציאות שבה הוא נמצא, אך בחקירה הקבלית הוא עולה מעליה. הדבר דומה לילד, המנסה לחקור "מה זה להיות ילד".
מקובלים אינם עוסקים בחקירת המציאות בסגנון המדעי הרגיל, כלומר אין הם משקיעים מאמץ בניסיון לעבור מתפיסה צרה לתפיסה רחבה יותר. הם אינם חושבים כי הדבר אפשרי. רק חקירה נכונה של המציאות תאפשר לאדם להתקדם אל המצבים הבאים ולחוות אותם בעצמו. אם לא כן, הוא יישאר בחקירות בחומר ותו לא. חקירה נכונה מעלה את האדם לדרגת אותו "החומר הנעלם", דהיינו לדרגת הכוחות הפועלים אחרי החומר. כשהאדם חש את הכוחות האלה הוא מבין מה קורה בחומר. הכוחות הללו הופכים שלו. הם מצויים בידו והוא חש אותם כאת החיים שלו. הוא איננו תופס אותם בצורה שכלתנית, אלא חש אותם בחושיו.
בתפיסה שכלית בלבד לא יוכל האדם לחקור את המציאות בדרגה הגבוהה מזו המתגלה לחוקרי הטבע. כדי לעבור למציאות עליונה יותר יהיה האדם מוכרח להיכנס לתוכה על ידי שינוי חושיו. כלי מחקר משוכללים יותר לא יסייעו כאן. מתוך חקירת הטבע נוכל לדמיין מציאות עליונה יותר ולהניח שהיא הפוכה: הכול בה עובד ב"לתת" במקום ב"למשוך". נוכל לשער, כי מעל הטבע האגואיסטי שלנו הכול פועל בחיבור ובאהבה, וכי הכול הוא מחשבה אחת.
אנו רואים כי כל חלקי המציאות מחוברים יחדיו בהרמוניה; כל אחד מהם עוזר לזולתו, כל חלק חשוב למערכת הכללית, ושוררת התחשבות בין כל החלקים כמו בין תאים בגוף אחד. מכאן באים החוקרים להשערה כי בין כל חלקי המציאות מתקיים חוק האהבה, אך אין הם מסוגלים לעלות בעצמם לרמה זו ולחיות את הטבע הזה.
אילו היה ביכולתם לשנות את טבעם בהתאם למה שהם סוברים שנמצא מעבר, הם היו מגלים שאחרי "החומר הנעלם" קיימת מציאות מוצקה וממשית לא פחות מזו המוכרת להם כעת. הם היו יכולים לתפוס את הכוחות, את הקשרים שביניהם ואת מערכותיהם. כדי שיוכל החוקר לגלות את כל זאת, חייבת להיות התאמה בינו ובין רמת הכוחות הללו.
דומה הדבר לאדם הנכנס לחדר חשוך. תחילה אין הוא מבחין כלל בחפצים הנמצאים בו, אך אם ידליק אור יוכל לראותם. החפצים היו שם גם קודם לכן, אך יכולת הקליטה שלו לא אפשרה לו לקלוט אותם. אם כן, על האדם לבצע התאמה בינו לבין הכוחות הנמצאים במציאות. הדרך לביצוע התאמה זו היא היא שיטת הקבלה.
המציאות המדומה
אנו עדים לתאוריות שונות הטוענות כי יש אין-סוף מציאויות הקיימות בו-זמנית. הקבלה אומרת כי יש מציאות אחת בלבד הנקראת "מַלְכוּת דאין-סוף", כלומר מלכות של עולם האין-סוף. מלבדה דבר אינו קיים. המונח "מלכות דאין-סוף" מציין את הנברא במצבו השלם והנצחי. כל דבר פרט למלכות דאין-סוף מכונה בשם "המציאות המדומה".
המציאות המדומה כוללת תמונות שונות המתראות כלפי אותה מלכות דאין-סוף כאשר היא נכנסת לדרגות שונות של ערפול חושים, כאילו "מאבדת הכרה". כתוצאה מכך היא מרגישה פחות ופחות את עצמה ואת המילוי שלה. תהליך איבוד ההכרה מתגבר עד בואה של מלכות דאין-סוף למצב הנמוך, העכור והמנותק ביותר, הנקרא "העולם הזה". במצב זה מצויה מלכות דאין-סוף בצורת נשמות בני אדם, המרגישים עצמם מנותקים זה מזה. מתוך תמונת המציאות הזו על בני האדם להשתוקק לחזור למציאות האין-סוף.
באומרנו כי המציאות שלנו מדומה, כוונתנו להבחנה שעושה אדם המגלה שכאלה הם פני הדברים. ההשגה כי המציאות הזו מדומה אינה מונעת בעדו לעבוד איתה. הוא מבין כי זה אחד השלבים שעליו לעבור. דומה הדבר לתפיסת העולם של ילד המדמה לעצמו דברים רבים. איננו מבטלים את עולמו של הילד מכיוון שאנו יודעים כי הדבר מתאים למידת התפתחותו. כשנכנס האדם להרגשת מציאות עליונה יותר, הוא מתייחס אל המציאות הקודמת שחש כאל מציאות מדומה, אך כלפי המצויים עדיין באותה דרגה זוהי המציאות הממשית.
בין המציאות הרוחנית ובין המציאות הגשמית קיים מעין חיץ, המכונה "מחסום". אדם שלא עבר את המחסום, אינו רואה את הכוחות המצויים אחרי העולם הזה. כוחות אלה מציירים בנו את תמונת העולם, בדומה לאופן שבו מציירים כוחות ווקטורים חשמליים תמונה על מסך הטלוויזיה או המחשב. כשאנו מביטים במסך אנו רואים תמונה צבעונית בעלת כמה ממדים, אך אין זה אלא צירוף של כוחות חשמליים שונים שניתן לעבדם, להעבירם ולאחסנם. למעשה, גם אנו מצויים בתוך תמונה דומה, אלא שהמסך נמצא בתוכנו.
מי שעולה לרמת הכוחות רואה עד כמה אמיתיים הכוחות הללו, בעוד שהתמונה שהם מציירים היא המדומה. בכל פעם מציירים כוחות אלה ציור אחר, אך הכוחות עצמם הם אותם כוחות. יש 125 דרגות השגה, וככל שהאדם עולה בהן הוא משיג באופן נכון ואמיתי יותר את הצורה שבה מתחברים כוחות אלה. בסופו של סולם המדרגות הזה הוא משיג את התחברות הכוחות הללו הנקראת אין-סוף.
העיקרון העולה מכאן הוא, כי רק לאחר שאדם משיג דבר-מה ביכולתו להגדיר אותו. משום כך החזיקו כל חכמי הקבלה בכלל ברזל האומר: "כל מה שלא נשיג לא נגדרהו בשם ומילה" (בעל הסולם, מאמר "מהות חכמת הקבלה").
מדיטציות המוניות
רבים נוטים לחשוב כי בכוחה של האנושות לשפר את מצבה אם רק תרצה בכך. אחת הדוגמאות לכך הן מדיטציות המוניות הנערכות לעיתים ברחבי העולם במטרה לשפר את איכות חיינו. אין כל ספק, כי התחברותם של אנשים במחשבה אחת משפיעה על המציאות. כוח המחשבה הוא עצום, אך עלינו להבין כי בדרך זו לא נוכל להשפיע לטובה על המציאות גם אם נרצה בכך בכל מאודנו.
מכיוון שהטבע שלנו הוא האגואיזם, הרי שגם מחשבותינו הטובות ביותר יהיו מחשבות "על מנת לקבל" תוצאה טובה יותר לעצמנו. מצבנו יתחיל להשתפר באמת רק לאחר שנכיר בכך שהטבע המקורי האגואיסטי שלנו הוא רע. אם נגיע להבנה, כי רק ברכישת טבע חדש, אלטרואיסטי, יהיה לנו טוב - רק אז נתקרב לשגשוג ולפריחה. הכרה זו תיצור בנו נחיצות להחלפת הטבע שלנו.
פעולות כאלה אינן מקרבות את האנושות לבורא, אל טבע האלטרואיזם. הן מבוססות על ניצול מרבי של הכוחות האגואיסטיים שבנו, ולכן לא יועילו כל תוכניותיה של האנושות לשיפור העולם. בסופו של דבר יביאו פעולות אלה להתגלות מהירה יותר של הרע שבאגואיזם. לעניין זה נציין כי התחברות מספר רב של משתתפים לפעולה משותפת, חיובית או שלילית כאחת, מזרזת את ההכרה באגואיזם כרע. אך אין זו הדרך הרצויה להתקדמות.
התפתחות אופטימלית באה רק כאשר האדם מזמין "אור מלמעלה". הכוח הרוחני הזה מראה לו את הפגמים שבו ואף מתקן אותם. כדי לבצע פעולה זאת זקוק האדם לשיטת התיקון. אם לא תימצא בידיה השיטה הזו, תתפתח האנושות בעל כורחה על ידי צרות וייסורים. לבסוף יביא אותה הסבל המצטבר להכרה, שאין היא מסוגלת לעשות דבר בכוחות עצמה.
"משיכת האור מלמעלה" היא תוצאה של מאמץ להידמות למצב האין-סוף. זהו המצב האמיתי היחיד הקיים ובו כולנו מחוברים יחד כלפי הבורא. איננו נדרשים לשגות בדמיונות לצורך המאמץ להידמות למצב הזה, משום שכבר עתה אנו מצויים בו. עלינו לרצות לקבל מן המצב הזה כוח תיקון, והוא יביא אותנו להימצא בו בפועל.
כתבי הקבלה מתארים את המצב המתוקן. אם אדם קורא על המצב הזה ורוצה להימצא בו, הוא "מושך את האור". בדומה לעירוי הניתן לחסר הכרה, כך פועל האור על האדם ומעורר אותו עד שהוא מתחיל להתרומם. אם כן, משמעותם של המושגים "אור" ו"מלמעלה" היא זו: "אור" הוא הכוח העליון המתקן וממלא את הנברא; "מלמעלה" פירושו ממצב מתוקן יותר, כלומר ממצב של השפעה גדולה יותר לבורא.
מהו הבורא
הבורא הוא מה שמגלה האדם כמדרגה העליונה ממנו. הביטוי "בורא" מרמז על מעין הזמנה - "בוא וראה". אדם המשיג את המדרגה העליונה נמצא בדבקות עם הבורא. כל עוד מדרגה זו איננה המדרגה הסופית, יתגלה מאוחר יותר "פגם" בדבקות זו. למעשה, אין זה פגם כלל ועיקר, כי אם תוספת רצונות לא מתוקנים של האדם עצמו. הם מתגלים בו כעת כדי שיתקנם, ובעזרתם יעצים את דבקותו בבורא. כנגד כל רצון חדש המתגלה נעשה הבורא גבוה יותר ויותר. האדם מגלה עד כמה הפוכה המדרגה העליונה, עד כמה היא אלטרואיסטית. עליו לעורר כוחות שירימו אותו אליה.
אם כן, עד למצב האין-סוף שבו מתחברים יחדיו כל הקצוות אין "בורא מוחלט". ההגדרה היחידה שניתן לתת עד אז למושג הבורא היא "העליון ממני". המדרגה העליונה היא הבונה, בוראת, מולידה, מתקנת וממלאת את המדרגה התחתונה.
האדם מגלה את הבורא כאוסף של תכונות עליונות יותר מתכונותיו הנוכחיות. ה"רשימו" המתעורר באדם גורם לו לתאר לעצמו בכל שלב מדרגה עליונה יותר ויותר. מתוך הקרנת תכונותיו על האור העליון המופשט הוא מצייר לעצמו את הבורא. לחצו של האור המופשט הוא קבוע, והשינויים והתנועות הם פנימיים בלבד. אמנם הרשימות מתחלפות בתוכו, אך לאדם נראה כי הבורא הוא המשתנה כלפיו.
מימוש הרשימות
אדם שאינו מקובל מממש את הרשימות המתעוררות בו בכל עת, באופן המכונה "בְּעַל כורחו". הוא מגיב עליהן בהתאם לתנאים שזומנו לו: חינוך, סביבה, כוחות פנימיים, מצב בריאות וכיוצא באלה. האדם מועבר דרך רגשות והתפעלויות שונות עד הגיעו להשתוקקות לרוחניות. במהלך הדרך הזו צובר האדם התרשמויות מן החיים, מרגעי צער ושמחה. הוא אוסף הבחנות ועושה בהן שימוש בהמשך דרכו. זה שלב ההכנה שבו נדרש האדם לצבור התרשמויות רבות על פני הרצון לקבל שלו ולהרגיש את מימוש הרשימות בתוכו.
אף שאיננו מודעים להן, כל ההתרשמויות הללו נשארות במוחנו. כאשר מתעורר רשימו מסוים, נשלפות ממוחנו ההתרשמויות הנחוצות כדי להביא למימושו. הדבר אינו בשליטתנו כלל. מאורעות שחווינו לפני שנים רבות מגיחים לפתע לנגד עינינו בלא שנבין מדוע.
יתר על כן, מכיוון שהנשמות קשורות זו בזו במערכת אחת, כל התרשמות "פרטית" של אדם או של קבוצת אנשים משפיעה על כלל הנשמות. תהליכים המתרחשים במקום מסוים על פני כדור הארץ משפיעים על כל תושביו גם אם הדבר נסתר מעיניהם. עתה איננו מסוגלים להבין כיצד עובר המידע הזה, אך הדבר מתבהר בהשגת מצב האין-סוף. אנו מזרזים את יציאת הרשימות זה לזה מכיוון שאנו כחלקים של מערכת אחת.
כולנו יחד קיימים כנברא אחד כלפי האור העליון, וכל אחד מאיתנו כלול מכולם. כל אחד מאיתנו הוא מעין כלי יחיד שברא הבורא בדומה לתמונת הולוגרמה, וכל אדם מורכב מה"אני" שלו ומהתכללותו בכל הנשמות האחרות. התכללות האדם בכל הנשמות האחרות היא דו-כיוונית, ממנו אליהן ומהן אליו. לכן יכול האדם "למשוך" לעצמו את תכונות הנשמות האחרות, דהיינו להתכלל מהן. משום כך הרצון לקבל שבנו כולל הבחנות ושינויים רבים.
מגע בין האור העליון ובין האדם מתקיים תמיד, אלא שהתקשרותו של האדם למגע זה היא שמשתנה. האור העליון מאיר על הרצונות שבאדם ומעורר בו הרגשה הנקראת תמונת העולם שלו; יהיה זה העולם הזה או העולם הרוחני. הרגשה זו משתנה ללא הרף בהשפעת הרשימו הפרטי של האדם עצמו וכן מהתכללותו מן הרשימות המצויות בנשמות האחרות. סך כל השינויים הללו יוצרים לאדם תמונת חיים דינמית.
בחירת העתיד
האדם שמח להאמין כי ביכולתו לבחור את עתידו מתוך ריבוי עתידים אפשריים. זה המקום לשאול, על סמך מה תבוצע בחירה זו; כיצד יֵדע האדם מה יהיה טוב יותר בעבורו? לבחור פירושו לראות את העתיד. אילו היה האדם יכול לראות מה תהיה התוצאה מבחירתו בחלופה א' ומה תהיה התוצאה מבחירתו בחלופה ב', הרי הוא היה יודע מי מהן עדיפה, אך למעשה אין לו כל אפשרות בחירה.
רשימו מסוים מתעורר בתוך הרצון לקבל המסוים, קרי באדם מסוים, המצוי בסביבה מסוימת. כל שהאדם מבצע הוא מימוש רשימות המביא לצבירת התרשמויות מאירועי חייו. אם האדם מגיע להבנה כי אינו אלא בובה על חוט, וכי יש באפשרותו להפסיק לסבול ולהתחיל לשנות את גורלו, הרי הוא מצוי בנקודת הבחירה. בידיו לבחור סביבה שתשפיע עליו לטובה ותסייע לו להתפתח רוחנית. למעשה, סביבה שכזו תסייע לו לממש את אותו רשימו, לאותו כיוון, ובאותו סולם המדרגות הקבוע מראש, אך כל זאת ברצונו ולא מתוך התנגדות לו.
בכל מצב נתון, הן הרשימו, הן הרצון לקבל שבו הוא מתעורר והן הסביבה הם נתונים קבועים. גם אם יתעורר עתה האדם לממש את הרשימו, ההתעוררות תבוא מתוכו עצמו. גם אם ישתמש בסביבה לזירוז התפתחות הרשימו - עדיין לא יהיה בכך שום חידוש, אלא קיצור הזמן בלבד. אולם מאמצי האדם להיכלל בסביבה המעוניינת בהתפתחות רוחנית ולקבל ממנה דחיפה להתפתחות זו מקנים לאדם שכל חדש - "השכל הכולל". השכל הכולל הוא כוונת הבורא כלפי הנבראים, וגילויו מעלה את האדם לדרגת הבורא. זה הרווח הגדול שיש בדבר.
עלינו להבין כי האדם כשלעצמו יוכל לרצות הכול מלבד להתקדם בצורה הנכונה לכיוון הנכון. האדם לבדו משול לעיוור אשר לעולם לא יוכל לראות את הדרך להתקדמות נכונה. הוא לא יוכל לראות את היציאה מן העולם הזה אל העולם העליון מתוך ה"רצון לקבל" שלו, שכן היציאה היא ה"רצון להשפיע". אין הוא מסוגל לראות כי דבר שכזה קיים וכי בכך טמונה ההצלה בעבורו.
משמע כי נקודת הבחירה של האדם היא עדינה ביותר. ביכולתו לבחור בסביבה שתדחף אותו להגיע אל מצב שבו האור העליון ישנה את תכונתו. כתוצאה מפעולת האור עליו תיפקחנה עיניו והוא יוכל לראות. בכוחות עצמו בלבד, ללא סביבה וללא שיטה, לא יוכל האדם לפרוץ לממד הרוחני. למעשה, גם בחירה זו מושרשת ברשימו, אך לפני מצב האין-סוף שבו מתבררים הדברים, ניתנת לאדם התחושה כי העניין נתון בידיו.
*
המונחים עולמות מקבילים ויקומים מקבילים הופכים אופנתיים יותר ויותר. האפשרות לבחור את העתיד מהלכת קסם על רבים, וביטוי לכך כבר ניכר בעולם הפרסום. מדיטציות שונות מציעות לאדם יכולת לבחור בבוקר את אשר יארע לו במהלך היום. מבחינה פסיכולוגית יש בכך ממש, מכיוון שלמעשה כך מתכנת האדם את עצמו. הוא קובע מראש את הסגנון המסוים שבו כדאי לו לקבל את הרשימות השונות שיצוצו במהלך היום. אך מתבקשת השאלה, האם בבחירתו זו הוא יוצר מציאות פנימית אחרת?
לא נוכל לומר כי אדם שכזה הוא יוצא דופן. לכל אחד מאיתנו, בין שנרצה בכך ובין שלאו, יש "יחס מוקדם" לחיים. לכולנו הרגלים שונים שעימם אנו מתחילים את היום: תהיה זו פעילות גופנית, או לחלופין ביקור אצל הפסיכולוג ועוד.
בין שהאדם מנסה לתכנת את יומו במודע ובין שלאו, אין הדבר משנה את העובדה שהוא מצוי בתוך תמונת מציאות הנקבעת על ידי הרשימו שבו. הרשימו הוא המכניס את האדם לתמונה זו ובורא בו את כל ההחלטות. וכך גם המאמצים היזומים להגיע לידי ההחלטה "לבחור" את אשר יארע לו היום היא פועל יוצא של מימוש הרשימו ותו לא.
הזיכרון
כל התמונות המרכיבות את חיי האדם קשורות זו לזו. משום כך עלייתו של רשימו מסוים מעוררת לעיתים את האדם להיזכר במצבים קודמים שחווה. האדם אינו יכול לנהל בעצמו את זיכרונו, ואין הוא יכול לשלוף ממנו דבר-מה או לשכוח דבר אחר. הרשימו הוא שקובע את הכול בצורה מוחלטת. האדם עצמו נע על פני הדברים המתעוררים והפועלים בו ותו לא. אם מימוש הרשימו הנוכחי דורש זאת, לפתע יצוצו מאליהם זיכרונות מן העבר.
כל מצב שהאדם חווה נותר קיים בו. דבר אינו נעלם. רשימו מתעורר בתוך הרצון, מתממש לעומת האור ויוצר באדם הבחנה מה קורה לו כעת. לאחר מכן מתעורר הרשימו הבא. מכיוון שקיים קשר בין הרשימות, הרשימו החדש משתמש ברשימו שקדם לו במידת הצורך. לאחר התחלפות כמה רשימות נוספות דועך הרשימו הראשון, והתמונות שיצר נעלמות מתחושת האדם. מאוחר יותר הן עשויות להתעורר שוב על פי הצורך, לשם מימוש רשימו חדש. אנו מבחינים בשרשרת של מצבים שבהם הרשימות נכנסות ויוצאות לפעולה. כתוצאה מכך מצטברות באדם התפעלויות שיצרו רשימות אלה בעת התממשותן.
התהליך האמור נמצא "מעלינו", ומשום כך איננו יכולים לגשת אל הזיכרון שלנו ולשלוף ממנו תמונה מסוימת. למשל, בעוברנו ברחוב אנו עשויים להיתקל בריח המזכיר לנו למשך שניות ספורות תמונה מסוימת מן הילדות. כשם שהתמונה צפה היא אף מתפוגגת, אך איננו מסוגלים להבין מה היה הצורך בכך. עם זאת, ודאי שאין דבר מיותר בעולם. כל הזיכרונות צפים לתחושת האדם רק לפי נחיצותם למימוש הרשימו הנוכחי.
כל הנשמות קשורות למערכת אחת כללית, ומשום כך ניתן לומר כי גם הזיכרון משותף לכולן. הדבר מתברר לאדם על פי מידת הקשר שלו לשאר הנשמות: ככל שיעבוד באופן הכרתי כלפי המערכת הזו כן יתעוררו בו זיכרונות, יכולות והשגות קולקטיביות. אם יתעלה האדם לדרגה שבה יוכל להתחבר עם האחרים ולעבוד עם הכלים שלהם כאילו היו כליו שלו, ודאי שישתמש בכל המצוי בהם.
כוח המחשבה
כוח המחשבה הוא כוח רב עוצמה. אחד המשתתפים בסרט "בליפּ" (What the Bleep Do We Know?) סיפר על ניסוי שנערך בעניין מדיטציות המוניות בארצות-הברית. לדבריו, התברר כי מדיטציה המונית להורדת רמת הפשע במקום מסוים הניבה תוצאות מרשימות, וממדי הפשיעה אכן קטנו. ודאי כי אין במעשה זה משום בחירה חופשית, שכן הרשימו הוא המחולל את הכול - את ההחלטה לקיים מדיטציה שכזו, כמו גם את ירידת הפשיעה שנבעה ממנה. אך איננו רוצים לעסוק עתה בדרגה הנמצאת למעלה מן האדם וה"מנהלת" אותו, כי אם באופן שבו פועל רצון האדם.
התחברותם של אנשים למטרה אחת יוצרת כוח גדול, מכיוון שבאופן בלתי מודע הם משתמשים במערכת הקיימת שבה הם קשורים יחד. גם אם יתחברו אנשים מתוך המחשבה הגרועה ביותר, הם יעוררו כוחות עצומים. המחשבה משנה את המציאות כיוון שהמחשבה היא ביטוי הרצון; אם האדם רוצה שהמציאות תהיה כזו או אחרת, הוא כביכול מנתב את עתידו להיות כזה.
אם רמת הפשע אמורה לעלות, ואלפי אנשים יתחברו במדיטציה כדי להורידה, היא תרד. המשתתפים הכניסו את הרצון שלהם לתוך הרשימו הזה. הרשימו הוא נתון גולמי פוטנציאלי בלבד. יחסו של האדם אל הרשימו יכול להשפיע על הצורה שיקבל הרשימו.
חיבור בין אנשים במחשבה משותפת יוצר התאמה אל מצב האין-סוף אשר בו מחוברות כל הנשמות. יש להדגיש כי התאמה זו קיימת גם כאשר אין החיבור נעשה לצורך התקרבות לבורא. ההתאמה למערכת עצמה - גם ללא התאמה לקשר שבינה לבין הבורא - פועלת. היא מושכת כוח מלמעלה והוא משנה את האופן שבו היה נראה כי הרשימו עומד להתממש. כאמור, גם יחסו של האדם לרשימו מושרש מלכתחילה בתוך הרשימו עצמו, אך הדבר מוסתר ממנו.
בדוגמה זו, המשמשת לנו לחידוד עניין הבחירה החופשית, נדגיש שתי נקודות:
· לאחר שהתעורר באדם רצון להשתמש בכוח הקולקטיבי הוא הפעיל את הכוח הזה והגיע לתוצאה מרשימה.
· הפעלת הרצון הניבה תוצאה מכיוון שהאדם השתמש ברשימו, במערכת ובאור.
למעשה, אין כאן ולו גם פעולה קטנה מצידו של האדם עצמו, שכן הרשימו עורר אותו לפעולה. ככל מכונה אחרת, הוא ביצע את הפעולה וקיבל תוצאה. כל מעורבות האדם בתהליך הייתה רישום הסיבות והתוצאות. לאמיתו של דבר, בטרם כניסתנו לקיום עצמאי, לקיום ברוחניות, כל השכלתנו היא לא יותר מאשר רישום סיבות ותוצאות.
שרשרת הרשימות
תפיסת המציאות של האדם היא הרגשתו את האור העליון. מידות הרגשת האור מכונות בשם "העולם הזה" או "העולם הרוחני". העולם הזה משמעו הרגשת האור העליון בכוונה אגואיסטית, בעוד שהרגשתו בכוונה אלטרואיסטית מכונה העולם הרוחני. כינויים אלה מבטאים אפוא שתי צורות התייחסות אפשריות של האדם לאור העליון.
יחסו של האדם אל האור העליון מגדיר את מצבו, דהיינו קובע באיזה עולם או באיזו מדרגה הוא נמצא. יחס זה נקבע על ידי הרשימות המתפתחות ממצב האפסי והלאה. הרשימות מתפתחות בסדר מסוים, החל מדומם, צומח, חי ועד למדַבֵּר הגשמי. לאחר מכן מתפתחת דרגת המדבר עצמה בדרגות פנימיות של דומם, צומח, חי ומדבר הרוחני. שרשרת הרשימות לבדה היא הקובעת הכול, ופרט לה לא קיים דבר.
הרשימות שבאדם מעוררות בו רצונות הולכים וגוברים: החל מרצונות גופניים-קיומיים (למין, למזון ולמשפחה), דרך רצון לעושר, רצון לכבוד ולשליטה ועד לרצון למושכלות. המדען עובד עם הרשימות הגבוהות ביותר המצויות במין האנושי - רשימות למושכלות ולידע. לאחר שהוא ממצה את כל הרשימות שהיו ברצון לקבל האגואיסטי שלו, הוא נדרש להתחיל בתיקון עצמו כדי להתקדם הלאה. במקום שבו הוא נעצר בלא יכולת להתקדם הלאה בחקירתו את המציאות מתחילה הקבלה.
חכמת הקבלה מאפשרת לחוקר לשנות את כיוון מימוש הרשימו מאגואיסטי לאלטרואיסטי. מימוש אלטרואיסטי יאפשר לחוקר לעלות אל מעבר לרמת מימוש הרשימות המתעוררות בו - אל רמת הכוחות המתזמנים את יציאת הרשימות בתוכו אל העולם הרוחני. בעולם הרוחני חוקר האדם את הכוחות המהווים שורשים למציאות המדומה שלו. אלה הם הכוחות שמחפשים המדענים ואינם מצליחים למצוא.
המדענים מצויים בדרגת התפתחות הרצון הגבוהה ביותר בעולם הזה. משום כך דווקא הם נקלעים לבעיה: אין הם יכולים לגלות היכן הוא השורש לכול ומה קורה מעבר לחומר. אמנם הם מצליחים לשער כי אחרי החומר עומדת מחשבה, ושקרוב לוודאי זוהי מחשבה של אהבה ונתינה; הם עתידים אף לטעון בריש גלי כי חייבת להיות שיטה שונה לחקירת המציאות, אך הם לא יוכלו לאתר אותה. בלעדי חכמת הקבלה בלתי אפשרי לשנות את הגישה הפנימית הטבעית למימוש הרשימות.
אין צל של ספק כי האנושות נאלצה לממש את כל הרשימות עד למצבה הנוכחי בלא ששאלו כלל את פיה. אך כיום מתגלה בקרבה רצון להכרת הסיבה למצבה האנוש. הצעקה הפנימית העולה מתוך ליבה של האנושות מזמינה את גילויה של חכמת הקבלה. הקבלה תעזור לאנושות להתחיל לממש את הרשימות הרוחניות שאליהן היא עוברת כעת. רשימות אלה הן העומדות בבסיס החיפוש הרוחני הגובר.
אם תמתין האנושות עד שיגיעו גדולי חוקריה לכך בכוחות עצמם, דהיינו ללא חכמת הקבלה, היא עלולה למצוא את עצמה מתגלגלת אל תוך שורת של בעיות, כישלונות, משברים ואסונות שלא ידעה מעולם. משום כך מתגלה כעת חכמת הקבלה, כדי לאפשר לבצע את המעבר הזה בדרך קלה יותר. את כל זאת חפצים המקובלים להסביר לאנושות בטרם תיכנס למצבים אלה.