"ולפי"ז מתעוררת השאלה, איך יצוייר לו לאדם לזכות למדרגה ראשונה של אהבת ה', שהיא מידה א' של האהבה התלויה בדבר, שפירושה, אהבה הבאה מחמת רוב טובה שהשיג מהנאהב, בעת שקיימא לן, שכר מצוה בהאי עלמא ליכא. ומכ"ש לפי המתבאר, שכל אדם מוכרח לעבור, דרך ב' הבחינות הראשונות של ההשגחה בדרך הסתר פנים, שפירושה, שהפנים שלו ית', דהיינו, מידת טובו ית', שמדרך הטוב להיטיב, הן נסתרות באותו זמן, כנ"ל (אות מ"ז ד"ה ומתחילה) עש"ה, ולפיכך, מקבלים אז צער ויסורים ע"ש. אמנם נתבאר, שכל העסק בתורה ובעבודה דרך בחירה, נוהגים בעיקר בזמן ההוא של הסתר פנים, ע"ש. ואם כן איך יצוייר, שיזכה למידה ב' של האהבה התלויה בדבר, שפירושה, שמעודו עד היום הזה עשה לו הנאהב רק טובות מרובות ונפלאות, ולא גרם לו שום שמץ של רע כל שהוא, ואצ"ל, שיזכה למדרגה ג' או ד'."
אנחנו בנויים מחומר שנקרא "רצון להנות". חומר שהוא רגיש לנוכחות האור, לנוכחות הבורא בו, כי על ידי האור אנו קיימים. נוכחותו בנו, אנו מרגישים כטוב. חסרנו, מרגשים כרע. ולכן, בדרך שלנו משך ההיסטוריה, בגלגולים שעוברים עד להופעת הנקודה שבלב, ברצונות גופניים וברצונות לכסף, כבוד, מושכלות, וגם שעולים בהסתר כפול והסתר רגיל ומגיעים לגילוי של שכר ועונש, לא מרגישים שום טובה שהבורא עושה לנו, ולא מרגישים את עצמנו טוב. אלא הכל נסתר, כלומר, נסתר מהרגשתנו.
ואז על האדם להתחזק באמונה, שההשגחה היא מטרתית והיא טובה. הוא לא יכול לשנות את הרגשתו. אם מרגישים רע, אי אפשר על ידי מניפולציה (תחבולה) חיצונית להרגיש טוב. אלא זהו עניין של הכרת המדרגות, תיקון הכלים, שבא אחר כך. כי כל הזמן נמצאים אנו באותו מצב, רק משנים בהדרגה את היחס ומגלים יחס אחר למתרחש, שאז בא מלמעלה כוח, אור המחזיר למוטב, ומתקן לנו את הכלים להרגיש אחרת.
אבל בינתיים, שהאדם עובר בהסתר כפול והסתר רגיל, עד שנכנס לשכר ועונש, הוא מרגיש את עצמו רע. ואז, איך יגיע למצוות האהבה? וגם שעובר לגילוי של שכר ועונש, יש לו עדיין יגיעה גדולה. ואיך יגיע לאהבה אם כל הדרך היא בהסתרה, מבלי לראות שהבורא הוא טוב ומטיב, בכל מצב ללא שום הגבלה? כלומר, איך אפשר לחייב אותנו לאהוב אותו? איך "לאהוב" יכול להיות חיוב? ואם לא מרגישים מילוי של טוב ועונג בתוך הכלים, גם בכלים על מנת לקבל וגם בכלים על מנת להשפיע, אלא כל מה שמתרחש, מתרחש בינתיים מחוץ לכלים, אז מתוך מה האדם יחליט שההשגחה היא "טוב ומטיב לרעים ולטובים" ללא שום הגבלה, שמתוך ההרגשה, ההשגה הזאת, יתעורר בו מעצמו יחס לבורא הנקרא "אהבה"?
"אמנם כן צללנו לתוך מים אדירים ולכל הפחות יש לנו להעלות מכאן מרגלית יקרה. ונבאר ע"כ מאמר חז"ל (ברכות י"ז), כי הוו מפטרי רבנן מבי רבי אמי, ואמרי לה מבי רבי חנינא, אמרי ליה הכי עולמך תראה בחייך, ואחריתך לחיי העולם הבא וכו', ופעמיך ירוצו לשמוע דברי עתיק יומין, עכ"ל." חוץ מהחיוב "ואהבת את ה' אלקיך", שצריך לבוא ולאהוב אותו "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך", כלומר, בכל היכולות שלך, מלבד זאת יש חיוב נוסף האומר: "עולמך תראה בחייך".
"ויש כאן להבין, למה לא אמרו עולמך תקבל בחייך," תרגיש אותו, "אלא, רק "תראה", ואם באו לברך, היה להם לברך בשלימות, דהיינו, שישיג ויקבל עולמו בחייו." כי "תראה" נקרא משהו חיצוני. שרואים, אבל שעדיין לא נמצא בכלים. יש "ראיה" ויש "קבלה ביד". מה שנמצא ביד של האדם נקרא "שלו", ומה שהאדם רואה, נקרא "קיים מבחוץ", שהוא בטוח שהוא קיים. כי עיניים הם כלים שמאמינים להם תמיד בכל מצב. לכן מקובל להאמין לעדי ראיה, אבל אלה כלים חיצוניים. האדם רואה, אבל זה לא נמצא בו, לא שייך לו, אלא יש לו בטחון שזה קיים. זאת אומרת, מבחינת קביעת המצב, האדם קובע אותו בוודאות, אבל הוא עדיין לא שלו.
"ועוד יש להבין בכלל, למה לו לאדם לראות העוה"ב שלו בחייו, המצער הוא אשר אחריתו לחיי העוה"ב." לאדם יש מדרגה בהווה, מה שיש לו עכשיו, ועוד מדרגה לפניו. המדרגה שהוא נמצא בה, היא נקראת "העולם הזה". לא חשוב היכן האדם נמצא, בעולם היצירה או בעולם בריאה. היכן שהוא נמצא, שם הוא קובע לעצמו, שזה "העולם שלו", המצב שלו. ומה שנמצא לפניו נקרא "העולם הבא", המצב שיבוא, שמתקרב ובא. תמיד קיימות שתי המדרגות הללו. אפילו עכשיו, יש לפנינו הרגשת העתיד, שעוד מעט מגיעים אליו, והרגשת ההווה. וכך גם ברוחניות.
"ועוד, למה העמידו ברכה זו בראשונה." כלומר, למה האדם חייב לראות את המדרגה הבאה שלו, לקבוע בוודאות שאת המדרגה הזאת הוא משיג, כדי שתבוא אליו, ותתפשט בתוך הכלים שלו, ותהיה לרכושו הממשי? למה לא מספיק לו מצבו הנוכחי? מה זה נקרא "עולמך תראה בחייך", זאת אומרת, "מה שיהיה לך"? מה זה מוסיף למצבנו הנוכחי?
"והנה קודם כל צריכים להבין, ראיה זו של העוה"ב שלו בחייו, איך היא. כי ודאי, שבעינים הגשמיות אין רואים שום דבר רוחני, גם אין מדרכו של השי"ת לשנות סדרי בראשית, כי כל סדרי בראשית מתחילתם, לא סדרם השי"ת בסדרים הללו, אלא משום, שהמה המוצלחים ביותר לתכלית הנרצית מהם, דהיינו, שיזכה האדם על ידיהם להתדבק בו ית' כנ"ל, כמ"ש, כל פעל ה' למענהו. וא"כ, יש להבין, איך יצוייר לאדם, ראיית עולמו בחייו." איך יצויר לאדם לראות את העולם הבא שלו.
הבורא ברא רצון לקבל. רצון לקבל שמרגיש רק מה שנכנס בו, כמה הוא מלא או כמה הוא חסר, ולא מסוגל להרגיש משהו מחוץ לו. וכך גם הקליטה של האדם, היא נעשית דרך חמישה פתחים שנקראים: ראיה, שמיעה, ריח, טעם, מישוש. ולפי התכונות האלה, הוא מגלה יחס מסוים למה שקורה בחוץ. אבל מבחוץ לא נכנס דבר. אלא משהו לוחץ על מסכים, שעומדים על הפתחים האלה, וביחס המשותף בין מה שנמצא מבחוץ, ומה שנמצא מבפנים, האדם קובע שמשהו נמצא מבחוץ. וזה נותן אחר כך במוחו תמונת מצב. והאדם לעולם לא יוצא מחוץ לעצמו, ולא יכול לצאת, אלא הכל נמצא בו מבפנים. כך הכלי, הרצון לקבל, בנוי מלכתחילה בגשמיות וברוחניות.
רק ברוחניות יש בתוך הכלי חמש דרגות של ראיה, שמיעה, ריח, טעם, מישוש, דרגות עביות שקיבלו תכונות שונות, שנקראות: "כתר", "חכמה", "בינה", "זעיר אנפין", "מלכות". והאור שבא מקבל דחייה מהמסך, ואותו אור שמתפשט בפנים, גורם להרגשה שמשהו חיצוני נכנס. אבל מבחוץ לא נכנס שום דבר. אלא האדם משווה את עצמו, את המסך שלו, למשהו שבא אליו כביכול מבחוץ, במה שנקרא "זיווג דהכאה". ומודד את השוואת הצורה הזאת, את ההשפעה עליו, של אותו משהו שבא מבחוץ. כלומר, הוא מגיע לאיזון עם מה שישנו מבחוץ, ואותו כוח איזון, הוא מודד.
בדומה לעיקרון לפיו פועל סליל מגנטי מוליך זרם. המגנט פועל ומושך חתיכת ברזל. ולפי כוח הסליל, הקפיץ שמחזיק את המחוג, מושך את המחוג מנקודת האפס לכיוון מספַּר אחר. אבל הוא מודד לא את עוצמת הזרם, אלא את כוח ההתנגדות של הקפיץ. וכך בכל צורת מדידה, חשמלית, אלקטרונית או דיגיטאלית, תמיד מודדים את ההתנגדות למשהו מבחוץ, את הפרמטר הפנימי. כך בלבד האדם קיים ומתקיים. ואף פעם הוא לא יודע מה נמצא מבחוץ. אלא תמיד מודד בפנים בתוכו איך הוא השתנה, ולפי זה מגדיר תופעה חיצונית כלשהי ומה היקפה וגודלה. גם ברוחניות וגם בגשמיות, כי החוק הוא אחד.
ואם כך, איך האדם שנמצא במצבו הנוכחי, בדרגה רוחנית כלשהי, ובודק הכל לפי התנגדות שלו למה שכביכול נמצא סביבו, ומרגיש לפי כמה שמודד, יכול לראות משהו שעוד לא נמצא בדרגתו הנוכחית, אלא שייך למצבו הבא? האם יש משהו ששייך לעתיד? אלא, מה שמנותק ולא נמצא במגע עם האדם, עם הרגשתו, הוא לא נמצא ולא קיים. וגם העתיד הוא הרגשה בהווה, רק שנותנת תוספת הרגשה, אופן הרגשה, שהאדם משייך אותה לעתיד. אבל הכל מתייחס לתפיסה בהווה. וגם "עולמך תראה בחייך", היא הרגשה במצב הנוכחי, שהאדם לא משייך אותה להווה, אלא לעתיד. ועל סמך זה מחליט על ההמשך, על יחס הבורא מהווה לעתיד. על המגמה שלו.לֵמה הבורא מושך אותו, מה היחס שלו, לֵמה הבורא רוצה להוביל אותו ולהביא אותו.
אם האדם רואה את ההפרש, את המגמה, בין העתיד להווה, ההפרש הזה עונה לו על שאלת ההתפתחות, על המטרה, על הכוונה, זאת אומרת, על התנועה. והוא נצרך לעתיד, כי הרגשת ההווה שאינה מחוברת להרגשת העתיד, היא הרגשה נוראית שמביאה לאדם פחד. ואילו הרגשת העתיד משרה בו ביטחון, רווח, רוגע, שלא יחסר לו. האדם לא מרגיש רק הווה, ואם זה קורה, ההרגשה היא נוראית. אפילו אם יש לו הכל בהווה, אבל אם האדם מנותק מהרגשת העתיד ולו רק תת הכרתית, הוא כאילו עומד על פי תהום ועוד רגע הכל יעלם.
לכן ישנה מצווה הנקראת "עולמך תראה בחייך". האדם רואה את העתיד שכל הכלים מתוקנים, והוא נמצא בהשגה מלאה במאציל, שברא אותו ואת הכלים שלו, ומביא אותו בהתפתחות מהווה לעתיד (שרטוט 5). האדם מרגיש את המגמה, ויכול להצדיק את כל השלבים בין ההווה לעתיד. ובכך שהוא נמצא בהווה ו"רואה" את העתיד, משיג אותו בכלים החיצוניים שלו, הוא מקבל כלים, יסודות, להחליט על יחס הבורא הכללי והאבסולוטי. איך הבורא התייחס אליו מלכתחילה בצורה שלימה. בשביל מה ומאיזה גובה החליט על כל התפתחותו. והאדם שרואה את העתיד ורואה איך מגיעים אליו, מתוך זה יכול להחליט על "טוב ומטיב לרעים ולטובים", אפילו שלא השיג זאת. אלא מתוך ההבדל בין המצבים, הוא מבין למה הוא צריך להתקרב מהפחוּת לשלם. על מה היתה כוונת הבורא שעשה זאת מתוך אהבה נצחית.
במצב הסופי האדם מרגיש את האהבה הזאת בבורא, ומתחיל להבין עד כמה הבורא הסתיר את עצמו ועד כמה העליון סובל, שזה נקרא "צער השכינה". בדומה לאמא שלא יכולה לתת לילד שלה מה שהוא רוצה ומתחנן, כי הוא חולה וזה מזיק לו. כך הבורא הסתיר את עצמו, כלומר את טובו, אחרי חמישה עולמות, ומגביל את עצמו כדי לא לתת. לעליון קשה מאוד שלא לתת, כדברי הכתוב: "יותר מעגל שרוצה לינוק, הפרה רוצה להניק". ואז מתוך זה האדם מתחיל להשיג את היחס המוחלט של הבורא אליו. עד כמה הבורא הסתיר את עצמו, והלך על ההסתרה כביכול מעל הרגש שלו, כי מלכתחילה יחס הבורא כלפי הנבראים הוא "טוב ומטיב לרעים ולטובים" מתוך אהבה השלימה.
והפער הזה בין המדרגה הנוכחית ל"עולמך תראה בחייך", הוא שנותן לאדם מספיק כוח, הבנה, הרגשה (לפי הפער של ההרגשה) כדי להחליט ולהגיע לאהבה. כי האדם כלול מרגש ושכל. והשכל יכול להשלים את הרגש מתוך חקירה.
"ואומר לך שראיה זו מגיעה לו לאדם על ידי "פקיחת עינים" בתורה הקדושה, עד"ה "גל עיני" ואביטה נפלאות מתורתך. ועל דבר זה משביעים לה לנשמה, בטרם ביאתה לגוף (נדה דף ל' ע"ב), אשר אפילו כל העולם יאמרו לך שצדיק אתה, תהיה "בעיניך" כרשע. דהיינו בעיניך דוקא, פירוש כל עוד שלא זכית לפקיחת "עינים" בתורה, תחזיק את עצמך כרשע, ובל תשטה את עצמך מכח הפרסום שיש לך בכל העולם לצדיק, ובזה תבין ג"כ, למה העמידו הברכה של עולמך תראה בחייך בראש הברכות, כי לפני זה, אינו זוכה אפילו לבחינת "צדיק שאינו גמור"."
"עולמך תראה בחייך" זו הפעולה שעל האדם לבצע בכל הדרך שלו, מרגע שעבר מחסום ונכנס להשגחת שכר ועונש הנקרא "צדיק שאינו גמור", והשגת "צדיק גמור" הנקראת "אהבה". האדם שעובר את ההסתרים, הסתר כפול והסתר רגיל, מאותו רגע ואילך חל עליו החיוב הזה. כי מה הן "בְּרַכוֹת"? "ברכות" נקרא שהאדם מבצע תיקון על תרי"ג הרצונות שלו, על ידי אור התורה המחזיר למוטב. וכאשר מתקן איזה רצון מברך עליו ברכה.
ומהי הברכה הראשונה? מהי התוצאה הראשונה מתיקון הכלי, שיכול על ידי מסך להשוות את עצמו עם האור העליון? היכולת להשוות מיד את מצבו הנוכחי, עם המצב העתידי שמתגלה לו. ומיד חל עליו חיוב "עולמך תראה בחייך" - פער בין מה שהוא עכשיו לבין מה שיהיה. ובמה יש "מה שיהיה"? שבא אליו אור, שרק חלק ממנו האדם יכול לקלוט על ידי המסך, והיתר לדחות. ויש לו מיד אורות מקיפים, וחלק מפרצוף שהוא עובד איתו, וחלק שעוד לא יכול לעבוד איתו. ויכול לתאר כבר מדרגה הבאה, כדי שיהיו לו יותר כוחות.
האדם מרגיש במשהו את העליון שלו, דרך החלק של אותו עליון שנמצא בתוכו, כאח"פ דעליון שנמצא בגלגלתא עיניים דתחתון. ויכול להצדיק את העליון לפי הפרצוף שבנה. כי המידה שממלא את עצמו, היא מידת ההצדקה. ומתוכה נגזרים ההווה והעתיד כלפי האדם. ואז המגמה שלו הנקראת "עולמך תראה בחייך", היא בהסתכלות על מצבו משני הכיוונים האלה של הווה ועתיד.
ו"הברכה שעומדת בראש הברכות" הכוונה היא, שמתוכה הוא עושה את הפעולה.
מה המטרה של הכלי שבא להיתקן?
"השתווּת לאור" נקרא, שמטרת הבריאה חייבת להיות בראש. מטרת הבריאה היא דבקות. בינתיים האדם לא נמצא בה ואפילו לא יכול להצדיק את הפעולות. אלא עדיין רק מתחיל ללמוד. אבל לאחר שהוא עובר מחסום, כבר בפעולה הראשונה הוא צריך להתחיל להתייחס אליה כ"עולמך תראה בחייך". וכל התיקונים שלו צריכים להיות מתוך היחס הזה.
האדם חייב לראות את הסוף, שאליו הוא צריך להגיע. והסוף הזה חייב להיות המטרה שלו. בלי להתחשב עם מה שיקרה וכמה שיקרה לו בדרך. אם האדם לא מציב את עצמו נכון כלפי המטרה, בכל כוחו ובכל לבו ונפשו לדבוק בבורא, הוא לא יכול לעשות אפילו פעולה אחת נכונה, במרחב הרוחני שאליו הוא נכנס הרגע דרך המחסום.
האם "להחזיק את עצמי כרשע" נקרא לצייר את זה לעצמי?
ברוחניות לא מדברים על מצבים בדויים. אסור לקפוץ מהר מדי. בעל הסולם עוד לא נכנס להסברים, הוא רק נותן לנו נתונים שמתוכם הוא ילך ויסביר. לא מן הסתם בעל הסולם אומר, שקפצנו למים אדירים, ויש כאן מרגלית יפה, שצריכים למשות אותה מתוך המים האלה. כי לא פשוט איך מחפשים את המרגלית בתוך המים. כמה קופצים וכמה מחפשים, עד שלאט לאט מוצאים.
"אמנם יש להבין, אם באמת יודע בעצמו, שכבר קיים כל התורה כולה, וכן כל העולם כולו הסכימו לו בזה, למה כל זה לא יספיק לו כלל, אלא שמושבע ועומד להחזיק את עצמו לרשע. ומשום, שחסרה לו המדרגה הנפלאה הזאת של פקיחת העינים בתורה, לראות עולמו בחייו, אתה מדמה אותו לרשע, דבר זה מתמיה ביותר."
האדם חייב להגיע ולראות ש"הכל פעל ה' למענהו", שהכל מלכתחילה משתלשל ובא ממחשבת הבריאה. והכל לטובת האדם, כי הבורא הוא "טוב ומטיב לרעים ולטובים". והכל בא מתוך אהבה. והאדם חייב להגיע להשתוות הצורה, להגיע לאותה מידת האהבה. והאהבה היא מתפרשת אצלנו כנתינה, כהשפעה. זה משפט האהבה. "אוהב" נקרא, שמסור למי שהוא אוהב.
על ידי מה מגיעים לאהוב? על יד פקיחת עיניים. אם האדם נמצא בגילוי שכר ועונש, באותה פקיחת עיניים מרגיש את עצמו בינתיים כצדיק שאינו גמור ו"עולמך תראה בחייך". זאת אומרת, שמכוון את עצמו למטרה שמובנת לו ומורגשת בו, אבל לא מתוך ההשגה הנוכחית, אלא מתוך זה שמכוון את עצמו אליה (רק נותרת השאלה: איך זה אפשרי?).
כל התנאים האלה שבעל הסולם מונה, הם איך האדם חייב לייצב את עצמו נכון במצב הנוכחי, כדי למצוא את הכיוון הנכון מכל האפשרויות שלפניו. כי אין לו, לא כוכבים, לא שמש, לא ירח, אלא הוא נמצא בתוך אוקיינוס של אור, לא דו מימדי או תלת מימדי כמו בעולמנו, אלא בעל אין סוף מימדים, ולא יודע לפי מה לכוון את עצמו. לכן מביאים את כל התנאים הללו לאדם, כדי שימצא את הכיוון למטרה.
והתנאי הנוסף להליכה נכונה: "אשר אפילו כל העולם יאמרו לך שצדיק אתה, תהיה "בעיניך" כרשע". כלומר, מחייבים את האדם להיות בקשר עם העולם. לא להימצא או לא, אלא מהדרגה הזאת ואילך כבר מחייבים את האדם להיות בקשר עם העולם, ולשמוע ולהגיע למצב שכולם יחשבו שהוא צדיק. ורק הוא, שבודק את עצמו, הוא מחוץ למה שהעולם יכול לראות, רואה את עצמו כרשע.
יש בדיקה פנימית ויש בדיקה חיצונית. מה זה נקרא להאמין לעולם ומה זה נקרא להאמין לעצמו. יש בכך שאלות רבות. הן לא שייכות עדיין למצבים שלנו, אבל אפשר לעבור אותם בשכל כדי להבין איך מורכבות המדרגות (בעל הסולם לא מספר על כל מה שיש, אלא כדי לסיים את הסיפור שלו).
"אמנם כבר נתבארו ד' הדרכים של השגתם של בני האדם את השגחתו ית' עליהם, שהן: שתים מבחינת הסתר הפנים, ושתים מבחינת גילוי הפנים. ונתבאר הטעם של "הסתרת הפנים" מהבריות, שהיא בכונה גדולה, כדי ליתן מקום לבני אדם להתיגע, ולעסוק בעבודתו ית' בתורה ומצוות מבחינת "בחירה", כי אז עולה נחת הרוח לפני המקום מעבודתם בתורתו ומצוותיו, ביותר מהנ"ר שלו מהמלאכים של מעלה, "שאין להם בחירה", אלא שמוכרחים בשליחותם, כנודע. גם יש עוד טעמים מובהקים ביותר, שאין כאן המקום להאריך בהם."
במאמר הנקרא "גילוי והסתר של ה' יתברך", בעל הסולם מתאר את שני המצבים, שהאדם עובר בהתפעלותו מהעולם. בהסתר פנים נראה לו, שהאנשים הקרובים לרוחניות, הם דוחים, גועליים ולא אמיתיים, והם מתעסקים בזיופים ושקרים. וגם אם מוצא חברה מתוקנת "כל הפוסל במומו פוסל". לעיתים לאדם ששייך לעבודה, נראה שיש צדק במה שקורה בה. אבל אחר כך הוא שוב נופל ומאשים.
בעל הסולם מתאר את כל התהליך בהסתר, מהסתר כפול והסתר רגיל, ולאחריו בגילוי, בשכר ועונש ואהבה נצחית. אבל במיוחד בהסתר, האדם נמצא במצבים, שאם הוא אדם חזק, ואם המצבים שהוא עובר הם מצבים מתקדמים, אז הם מבלבלים אותו מאוד מאוד. ולא רואה בשום אופן לא השגחה נכונה ולא סביבה נכונה. ועל הכל יש לו ביקורת שלילית. וזה בעצם ההסתר. ההסתרה היא לא על הבורא, הבורא גם כך נסתר. אלא ההסתרה היא על כל מה שקורה לאדם בקשר להליכה על דרך האמת, על כל האמצעים ועל המטרה. בהם הוא עדיין נמצא בהסתר.
ואז בא עניין ההצדקה. לעבור על תרי"ג הרצונות ולהצדיק אותם בכל השלבים הללו, הסתר כפול והסתר רגיל, או לחילופין הסתר כפול והסתר רגיל, ובכולם לתת יגיעה ולהצדיק את ההשגחה, עד כמה שהיא מתגלה בהסתר אחד ובהסתר שני. אחרת האדם לא עובר מחסום ולא מגיע לגילוי. לכן מצבי ההסתרה הם המצבים שעל ידם בונים את הכלים. ההסתרה עוזרת לאדם לבנות את הכלי, שאיתו הוא מגיע לגילוי שכר ועונש, וממשיך לבנות אותם תרי"ג מצוות.
והאדם שגומר את ההצדקה שלו בהסתר כפול והסתר רגיל, במה שניתן לו להצדיק, בהתייחס לכך שהוא נמצא בשגגות ובזדונות, ונותן יגיעה כדי להצדיק למרות שלא מסוגל, הוא עובר להשגחת שכר ועונש ומתקן את הזדונות. ולאחר מכן עובר לאהבה נצחית ומתקן את השגגות. התיקונים באים למעלה מהמחסום, אבל היחס נקבע למטה. האדם עצמו קובע שהוא רשע גמור, רשע שאינו גמור, צדיק שאינו גמור וצדיק גמור. אף אחד לא שולח לו מברק מלמעלה, שמאשר מי הוא.
מהי הפעולה הזאת שנקראת "להצדיק"?
כתוב על פרעה, שהוא אומר: "ה' צדיק ואני רשע". הוא קובע, יודע ומשיג שהבורא נמצא בדרגת צדיק, שפעולותיו הן בצדק. "צדיק" נקרא יחס כלפי איזו פעולה. לא יכולה להיות קביעת מדרגה בלי לעבור בירורים על כל הכוללים שלה. היינו, חלק הבורא שבו וחלק הנברא שבו. בפרעה שני החלקים הללו נמצאים בשיא גודלם, בצורה קיצונית בוערת וברורה בהתנגשות חזקה ביניהם. "ה' צדיק" ו"אני רשע", שני המצבים הגדולים וההפוכים זה מזה, וקביעת המצב במלואו.
איך לקבוע? אפילו בהסתר כפול צריך לקבוע שנמצאים בזדונות. מה זה נקרא להיות בזדונות? במכוּוַן שעומד נגד הפיתוי, לא מסוגל להתמודד עמו, אלא יודע שהולך לחטוא ולחטוא, ואין לו שום כוח להימנע מכך, כמה שישתדל ויעשה. על כוחו שלו הוא קובע, שהוא עושה את הפעולות האלה בזדון. זאת אומרת, במכוון הוא יודע שהוא הולך על דבר שנקרא "לקבל על מנת לקבל" נגד הבורא, ואין לו שום אפשרות להימנע מכך.
ובהסתר רגיל הוא יכול למנוע את עצמו. הוא מרגיש בזה צער גדול, כי בכך הוא מונע מעצמו תענוג. הכלים שלו עדיין מרגישים בזה תענוג. אבל הוא כביכול מונע את עצמו ממנו. מדוע? כי הוא מצדיק את הפעולה הזאת שהוא מונע את עצמו, שלא כדאי לו להיות בעל מנת לקבל בתענוג מסוים. אלא כדאי לו בצורה כלשהי להימנע ממנו ולהידבק לאותו רעיון, לתנאי, לציווי של בורא. הוא לא יכול להצדיק את הבורא, כי רע לו, אלא הוא מסוגל למנוע מעצמו אותו תענוג.
אפשר להסביר באופנים שונים על הסתר כפול והסתר רגיל, איך האדם מתנהג בהם. אבל אין בו הסכמה. והאדם קובע לפי אי ההסכמה שלו, או שהוא רשע גמור, כי בזדון הולך לעבירה. או שהוא רשע, מפני שהוא רוצה, אבל בכל זאת מחזיק את עצמו לא ליפול. יש במצבים האלה הבחנות רבות, האם החזיק את עצמו על חשבון עצמו או על חשבון הבורא ועוד, שבמשהו דומים לשכר ועונש, שצריך להיכנס לאותם מצבים ולבררם היטב.
מה זה אומר ללכת לקבל בעל מנת לקבל?
לומדים במסכת פסחים או בחלק ב' של "תלמוד עשר הספירות", שהאדם יכול להימנע מלעבור ליד איסור, או לא יכול למנוע את עצמו ודווקא לעבור ליד דבר אסור. וזה נקרא "לקבל על מנת לקבל" בזדון. יש שיכול להימנע ומונע את עצמו, אבל לבו שם. ויש שעובר ליד, אבל לבו לא שם. ויש שלא איכפת לו היכן לעבור, כי השכל והלב שלו כלל לא שייכים לזה. אלה הן ארבע הבחינות של התפתחות הרצון לקבל, שבעל הסולם נותן. והן בדיוק הסתר כפול, הסתר רגיל, גילוי שכר ועונש וגילוי של אהבה נצחית.
בדרגת האהבה האדם מכוסה תחת המסך שלו גם במוחא וגם בליבא. והוא כולו כמו הבורא. לכן אין לו בעיה של איסור, אלא הכל מותר, כי כל מעשיו על מנת להשפיע. כמה שהבורא יביא לו ויגלה לו, יותר דברים יהיו למצווה. כמו שבעל הסולם אומר במאמר "גילוי והסתר פנים", שמתגלה לו הכל, רק האדם עצמו שופט זאת בצורה אחרת, מעלֵה זאת בצורה אחרת. בפער בין רשע גמור לצדיק גמור "כל מום היפה בָּךְ", כל המומים הקודמים דווקא, הם הופכים ליופי.
"ועם כל השבח האמור על בחינת הסתר פנים, איננה נחשבת לשלימות, אלא לבחינת "מעבר" בלבד. כי היא המקום, שמשם זוכים לכל השלימות המקווה, דהיינו, שכל שכר מצוה המוכן לאדם, אינו זוכה בה, אלא מתוך יגיעתו בתורה ומע"ט בזמן של הסתר הפנים, כלומר, מזמן שעוסק מכח "בחירה", כי אז יש לו צער מתוך התחזקותו באמונתו ית' בקיום רצונו, וכל השכר של האדם אינו נמדד, אלא לפי הצער שסובל מקיום התורה והמצוה, כדברי בן הא הא, לפום צערא אגרא."
מלכתחילה קיימת השאלה: למה האדם לא מתקדם לבורא בתהליך של שכר ועונש, שגלוי גם השכר וגם העונש. אם הוא עובד, הוא מקבל שכר רב. ואם הוא מתעצל, הוא סובל מעונשים. אבל בצורה כזאת, לא נקרא שהאדם עובד. כי מתגלה לו מצד אחד שכר ומצד שני עונש. ולפי מה שמתגלה לפניו, ולפי הטבע שלו שלא קבע אותו, לפי התכונות הטבעיות הנתונות בו, מידת החריצות, הזריזות, או העצלנות, עד כמה תופס או מעריך את הדברים, הוא בודק ועושה חשבון ומחליט ומתקדם. אבל מצד עצמו לא נעשה דבר. אלא הכל לפי הכנות פנימיות ותנאים חיצוניים שנקבעו בו מראש. ואז, אין אדם. אין עצמאותו ולא עצמיותו.
אלא כדי להגיע למצב של גילוי, עליו להיכנס עם כלים שנמצאים בהסתר. וכך גם אם נכנס לגילוי, הגילוי הזה לא מונע ממנו להיות חופשי מהגילוי עצמו. ואילו במצבו הנוכחי, האדם לא יודע שהוא בובה. יש לו בתוכו תכונות, הכנות, תורשה, הורמונים, מחשבות, יכולות, אותו טבע שהכין בו הבורא. והוא נכנס לחברה אחת, שנייה ושלישית, וכך הולך ומתפתח, אבל מבלי לקבוע משהו. אלא בכל גיל הוא נשאר מכונה, שעושה חשבונות מבפנים ומבחוץ לפי אותה נוסחה של רצון לקבל, כמה שפחות להתאמץ, וכמה שיותר לקבל.
ואותו חוק קובע את כל הפעולות של האדם בתת הכרתו ובהכרתו, לא חשוב כמה הוא מתאמץ או לא. ללא שום פעולה חופשית, מהטבע הפנימי שלו, ומהתנאים החיצוניים שהשגחה עליונה הציבה לפניו. אלא המכונה שלו פועלת לפי כל מה שהוצב בה פנימית וחיצונית. אבל למכונה כזאת, איך אפשר לתת רווח, שאינו אותו רווח מדומה הנקרא בעולמנו "בחירה", ונובע מחוסר ידיעה בלבד. שהאדם לא יודע משהו, ולכן נמצא בלבטים אם לעשות ואיך לעשות. וזו רק אשליה של חופש בחירה, ולא אותו חופש בחירה שקיים ברוחניות.
בעולמנו האדם אינו חופשי. בדומה לתינוק קטן שלא נותנים לו להסתובב לבדו, שמא יזיק לעצמו וייקח דבר מה לפה, או ידקור את עצמו. ולעומתו, לעגל קטן מותר להסתובב, כי לעולם הוא לא יזיק לעצמו, אלא יידע איזה עשב לאכול ואיזה לא, או היכן למצוא מים ראויים לשתיה והיכן לא. ואילו האדם עלול לטעות. ולחוסר ההבנה הזאת של האדם, שחסרות בו הכנות כאלה מהטבע, קוראים בעולמנו "חופש". אבל אין זה חופש, אלא חוסר ידיעה. אם היתה לאדם אותה ידיעה, הוא מצד אחד, לא היה טועה. ומצד שני היה ברור לו שהוא מתפקד כרובוט, כמערכת ממוכנת, ולא יותר.
אז מה הם אותם הכלים העצמאיים, שבונה בנו ההסתר? אותם כלים שגם לאחר שעוברים מחסום, הם עוברים יחד עם האדם. ולא נעלמים אחר המחסום למרות הגילוי. אלא ההפך, הם הולכים ומתפתחים, עד שהאדם נעשה כבורא, מנותק מהבורא בעצמאותו ומתייצב מולו דומה לו בתכונות, כהעתק של הבורא. ואותו העתק נבנה מלכתחילה על החומר, על הרצון להנות של האדם. הדמות על הרצון להנות, הוא נבנה בצורה חופשית מצד האדם מהנקודה שבלב. ועל החומר, כלל לא מסתכלים, אלא כל הכוונות של האדם צריכות להיות מופנות כלפי בניית דמות הבורא.
איזה כלים בונים בזמן ההסתר?
הכלים החופשיים נקראים "אדם", "אֵדמה לעליון". ולא חומר, רצון לקבל, שתמיד יישאר רצון להנות, שתכונותיו כנגד הבורא. אף פעם לא מתחשבים בו, כי הוא חומר, בריאה, שאין מה לשנות בה, אלא מתחשבים רק עם הצורה. והצורה נבנית רק מתוך שהאדם, בכל המצבים שהוא עובר, מחפש צורת השפעה של הבורא, ומעלה את חשיבותה בכל רגע ורגע, יותר מהרגשתו וממה שממלא אותו החומר.
לכן בקבלה מדברים כל הזמן על גדלות הבורא, מעל כל מה שבא לפני האדם. כי כל מה שבא לפניו בצורה אחרת, הוא תביעה של החומר למלא אותו בתענוגים. לפיכך מורים לנו בקבלה, לא להתחשב במה שעושים, אלא העיקר שהראש, הכוונה של האדם, תהיה בהשגת הצורה, בגדלות הצורה, צורת ההשפעה.
מה פירוש הדבר להיכנס לרוחניות עם כלים בהסתר?
להיכנס לרוחניות, לעבור מחסום, ומהסתר לעבור לגילוי שכר ועונש, נקרא שהאדם שומר ברצון שלו על ההסתר. "גילוי שכר ועונש" נקרא אותה דרגה, שבה האדם שומר על עצמו בהסתר רגיל כלפי התענוגים שבאים אליו בצורה ישירה, ועובד בלהשפיע על מנת להשפיע. ו"גילוי של אהבה נצחית" נקרא, אותה דרגה שהאדם שומר על עצמו בהסתר כפול, אפילו על כלים דקבלה, ועובד איתם בלקבל על מנת להשפיע. זאת אומרת, למעלה ממחסום, ההסתרות הללו, הסתר אחד והסתר כפול, נמשכות על הרצון של האדם.
בעולמנו ההסתרה של הסתר כפול והסתר רגיל באה מצד הבורא. הבורא מסתיר את עצמו, ומאין ברירה האדם מנסה להצדיק את ההסתרה של הבורא. ולראות דרך ההסתרה את יחס הבורא, שהוא יחס טוב, ולמרות שהבורא מסתיר את עצמו לראות ההפך. לאחר המחסום האדם עצמו לוקח את ההסתרה של הבורא ומחזק אותה על עצמו. מבחינתו הבורא יכול להוריד את ההסתרה, אבל הוא נשאר לאחוז בה, במסכים שמעדכן על הרצון לקבל שלו. זאת אומרת, מעבר למחסום, האדם לוקח את ההסתרות מהבורא, ומעביר אותן עליו. זה נקרא שכל ההעלמות שיש לפניו, האדם מעתיק אותם בתוכו כלפי הרצון לקבל שלו. וכמה שמעתיק על עצמו מסכים מסתירים, הם נעשים מסכים מגולים, שמגלים את הרצון לקבל לעבוד בעל מנת להשפיע. וזה נקרא שהאדם פוסע ועולה במדרגות של העולמות.
האדם נמצא בהסתרות על האור, של עולמות אצילות, בריאה, יצירה, עשיה. בעולם הזה נמצא לפניו מסך המסתיר מעולם העשייה, והוא צריך להצדיק את ההסתרה, להסכים איתה. בהסתר כפול והסתר רגיל הוא לא מסכים עדיין עם ההסתרה. מסכים איתה רק בשכל, אבל לא ברגש. המעבר לדרגת העולמות היא, כאשר הוא מוכן את ההסתרה הזאת לקבל לתוך עצמו ולהסכים איתה. וכך יותר ויותר עד שרוכש את כל עולם העשיה. כלומר, מצדיק באותו עולם את כל דרגות ההסתרה. "מצדיק" נקרא, שאפילו הבורא היה מבטל אותן ומוותר עליהן, האדם מבין שהן נחוצות וטובות ומסכים איתן.
ואז הוא קונה כל את כל הדרגות האלה, העולמות נכנסים לתוך האדם והוא קולט אותם בתוכו. וזה נקרא שהוא עולה "מעל עולם העשיה". כלומר, כל ההסתרה של עולם העשיה נמצאת בפנימיותו והופכת למסכים מגולים. המסכים שהיו קודם מסתירים, הופכים למסכים מגולים. וכך בכל העולמות, עד שהאדם מגיע לאין סוף, שכל העולמות נמצאים בתוכו. ואז, עם הרצון לקבל שלו ועם כל העולמות יחד, הוא מגיע למסך אחד הגדול ביותר עם כל ההעלמה. וניצב כלפי הבורא עם כל הרצון לקבל הגדול שלו, שלא השתנה ונשאר רצון להנות, אבל עם כל ההעלמות שהופכות למסכים מגולים, שמגלים את האור, והופך להיות דמות הבורא. אין סוף כנגד אין סוף.
על מה מתרחשת ההסתרה?
מהבורא באים לאדם שניים, תענוג ונותן התענוג. בהסתר כפול הבורא מסתיר מהאדם את שניהם, ובהסתר רגיל רק אחד. אם האדם לא מרגיש תענוגים, ולא מרגיש את הנותן, לא רק כ"טוב ומטיב לרעים ולטובים", אלא כתכונת הנתינה, שהוא לא יכול לעשות שום רע לאף אחד, כי אין בו רצון להנות. אז שניהם נסתרים מהאדם, וזה נקרא "הסתר כפול".
ולאדם אין מה לעשות. הוא מרגיש שאין בו תענוגים, והוא מרגיש שהבורא נסתר ממנו כנותן, כנתינה, כטוב ואוהב. ההסתרה היא כנגד שני הפרמטרים שמגיעים מהבורא, לכן ההסתר הזה נקרא "הסתר כפול". ומפני שהוא נמצא בשני סוגי הסתרה, הוא קובע על עצמו שהוא "רשע גמור". מדוע? כי יש בכלים שלו קלקול כפול, גם כנגד התענוגים וגם כנגד הנתינה.
ולאחר שלאט לאט מתאמץ וקובע, שהוא עצמו רשע, רשע, רשע. מתוך זה הוא מגיע פתאום למצב שמתחיל להרגיש, שמוכן להצדיק את הבורא. שיש סיבתיות ומטרתיות באותה הרגשה, שהבורא נותן לו. שכך מגלה לו את עצמו, או בונה בצורה כזאת את עולמו, שהבורא זה העולם שלנו. ואז הוא מתחיל להצדיק את הבורא, אפילו שאין לו תענוגים והוא מבולבל וסובל. מתוך הכרת הכלים, כי כבר מבין שכל הפוסל במומו פוסל.
מתוך זה מצדיק את הבורא, שבצורה כזאת מלמד אותו מי הוא האדם, ואיך הוא מתפתח, שחייבים להגיע להכרת הרע. ולכן עד שהבורא לא יגלה באדם את כל הרע שבו, אי אפשר לו להתקדם הלאה לתיקונו של הרע. כי על האדם לשנוא את הרע בכדי להיפטר ממנו. וכך הוא מתחיל להצדיק את הבורא, שמגלה בו את הרע. בהסתר הנקרא "הסתר אחד". לא רע על ההשגחה, על ההנהגה, על המטרה, אלא רע על ההרגשה. שאין מה לעשות נגדה, כי האדם מרגיש רע, מפני שהכלים שלו לא מתוקנים.
אמנם הבורא בנה בו כלים כאלה, ולא הוא. אבל הוא לא מאשים את הבורא, אלא מצדיק אותו, מפני שאי אפשר להגיע למטרה, בלי להיות קודם בכלים האלה, ולעבור אותם, ולקבוע שהם רעים. ואז לדרוש תיקון, ולפי אותה דרישה לראות איך מתקנים אותם, ולרצות תיקונים, ובעצמו לתקן ולהשתתף בתיקונו. וכך להגיע לבניית הפרצוף הנכון. וכך הוא מצדיק. אבל מצדיק במה? שהבורא מסובב לו את זה נכון.
עדיין לא גילוי שכר ועונש, כי בעצַמותיו מרגיש רע. אבל מתוך זה שמתאמץ, מגיע למצב שמתחזק להיות מחובר, שייך, נצמד, להנותן, לגדלות שלו, במקום ההרגשה שיש לו בתוך הלב. קונה מָסָכים, קונה הבחנות, מחזק את עצמו יותר ויותר להיות כמו קטן שרוצה להצמיד את עצמו לֵגדול. ומתוך זה מקבל כוח שעובר מחסום. כמו בתיאור של בעל הסולם ("פרי חכם - איגרות קודש" מכתב בדף ע'), שמשתוקק לבורא כמו מישהו שנשרף מאהבה.
ולאחר שעובר את המחסום, ממשיך להיות צמוד להנותן. אבל התענוגים מתחילים להתגלות, והוא חייב להיות מוגן במגן נגד התענוגים, שלא יבלבלו אותו וישחדו אותו. ואז הוא קונה מסכים נוספים. למרות הגילוי, את ההסתרות על התענוג הוא לוקח על עצמו. וכך מצד אחד מתגלה תענוג, ומצד שני הוא שומר על עצמו, שהוא לא יתגלה בעל מנת לקבל, והתענוג מתגלה מחוץ לרצון. יש רצון, יש מגן ויש תענוג. הוא כבר רואה שהבורא נותן תענוג. ויש לו אפשרות להצדיק את ההשגחה מצד הרגש, מצד התענוג. אבל הוא עוד לא יכול לעבוד עם תענוגים האלה בהשפעה. הוא עוד לא יכול לֵהַנות איתם לבורא. הוא לא משתמש בתענוגים שבאים אליו, אלא רק רוכש מסך ששומר עליו.
ולכן הוא נקרא "צדיק שאינו גמור", כי הוא לא יכול עדיין להצדיק את המצבים האלה. הוא יכול להצדיק את ההשגחה, אבל רק ביחס לתענוגים שבאים אליו מהבורא. קודם הוא לא האמין שישנם תענוגים, ושהם באים. כעת הוא רואה שהם באים, אבל הוא לא רואה מטרתיות בתענוגים האלה. אלא מרגיש בהם מטרה, כדי להיות דבוק עם הבורא. שהם באים כדי על פניהם לחזק את הקשר עם הבורא.
אם בא תענוג של 50 קילו, דווקא שהתענוג מפתה אותו, הוא נדבק לבורא בכוח של 50 קילו. ואם בא תענוג של 100 קילו, זה נותן לו אפשרות להדביק את עצמו לבורא ב-100 קילו. התענוג מגרה אותו, מושך אותו ומחייב אותו לעבוד כנגדו, וכך נותן לו דבקות בבורא. הוא מצדיק את התענוגים רק במידה שהם עוזרים לו לבנות מסכים המחזקים אותו. כלומר, יש לפניו תענוגים ודבקות בבורא, בהשפעה, שמעדיף את ההשפעה וגדלות הבורא. מצד הימין הכל חייב להיות גדלות, גדלות, גדלות. וכך הוא רוכש את כל המסכים, כנגד כל הפיתויים.
לאחר שעושה את זה, ובטוח שהרצון לקבל שלו מוגן, הוא לא משתמש עם התענוגים האלו, לא משתמש עם הרצון לקבל שלו. הוא רק נדבק לבורא וכמו מעדיף להיות בצלו ולא יותר, כדברי הכתוב: "בצלו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחיכי". רק בצורה פסיבית. ואז מתחילה להתגלות לו מידת האהבה. ובמידת האהבה מצליח להתחיל לחבר את המסכים שרכש, יחד עם הרצון לקבל שפיתח בזמן ההסתר. וכך לא מקבל את התענוג ברצון לקבל. אלא בתוך המסך שקנה כמסתיר, ובאותה הסתרה אחת כפולה, שנמצאת בתוך הרצון לקבל, בזמן הסתר אחד והסתר כפול.
כל הדרגות האלה שעבר, הן נמצאות כשכבה בתוך הרצון לקבל, שמבדילה בין הרצון לקבל לבין התענוג. וכל השכבות האלה זה הכלי שהאדם בנה, כלי על חשבון האדם, שיש לו דמות הבורא. והאדם מקבל תענוג בתוך הדמות הזאת. ואז התענוג ואותה דמות נעשים יחד כמו צורת הבורא. ועל החומר הגולמי של הרצון לקבל, ועל האור עצמו לא מדברים. אלא רק על הדמות הזאת שהאדם בונה.
ולבנייה של גילוי שכר ועונש מצטרפת גם האהבה, הצורה שלו, שידמה לבורא. שמוסיפה לו את הצורה סופית. מה שבנה בהסתר כפול, הסתר רגיל ושכר ועונש, בנה כחתיכת שַיִש. ובאהבה נצחית מתוך השַיִש, הוא בונה את הצורה שלו, שתידמה לבורא - בכל רצון ורצון איך להשפיע, יותר או פחות ובאיזה צורה. וזה נותן לו את הדמות. כי יש עניין צל ויש עניין דמות, והם שני דברים.
האם זה המצב שקליפת הגוף מתבטלת?
ברצון לקבל יש תמיד שימוש. איך יכול להיות שרצון לקבל לא יגיב על התענוג, זה כאילו כל החושים מתנתקים, וכך גם נעלמת הרגשת הנותן. שני הנתונים האלה תענוג והנותן, תלויים בתענוג. אלמלא התענוג, איך האדם יקבע את היחס שלו כלפי הנותן. מיהו בשבילו הנותן, אם לא נותן התענוג. אי אפשר להתייחס אחרת להנותן.
כמה שהאדם לא ישנה את היחס שלו אליו, על מנת להשפיע, נתינה יותר מהכל, שלא רוצה להרגיש את התענוג, לא רוצה להיות מחובר לתענוג, הוא בונה הכל על הרצון לקבל עם התענוג בפנים. הבורא בשבילו זה מה שעושה את החומר הזה בו וממילא בו תענוג. רק כך אפשר להתייחס לבורא. בלי זה אין, אלא הכל צריך לעמוד על "קרקע בטוחה". האדם בונה את כל הבניינים היפים שלו על פני חומר פשוט שנברא, ומרגיש רק מילוי או חוסר מילוי. מתוך זה האדם נותן הגדרות לכל מה שלמעלה ממנו.
האם בהסתר יכול להיות גילוי הנותן?
הסתר זה הסתר, ולא גילוי. בהסתר האדם יכול להיות בקשר מסוים עם הנותן. זה נקרא שהאדם מסוגל במאמץ השכלי הפנימי שלו, להצדיק במשהו את מי שמביא לו ייסורים, שזה כדי להביא אותו כביכול למטרה הנכונה, שאי אפשר בצורה אחרת להביא אותו אליה. אז האדם מצדיק את הבורא בשכל בלבד, וללא שום גילוי. אלא האדם עצמו משלים את הגילוי של הנותן, בכך שמצדיק אותו.
ובכך שמצדיק את הנותן, האם האדם מרגיש עדיין חוסר תענוגים, מרגיש ייסורים? האם שמצדיקים את מה שהוא עושה, יחד עם זה מרגישים כאב, או ההצדקה בשכל ממתיקה את הייסורים ולא מרגישים ייסורים? לעת עתה זה כך. לא יכולים להצדיק את הבורא ולהרגיש ייסורים. אבל זה לא אומר שמקבלים מילוי בכלים. אלא זה כעין כיסוי שכלי על החיסרון הרגשי.
מה זה חופש?
"אדם" נקרא אֵדַמֵה לעליון. הוא בונה את הכלים שלו מתוך בחירה, והכלים הם חדשים. הדמות שהוא בונה על החומר שלו, על הרצון לקבל, היא דומה לבורא. האדם לוקח דוגמא מהבורא, ועושה מהחומר שלו על ידי המסכים וההגבלות, אותה צורת ההשפעה כמו בבורא.
האם מעבר למחסום האדם גם תפוס את עצמו כרשע?
מעבר למחסום האדם לא תופס את עצמו כרשע. רק כלפי דבר אחד האדם חייב להחזיק את עצמו כרשע, רק כלפי האהבה.
האם בהצדקה שכלית מרגישים רע?
לא מרגישים רע. היחס הוא בכל זאת יחס אחד. בדומה לאותו מקרה בחיים, שמצדיקים את הרופא שעושה דקירה, ואז לא מרגישים מה קורה בגוף. כי ההצדקה היא קשר עם המטרה. האדם נמצא כבר בהשגת המטרה שבאה על ידי הפעולה הזאת, ולא במצבו החולה, אלא הוא כבר כביכול חוֹוֶה את העתיד. זה עניין פסיכולוגי, רגשי. בעל הסולם אומר, שאי אפשר להיות בצער ולהצדיק את הבורא, כי זה סותר את זה. לכן במידה שהאדם מצדיק את הבורא, הוא מפסיק להרגיש צער.
אמנם זה עניין של מדרגות. נותנים לאדם 10 גרם צער, הוא יכול להצדיק את הבורא. נותנים לו 20 גרם, הוא לא יכול להצדיק. אבל אם מצדיקים את הבורא מצדיקים את הצער, הצער מפסיק להיות צער והופך להיות אמצעי. גם בחיינו הרגילים, האדם הולך לעבוד ולהשקיע את עצמו, ואולי אפילו לגרום נזק לעצמו, כדי להרוויח משהו. ובשביל זה הוא מצדיק את הפעולה וההשקעה כנגד הנזק, כנגד העייפות וכל מה שבא. בקבלה מתעסקים גם בפסיכולוגיה. קבלה היא אנתרופולוגיה, זה הכל כלפי האדם.
האם ההצדקה היא תמיד שכלית גם לאחר המחסום?
הצדקה היא לא רק שכלית. נדמה לנו שהכל שכל. כלפינו בינתיים נראה שהכל מתחלק לתענוג וייסורים, ויכולים לתפוס בשכל גדלות או קטנות מידת ההשפעה. ומידת ההשפעה, גדלות הבורא או קטנות, זה מה שמאזן לנו את הרגשת התענוג או הייסורים. לכן צריך לדאוג כל הזמן רק על גדלות הבורא.