אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב יהודה אשלג, בעל הסולם / גוף ונפש
הרב יהודה אשלג

גוף ונפש

בטרם אבאר את העניין הנשגב הזה, חשוב לי לציין, הגם שנדמה לכל מעיין שאי אפשר, לבאר ולקרב דבר כזה אל השכל האנושי, אלא על פי יסודות ועיונים פילוסופיים מפשטים, כרגיל בביאורים מסוג זה - אכן, מהיום שמצאתי טעם בחכמת הקבלה, והתמסרתי אליה, התרחקתי מהפילוסופיה המפשטת וכל אביזרייהו, כרחוק מזרח ממערב, וכל מה שאכתוב כאן, מדובר מבחינה מדעית טהורה, בדיוק נמרץ, על פי הכרה פשוטה בדברים שמושיים מעשיים.

ואע"פ שבהמשך מכתבי אזכיר מדבריהם, אין זה אלא להראות ההבדל, בין מה שיוכל להעלות השכל האנושי העיוני, לבין מה שאפשר להבין מתוך שכל התורה והנבואה, המיוסדת על יסודות שמושיים (כפי שהבאתי בקונטרס ב' ד"ה מהות הקבלה).

ואני רוצה לבאר היטב בזה, את המושגים "גוף ונפש", כפי שהם באמת - כי האמת והשכל הבריא אחד הם. היות שהאמת מוכן לכל אדם, והיינו רק - על פי רוח התורה הקדושה, ולהוציא כל המובנים המשובשים שהשתרשו בהמון העם, והלקוחים בעיקר משיטות מפשטות, אשר רוח תורתינו הקדושה רחוקה מהם בתכלית.

ג' שיטות במושג גוף ונפש

הנה מצאנו אשר כללותם של השיטות, המפוזרות בעולם, במושגים של "גוף ונפש", מקובצים בשלש שיטות כדלקמן:

א': שיטת האמונה

שיטת האמונה, שאין דבר בנמצא, זולת נפש או רוח. שלדעתם נמצאים עצמים רוחניים נבדלים זה מזה, באיכות, הנקראות נפשות בני-אדם, ויש להם מציאות הקיימת בפני עצמה, בטרם שבאה ומתלבשת בגוף האדם. וגם אחר כך כשהגוף מת, אין ענין המיתה חל עליו כלל, מטעם שהרוחני הוא עצם פשוט. והמובן של המיתה לדעתם, אינו יותר מפירוד בין היסודות, שהעצם נבנה מהם, שזה יתכן כלפי גוף גשמי, שנמצא לו הרכבה מאיזה יסודות, אשר המיתה חוזרת ומפרידה אותם.

מה שאין כן הנפש הרוחני, שהיא כולה עצם פשוט, מבלי שום ריבוי, ועל כן לא יתכן שיקרה לה פירוד של מה, אשר הפירוד הזה יבטל את בנינה ולפיכך הנפש היא נצחית עומדת וקיימת לעולם.

והגוף לפי הבנתם, הוא, כמו איזה מלבוש לעצם הרוחני הזה, אשר הנפש הרוחני מתלבש בו, ומגלה כל כוחותיו על ידו, שהן: המדות הטובות וכל מיני השכלות. כמו כן, היא נותנת חיים ותנועה אל הגוף, ומשמרתו מכל פגע, באופן שהגוף כשהוא לעצמו, אין בו לא חיים ולא תנועה ולא כלום, רק חומר מת, כמו שאנו רואים אותו, אחר הפרדת הנפש ממנו - בשעת המיתה - וכל סימני החיים שאנו רואים בגוף האדם, כל אלו הם גילויים מכחות הנפש בלבד.

ב': שיטת מאמיני השניות

שיטת מאמיני השניות. שלדעתם הגוף, בריה שלמה, עומד, וחי, וניזון, ושומר על קיומו בכל מה שצריך. ואינו זקוק כלל לסיוע של איזה עצם רוחני כל שהוא.

אולם הגוף הזה אינו נחשב כלל לעצמותו של האדם, ועיקר עצמותו של האדם, היא הנפש המשכלת, שהיא עצם רוחני, כדעת בעלי השיטה הראשונה.

ההבדל בין שתי השיטות הללו, הוא רק במושג הגוף בלבד. אשר לאחר התפתחות חכמת תורת הגוף ותורת הנפש בעולם במדה מרובה, מצאו וראו אשר ההשגחה הכינה במכונת הגוף מצדו עצמו, כל צרכי החיים, ועל כן לא נשאר לדעתם, בשביל תפקידה של הנפש בתוך הגוף, רק השכלות ומדות טובות בלבד, מסוגם הרוחני - באופן שהם מאמינים בשניות, כלומר, בשתי השיטות יחד, אלא שהם אומרים, שהנפש הוא סיבה אל הגוף, זאת אומרת שהגוף הוא תולדה הנמשך מהנפש.

ג': שיטת המכחישים

שיטת המכחישים מציאות רוחנית, והמכירים רק בחומריות. ובעלי שיטה זו כפרו לגמרי, במציאת איזה עצם רוחני מפשט, בתוך בנין הגוף. והוכיחו בעליל, אשר גם שכלו של האדם, אינו אלא רק פרי של הגוף. והציגו את הגוף, בדמות מכונה חשמלית המתוקנת עם חוטים המתמשכים מהגוף אל המח, והם מופעלים על ידי פגישתם עם דברים חיצוניים מהגוף, ושולחים אל המח את הרגשתם, כאב, או עונג, והמח מורה לאבר מה לעשות. והכל מתנהל על ידי החוטים וגידים המתוקנים לזה, אשר הם מרחיקים את האבר, מהדבר הגורם לו כאב, ומקרבים את האבר, לדבר הגורם לו תענוג, ועל פי הדרך הזה, הם הולכים ומבארים את כל המסקנות של האדם במאורעות החיים.

ומה שאנו מרגישים בחינת השכלות ודרכי הגיון, בתוך מוחינו, הוא רק צילום, מהנעשה בתוך הגוף, באורח גשמי. ומותר האדם על כל בעלי חיים - אשר המוח שלו מפותח בשיעור כזה, אשר כל המאורעות שבגוף, מצטיירים במוחו, כצילום המורגש לאדם בבחינת שכל והגיון. באופן שכל השכל ומסקנותיו, אינו אלא פרי הנמשך ונגלה ממאורעות הגוף.

ויש גם מבעלי השיטה הב', שמסכימים לגמרי עם שיטה זו. אלא מוסיפים עליה, את העצם הרוחני הנצחי, שנקרא נפש המתלבשת בפנימיות מכונת הגוף. אשר הנפש הזאת, היא עצם האדם, ומכונת הגוף רק - מלבוש עבורה.

הנה ערכתי כאן בדרך כללית, כל מה שהעלה המדע האנושי, במושגי "גוף ונפש" עד זמנינו זה.

גוף ונפש במובן המדע על פי תורתנו הקדושה

עתה אבאר את העניין הנשגב הזה, על פי תורתנו הקדושה, כפי שבארוה לנו חז"ל. כבר כתבתי בכמה מאמרים, אשר אין מלה אחת בפי חז"ל, ואפילו בחכמת הקבלה הנבואית, שתהיה מיוסדת על בסיס עיוני.

כי עובדה היא, וגלוי לכל, אשר האדם, הוא מטבעו, בעל ספיקות. וכל מסקנה שהשכל האנושי, קובע אותה לודאית - כעבור זמן יסתפק בזה! ומכיון שכן, מכפיל חוזק עיונו, וממציא לו מסקנא אחרת, ושוב קובע אותה לודאית.

ואם הוא בעל עיון אמיתי, נמצא הולך וסובב מסביב לעיגול הזה, כל ימי חייו. היות, שודאות של אתמול, נעשה לו לספיקות היום. וודאות של היום, נעשה לו לספיקות מחר. באופן שאי אפשר לקבוע ליותר מיום מסקנא בגדר של ודאי המוחלט.

הנגלה והנסתר

המדע של זמנינו, כבר בא לידי התפתחות להבין הדבר הזה, על שיעורו האמיתי, והחליטו, שאין ודאי מוחלט בהמציאות.

אולם חז"ל הבינו את הדבר, ובאו להכרה זו, בכמה אלפי שנה לפניהם. לפיכך בנוגע לענינים הדתיים, הדריכו ואסרו עלינו, לא לבד שלא לקבוע איזה מסקנה על בסיס עיוני, אלא שאסרו עלינו גם להסתייע בעיונים כגון אלה, ואפילו בדרך של משא ומתן בלבד.

חז"ל חילקו לנו את החכמה לשני עניינים: נגלה, ונסתר. חלק הנגלה כולל, כל מה שאנו מבינים מתוך הכרתינו הפשוטה, ואת העיונים הנבנים על בסיס מעשי, בלי שום עזר וסיוע של העיון, על דרך שאמרו חז"ל: "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות".

וחלק הנסתר כולל, כל אותם הידיעות ששמענו מפי אנשים נאמנים, או שיש לנו בעצמנו בחינת הכרה, ותפיסה כללית בהם. אלא אי אפשר לנו להתקרב אליה במידה מספקת לבקורת השכל הבריא, מבחינת הכרה פשוטה. וזהו שנקרא בשם נסתר, שייעצו לנו לקבל הדברים מבחינת "אמונה פשוטה". ואסרו עלינו בכל הנוגע לדת, באיסור חמור, אפילו להסתכל בדברים הגורמים להתעוררות העניין והחקירה בהם.

אולם, השמות הללו: נגלה, נסתר, אינם שמות קבועים, החלים על סוגים של ידיעות מסויימות, כפי שההמון חושב, אלא הם חלים רק על התודעה של האדם, כלומר, כל הידיעות שכבר הספיק לגלותם ולהכירם, מתוך התנסות ממשית, מכונים אצל האדם בשם "נגלה". וכל הידיעות שעדיין לא הגיע לבחינת הכרה כזו, מכונים אצלו בשם "נסתר".

באופן שאין לך אדם בכל הדורות והזמנים, שלא יהיה לו שני החילוקים הללו, כשבחלק הנגלה שלו מותר לו לעיין ולחקור, מתוך שיש לו בסיס ממשי. ובחלק הנסתר לו, אסורה עליו אפילו איזו שמץ של חקירה, מתוך שאין לו שם בסיס ממשי.

המותר והאסור בשימוש המדע האנושי

לפיכך, אנו ההולכים בדרכי חז"ל, אין אנו רשאים להשתמש עם המדע האנושית, אלא עם אותם הידיעות שהוכחו מהנסיון הממשי, ואין לנו צל של ספק במציאותם. ולכן לא נוכל לקבל מכל שלוש השיטות הנ"ל שום עיקר דתי. ומכל שכן במושגים של "גוף ונפש", שהם "העיקרים הכוללים והנושאים של כללות הדת". ורק מהידיעות של תורת החיים, הלקוחים מהנסיון, ושאין אדם היכול להסתפק באמיתותם, מהם נוכל לקבל.

ומובן, שהוכחות כאלו, אי אפשר שימצאו בשום ענין רוחני, אלא רק בענינים גופניים, המסודרים לתפיסת החושים. לפיכך, יש לנו הרשות להשתמש בשיעור מסויים, רק בשיטה השלישית, העוסקת רק בעניני הגוף, ובכל אותם המסקנות שהוכיחו על פי הנסיון, שלא יצוייר בהם שום חולק.

ויתר הסברות המשותפות מהגיון הן משיטתם, והן משיטות אחרות, פסולים לנו ואסורים לנו, וכל המשתמש בהם עובר על הלא תעשה "אל תפנו אל האלילים", כמבואר.

אולם שיטה שלישית זו, זרה ומאוסה מאד, לרוח האנושי. וכמעט שלא נמצא שום משכיל אמיתי שיוכל לקבלה. כי לפי דבריהם נמחקה וחלפה לה כל הצורה של האדם, כי עשו אותו למין מכונה, הפועלת והולכת על ידי כוחות אחרים. ולדעתם אין לאדם כל בחירה חופשית מרצונו עצמו, אלא נדחף והולך על ידי כוחות הטבע, וכל עשיותיו המה בעל כורחו. ואם כן אין לו לאדם שום "שכר ועונש", כי אין דין עונש או שכר חל על מי שאין לו חופש הרצון.

ודבר כזה רחוק מהדעת בתכלית, ולא רק מהדתיים, מאמיני שכר ועונש, שמתוך האמונה בהשגחתו ית', אשר כל כוחות הטבע מושגחים ממנו ית'. ובטוחים שנמצא בכל המנהג הזה מטרה טובה ורצויה.

אלא שיטה זו מוזרה עוד יותר ללא דתיים, אשר לפי דעתם, כל אחד מסור בידי הטבע העוור, חסר דעה ומטרה. והם בני בינה והשכל, נמצאים כמשחק בידיו, שמוליך אותם שולל, ומי יודע להיכן? לפיכך נמאסת שיטה זו, ולא נתקבלה כלל בעולם.

ודע, שכל שיטת תופסי השניות, לא באו אלא לתקן את המעוות הנ"ל. ולפיכך החליטו שהגוף הזה, שהוא מכונה בעלמא לשיטה השלישית, אינו כלל האדם האמיתי. ועיקר האדם, הוא דבר אחר לגמרי, בלתי נראה, ובלתי נתפש בחושים. כי הוא עצם רוחני, המלובש בגניזה בתוכיות הגוף. והוא "האנכי" של האדם ה"אני", אשר הגוף וכל מלואו, נחשב כבחינת רכוש אל האני הזה, הרוחני הנצחי, כמו שהאריכו בזה.

אולם לא רק שכל השיטה הזאת צולעת על ירכה, כמו שהודו בעצמם, אשר אינם יודעים לבאר איך עצם רוחני, שהוא "הנפש", או "האני", יוכל להניע את הגוף, או להכריע עליו באפס מה. כי על פי הדיוק הפילוסופי עצמו, אין לרוחני שום מגע עם דבר גשמי, ואינו פועל עליו כלל, כמו שכתבו בעצמם.

הקיטרוג על הרמב"ם

אולם אפילו בלי הקושיה הזו, גם כן היתה שיטתם "אסורה לבוא בקהל ישראל", כמו שהבאנו לעיל. וחשוב שתדע, שכל הקיטרוג הגדול שהיה על הרמב"ם ז"ל, מחכמי ישראל, והפסק דין החמור לשרוף את ספריו כנודע, לא היה זה משום שהיו מסופקים באפס מה בחסידותו וצדקותו של הרמב"ם ז"ל עצמו, אלא רק משום שהסתייע בספריו מהפילוסופיה והמטפיזיקה, שהיתה בזמן ההוא על שיא גובהה. והרמב"ם ז"ל רצה להצילם מזה. ועם כל זה, לא היתה רוח החכמים נוחה הימנו.

ואין צריך לומר, בזמן הזה, אשר כבר הגיע דורנו, לידי התפתחות והכרה, שאין בפילוסופיה המטפיזית שום תוכן אמיתי שיהיה כדאי לבלות הזמן עליו. אם כן ודאי שאסור לו למי שהוא לקבל איזה תבלין מדבריהם.

חזרה לראש הדף
Site location tree