אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב יהודה אשלג, בעל הסולם / אגרות קודש / אגרת 3 - 1920, עמ' ל"ז
הרב יהודה אשלג

אגרת 3 - 1920, עמ' ל"ז

ב"ה בפר"ת ירושלים

לכבוד ... נ"י

"ארבעה נכנסו לפרדס", וכו', כי קודם שנברא העולם, היה הוא ושמו אחד, כי הנשמות לא היו בבחינת נשמות, כי כל ענין שם, הוא ענין, שבשעה שחברו מחזיר פניו ממנו, קורא אותו בשמו, להשיב פניו אליו.

וכיון שטרם הבריאה היו הנשמות דבוקים בו ית' בשיעור שלם, ונתן עליהם עטרות וכתרים, הוד והדר ות"ת, אפילו מה שלא עוררו, כי הוא ית' יודע חפצם מאליו ונותן להם, אם כן, מכל שכן שלא שייך לומר קריאת שם, שזה ענין התערותא דלתתא, באיזה צד. ולכן הוא בחינת "אור פשוט", כי הכל בתכלית הפשיטות, והיה אור זה מובן לכל אדם פשוט, ואפילו למי שלא ראה שום חכמה.

לכן נקראו בסוד חכמים ונבונים "פשט", כי הפשט הוא שורש לכל דבר, וממנו לא ידברו סופרים וספרים, שהוא מושכל אחד פשוט ומפורסם. והגם שבעלמין תתאין, רואים ברשימו של אור הפשוט הנ"ל שתי חלוקות, הוא משום, שחלק לבם של עצמם, בסוד"ואנכי איש חלק".

מה שאין כן במקום הנ"ל, אין שום השתנות בכל ציור שתצייר. והרי זה דומה למלך שלקח את בנו חביבו פתאום, והעמידהו בפרדס הגדול והמופלא שלו, וכיון שפתח בן המלך את עיניו, לא הסתכל במקום עומדו כלל, כי מרוב האור שבפרדס, נמשך ראיית עיניו למרחקים, הרחק ממנו, כרחוק מזרח ממערב, וכל אור עיניו נתן על הבנינים ועל ההיכלות שברחוק ממנו בצד מערב, והיה הולך ימים וחדשים, מטייל ומתפלא מרוב התפארת והיקר שרואה בצד מערב, שהוא נוכח עיניו.

כעבור מספר חדשים, שקטה רוחו ונתמלא תאותו, ושבע מההסתכלות בצד מערב, יישב א"ע וחשב, מה נמצא בכל הדרך שעברתי? הפך פניו לבד מזרח, הוא הצד שדרך שם נכנס, והוא נרעש! כי כל החמדה וכל היופי, היה בסמוך אליו, ואינו מבין א"ע על אשר לא הרגיש כלל בכל זה עד עתה, והיה דבוק רק באור המאיר כלפי מערב.

מני אז והלאה היה דבוק באור המאיר פני מזרח, והיה הולך ומטייל לצד מזרח, עד שהגיע לשער הכניסה ממש.

עתה תמה על עצמך, ואמור לי החילוק, מימים הנכנסים לימים היוצאים, כי כל מה שראה בחודשים האחרונים, ראה גם בחדשים הראשונים, אלא מעיקרא היה בלי התפעלות, מחמת שהיו עיניו ולבו לאור המאיר כלפי מערב, ולאחר ששבע כל צרכו, הפך פניו לצד מזרח, ושם עינו ולבו באור המאיר כלפי מזרח ומה נשתנו אלו?

אלא בהיותו על יד שער הכניסה, יש מקום גילוי לפנים הב' שנקרא בלשון חכמים "רמז" מלשון "ומה ירזמון עינך", דומה למלך שמרמז איזה דבר לבנו חביבו, ומפחידו ברמיזת עין. והבן.

והגם שבן המלך לא מבין כלום, ולא רואה כלל הפחד הפנימי הטמון ברמז הזה, מכל מקום, מרוב דבקותו עם אביו, מיד נשמט משם לצד אחר.

וז"ס שנקרא פנים הב' "רמז", ודוק היטב. כי ב' פנים הנ"ל, פשט ורמז נרשמים לתחתונים שורש אחד, כמ"ש המדקדקים, שאין תיבה שלא יהיה לה שורש משתי אותיות, הנקראים מקור התבה, כי מאות אחד אי אפשר להבין שום משמעות, ולכן ר"ת פשט רמז הוא "פר", שהוא שורש לפר בן בקר שבעוה"ז, וכן פריה ורביה באה משורש הזה והבן.

אחר כך מתגלה והולך פנים השלישי הנקרא בלשון חכמים דרוש, וע"כ לא היה כלל דרישה לשום דבר, בסוד "הוא ושמו אחד" כנ"ל. אבל בפנים הזה, גורעים ומוסיפים ודורשים ומוצאים, בסוד "יגעתי ומצאתי", כנודע לך בעליל. ולכן נחשב המקום הזה לתחתונים. מפני שיש שם אתערותא דלתתא, לא כמו הארת פני המזרח למעלה, שהיה בבחינת "טרם יקראו ואני אענה", כי כאן היתה קריאה חזקה, ואפילו יגיעה ותאוה, וז"ס "קברות התאוה". והבן.

אחר כך מתחיל, פנים הרביעי, הנקרא בלשון חכמים סוד, האמת שהוא דומה לרמז, אלא שברמז לא היה כל תפיסה, אלא כצל הנמשך אחר אדם כנ"ל. ומכ"ש שפנים הג' של דרוש כבר הלבישו, והבן.

אבל כאן הוא בחינת קלא בלחש, כמו אשה הרה המריחה... לוחשין לה באזנה שיוה"כ היום וכו' כדי שלא יתנענע הולד ויפול. ודו"ק.

ואין להקשות שאם כן אדרבה, הוא הסתרת פנים, ולא פנים? כי זה "סוד" כמ"ש: "סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם", כי לכן כרכר כמה כרכורים, עד שלחש לו לשון מדברת כזאת: "טרף נתן ליראיו", ולא "טרפה", כמו שלגלג האי לגיון. והבן.

והתירוץ הזה השגת בעצמך, וכתבת לי במכתבך, אלא בבושה וצניעות, כי רווק אתה ולאו אורחא דארעא. וד"ל.

פסוק זה כיון דאתא לידן, אבאר לך אותו, כי זה גם קושי' המשורר "סוד ה' ליראיו", ואמאי דיבר בלשון כזה? כקושי' חז"ל שמצאנו שהכתוב מעקם (שמונה) י"ב אותיות, כדי לדבר בלשון נקיה כמ"ש: "ובהמה אשר לא טהורה היא וכו'", ע"ש.

ועדיין לא מספיק למשורר תירוצך, כי היה יכול לתת לנשמות כל טוב, ובלשון נקיה, כמו שאמר לבן ליעקב: "למה נחבאת לברח ותגנב אתי, ולא הגדת לי ואשלחך בשמחה ובשירים, בתף ובכנור".

על זה עונה המשורר: "ובריתו להודיעם", שז"ס חיתוך ופריעה ואטיפו דדמא. דהיינו, בפרטיות י"ג בריתות, כי אם לא היה הסוד בדרך הזה, אלא בלשון אחר, היה נחסר ד' תיקונים מי"ג תיקוני דיקנא, ולא היה נשאר אלא ט' תיקוני דיקנא שבז"א, ולא היה הז"א מלביש לא"א, כנודע לבאים בסוד ה', וז"ס "ובריתו להודיעם", וזה סוד "זכות אבות תמה אבל ברית אבות לא תמה".

ונחזור לענינינו, שז"ס "פר" "פרד" "פרדס", שזה סדרם וצירופם, מעילא לתתא ודו"ק.

ועתה תבין ענין ארבעה חכמים אלו שנכנסו לפרדס, דהיינו, פנים הד' הנקרא "סד", כי לתחתון יש בו מן העליונים שקדמוהו, ולכן נמצאו כל ד' פנים כלולים בפנים הד', וסודם, ימין ושמאל, פנים ואחור.

כי ב' פנים הראשונים הם ימין ושמאל דהיינו, "פר" (וז"ס שאמר על גב מעלה בהר הבית: "כל חכמי ישראל דומין עלי כקליפת השום") והם בן עזאי ובן זומא, שנשמות אלו ינקו מב' פנים "פר".

וב' פנים אחרונים הם פו"א, והוא רבי עקיבא שנכנס בשלום ויצא בשלום, ויפה אמרו: "מלמד שיש לדרוש על כל קוץ וקוץ תילי תילים של הלכות".

"ואחור" הוא אלישע בן אבויה שיצא לתרבות רעה. ועל זה אמרו חז"ל: "לא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו", כי תרבות רעה היא.

וכל מה שנאמר עליהם, הציץ ומת, הציץ ונפגע, ויצא לתרבות רעה, כל זה נאמר באותו הדור שנתאספו בסקירה אחת ביחד, אבל נתקנו כולם היטב בשלימות זה אחר זה, כנודע לבאי סוד הגלגול.
אלא אחר, ראה לשונו של חוצפית המתורגמן, לכן אמר, "שובו בנים שובבים חוץ מאחר", ומקומו ירש רבי מאיר תלמידו של רבי עקיבא.

נכון שגם הגמ' מתקשה, איך למד רבי מאיר תורה אצל אחר, ואמרו "רמון מצא תוכו אכל קליפתו (אחר) זרק". ויש אומרים שגם הקליפה תיקן, בסוד, העלת עשן על קברו. וד"ל.

בזה תבין המימרא של אלישע בן אבויה: "הלומד ילד למה הוא דומה? - לדיו כתובה על ניר חדש". דהיינו, נשמת רבי עקיבא. והלומד זקן למה הוא דומה? - לדיו כתובה על ניר מחוק". אמר על עצמו. וז"ע אזהרתו לרבי מאיר. "עד כן תחום שבת". שהבין ושיער בפסיעותיו של סוסו, כי לא ירד מסוסו לעולם.

וז"ע "פושעי ישראל אין אור של גיהנם שולטת בהן, ומלאים מצוות כרמון", ומביא ק"ו ממזבח הזהב שאין עליו אלא כעובי דינר זהב, עמד כמה שנים, ולא שלטה בו האור, וכו' ריקנין שבך מליאין מצוות כרמון על אחת כמה וכמה. ואתיה כמ"ד שהקליפה גם נתקנת.

ודע, שרבי אליעזר הגדול ורבי יהושע, גם הם מנשמות פ"ר. כמו בן עזאי ובן זומא, אלא בן עזאי ובן זומא היו בדורו של רבי עקיבא והיו תלמידיו, דהיינו מכ"ד אלף. אבל רבי אליעזר ורבי יהושע היו רבותיו. וז"ס שבמקום רבי אליעזר היו מטהרין את הטהרות (סוד הפשט), שעשו ע"ג תנורו של עכנאי, כי חתכו אותו חוליות חוליות (ח"י חוליות) ונתנו חול בין חוליא לחוליא, דהיינו, פנים הג' כחול שוויהו בין חוליא א' שהוא פ"ב, ובין חוליא ב' שהוא פ"ד, וממילא אחתא ומודעתא כחדא נכללים. ור' טרפון ור' יהושע כחדא, הם תלמידיו של רבי אליעזר הגדול, ורבי עקיבא כמו נכלל ביניהם, כי יום טוב שני לגבי יום טוב ראשון כחול שוינהו רבנן, כי "הדרוש" לגבי "רמז", כשרגא בטיהרא.

אבל חכמי דורו, טמאו כל אלו הטהרות, ושרפו אותן, ורבי אליעזר הגדול הוכיח באמת המים שעלה מימיו, כי חכם גדול היה רבי יהושע וכותלי בה"מ יוכיחו, והתחילו ליפול מפני כבודו של רבי אליעזר ולא נפלו מפני כבודו של רבי יהושע. וזו הוכחה גמורה, שאין עוד שום ספק שטהור הוא.

אבל החכמים נטלו רבי יהושע באנפי נפשי', ולא רצו לפסוק הלכה כרבי אליעזר רבו, עד שירדה בת קול, בבחינת רבי יהושע דתלמידו ממש היה, אבל רבי יהושע לא התחבר למקומו, ואמר אין משגיחין בבת קול, "לא בשמים היא" וכו', ואז ברכוהו חכמים, כי התבטל אור אוזן מהם, שלא צייתו הלכות רבי אליעזר הגדול. ורבי עקיבא תלמידו החביב לו הודיעו. כי מתו כ"ד אלף תלמידיו בימי הספירה, ולקה העולם שליש בזיתים וכו'. ע"ש.

אלישע בן אבויה ורבי טרפון משורש אחד באו, אלא אלישע בן אבויה הוא אחורים עצמו, ורבי טרפון הוא פנים דאחורים. משל למה הדבר דומה: בבית אחד מונחים זיתים מרים, לא יצלחו לכל; ובבית שני מונחת קורת בית הבד, לא תוכשר לכל, ובא אדם וחבר את שניהם, כי נתן הקורה ע"ג הזיתים, ויצא לו רכוש גדול של שמן.

נמצא שהשמן הטוב המתגלה, הוא פנים, והקורה היא אחורים, ופשוטי כלי עץ בעלמא הנשלכים אחר גמר מלאכתם.

והבן שמנהג זה הוא בהתפשטות השרשים לענפים בעלמין תתאין הימנו, אבל בשרשם נראו שניהם בבת אחת כמו אדם שבא פתאום לבית הבד, ורואה קורת בית הבד ותחתיו קופה גדולה של זיתים, ושמן שופע מהם בהרוחה, כי בשורש נראה הכל בב"א, ולכן נקרא זה "אחר" וזה "טרפון, זה "קורה" וזה "שמן" השופע מיד על ידה, וז"ע שיצא לתרבות רעה, כי לאחר שהתגלה החפץ, שהוא נשמת רבי טרפון, נשארה נשמת אחר כתרבות רעה בביתו של אדם. וזה צירוף אות "סוד": ס' היא ר"ת של הסוד עצמו נשמת אחר. ד' היא ר"ת של דרוש, נשמת ר"ע, כי הם הפועלים. ו' שבאמצע הוא רבי טרפון.

יהודה ליב

חזרה לראש הדף
Site location tree