אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב יהודה אשלג, בעל הסולם / אגרות קודש / אגרת 23 - 1927, עמ' ע"ח
הרב יהודה אשלג

אגרת 23 - 1927, עמ' ע"ח

ב"ה יום ט"ז מר-חשון תרפ"ז לאנדאן יע"א

כבוד ידידי מהר' ... נ"י לנצח

... בענין השואת ענינך לדרכי השתלשלות העולמות, אשר רוח חבריך אינה נוחה מזה, הוא משום שקבלו הימני שצריך מתחילה להבין העולמות העליונים, שכן הוא הסדר, מעילא לתתא מתחילה, ואחר כך-מתתא לעילא, כי מעין גשמי לא יולד אלא גשמיות, ובכל מקום שנותן עיניו, נמצא רק מגשם. ומעין רוחני יוצא רק תמונות רוחניות. ובכל מקום שנותן עיניו מתברך.

ואפילו התמונות הגשמיות, שמרגישים את מקורם, חוזרים להיות רוחניים אמיתיים, לא על צד ההשואה ודמיון, אלא מתהפכים לרוחניות גמורה, על דרך שכתוב: "תתהפך כחומר חותם ויתיצבו כמו לבוש".

מה שאתה דורש הימני, לחזור ולשנות לך ענין היחודים, כי לא זכית לקבלם מפי סופרים, אתמהא, איך תקבלם מפי ספרים.

ראיתי המשלים והמליצות שלך, המתחילים: "אשא משלי ואומר, דברים המדודים בעומר". אמנם, מדדת דבריך בעומר, אך התאמץ עוד לברך ברכת העומר: כי "העומר עשירית האיפה הוא". איפה, הוא לשון תמהון לבב גדול, כמו שכתבת: "איפה הוא הצד צודק. ועשירית הוא מלשון אסורות". כי יש אם למסורת, ויש אם למקרא כנודע, והוא ע"ד: "מלך אסור ברהטים".

וענין המדה הזאת תורה, אשר בכוח האמונה והבטחון, גם התמהון לבב נאסר, כלומר, שלא נשאר אפילו רושם של תמהון, אשר זהו שעור העומר. אבל צריכים לברך, וזה לא מצאתי במכתבך.

איתא: "בוצע ברך נאץ ה' ". פירוש, כי "תפלה עשתה מחצה". ודרך כל המתפלל על עצמו שאין לו שלמות, זולת המחצה. כי השלם אין לו על מה להתפלל. על כן הזהירו אותנו חז"ל שלא לעבוד ע"מ לקבל פרס, אלא לשלמות, והוא סוד נשגב, לא יבין אותו אלא מי שאין לו שום אתערותא בעד עצמותו.

על כן אמרו חז"ל: "בעל הבית בוצע ואורח מברך". דהיינו, אסור לו לשקר בעצמו, שבעל הבית נותן לו שלמות, אלא עליו להרגיש האמת כמו שהיא, בדיוק נמרץ. ועל כן אמרו: "בעל הבית בוצע". ואף על פי כן אורח צריך לברך. "אורח", הוא מלשון והריחו ביראת השם, וכיון שמקבל מה שבעל הבית נותן לו בבציעה, כמו שהיתה על צד השלימות, ממילא נמצא "מברך". ושעור מדת ברכתו, כפי שעור שמחתו במתנה, והוא אפשרי לו, רק בכוח והריחו ביראת השם.

וזה שאמרו ז"ל: "הרי שגזל סאה של חטים טחנה לשה ואפאה והפריש חלה כיצד מברך? אין זה מברך, אלא "מנאץ". והוא עמוק עמוק. כי הגוזל אינו נותן תודה לנגזל, כי הנגזל לא נתן לו כלום. אלא לקח ממנו על כרחו, שלא בטובתו.

וענין הבציעה והפרס שמגיע לאדם, הכל מכוח עוון ראשון ר"ל, כי "עבירה גוררת עבירה". "בתחילה דומה לחוט של בוכיא ולבסוף דומה כעבותות העגלה". והכל הולך בתר ההתחלה. והבן.

ועל כן, אף על-גב, שמאמין שכל החסרונות והבציעות, יד ה' פעל כל זאת, מכל מקום, על עוון הראשון לא יוכל לחשוב כזאת, כי ודאי "מפי עליון לא תצא הרעות" ודו"ק. ונמצא ודאי גזלן אמיתי בזה, כמו שזה חטף מה' שלא בטובתו. והבן.

ו"עץ הדעת חטה היתה", כנודע, וז"ש: "הגוזל סאה חטים", "סאה" ע"ש "בסאסאה בשלחה תריבנה". חטים, היינו עוון ראשון, ואם כן, אע"ג שטחנה ואפאה כלומר, שנעשו "לעבותות העגלה", ואחר כך יפריש ממנה חלה, והוא מלשון חולין, "כולו לה'", שרומז על הרוממות והפרשה למעלה מהדעת, אין זה "מברך", אלא "מנאץ". כי היא "מצוה הבאה בעבירה". דאי לאו העוון הראשון. לא היתה המצוה הגדולה הזו. והבן.

וכל זה מפני שגזלן הוא, ואינו מתבונן שצדיק חונן ונותן, ועל כן אינו מברך בכל לבו, ואינו עושה "תשובה מאהבה", שאז היו "זדונות נעשו לו כזכויות". והיה מכיר בסאה חטים, שמתנת ה' היא, ולאו כוחו ועוצם ידו.

על כן אמרו ז"ל: "בעל הבית בוצע" ולא "אורח". דהיינו, גם הסאה חטים, מתנת ה', "לשמרי בריתו ולזכרי פקודיו לעשותם". וכשהאורח מתחזק להאמין, שכל מה שטרח בעה"ב לא טרח אלא בשבילו, אז מברכהו בכל לבו, ונמצא שזו הבציעה עצמה, היא באמת דבר שלם, אחרי ברכת ה' מעילא לתתא.

אבל מתחילה צריך להתחזק מעין ברכותיו מתתא לעילא. והיינו שנקרא אורח שאפשר לו להתחזק ולהתאמץ בכוח הריח, בסו"ה: "והריחו ביראת ה'". ובסו"ה: "גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע חבר הוא לאיש משחית". זאת אומרת, שעוון הראשון נשרש בגופו מכח אביו ואמו, ועל כן נעשה האדם גזלן, בזה שאומר שעצמו הוא כנ"ל, ולא מתנת ה', ועל כן נקרא גוזל אביו ואמו, ועוד מוסיף חטא על פשע, כי אומר אין פשע. כלומר שגם המצוה מתחבבת להשחית ח"ו. ודע לחכימא ברמיזא.

וזה סוד "ברכת העומר". שצריך להרגיש, "מתנת ה'", גם בסאה החטים. והיינו, בכוח הריח כנ"ל, ואז שמחתו שלמה בכל עבודתו, ובזה חוזר הפרס להיות שלמה. ויודע ה' דרך צדיקים.

יהודה ליב במהר"ש נ"י

חזרה לראש הדף
Site location tree