אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב יהודה אשלג, בעל הסולם / אגרות קודש / אגרת 26 - 1927, עמ' פ"ה
הרב יהודה אשלג

אגרת 26 - 1927, עמ' פ"ה

ב"ה כסלו תרפ"ז לונדון

כבוד ידי"נ ... מוה"ר נ"י לנצח

מכתבך האחרון מיום ה' כסלו השגתי לנכון, ועל פליאתך ממיעוט מכתבי, אומר לך שטרדותי רבו מאד, ע"כ אשא תפילה לה' שיגמור בעדי.

אני מתפלא למה לא פרשת את מכתבי ששלחתי לידידינו נ"י, בענין "בעל הבית בוצע ואורח מברך". כי כתב לי שאינו מבין בו.

וכמדומה לי שנלאית נשוא את הגעגועים לזכות לעול תורה ומצוות לסיבת פגעי הזמן.

ומה אוכל לומר לך מרחוק, בעת שלא תוכל לשמוע את קולי, גם דבורי, זולת להסתכל באותיות מתות יבשות, עד להפיח בהם רוח חיים, אשר לזה צריכים יגיעה, וליגיעה צריכים זמן מרווח לדעתך.

כתוב: "פעמון זהב ורמון פעמון זהב ורמון, על שולי המעיל סביב. וכו'. ונשמע קולו בבואו אל הקודש וכו' ".

הנה סוד האפוד, מלשון אי' פה'ד'. כי במקום הדלת שם הפתח, בשעה שסגור. בגשמיות, אפשר לראות הדלת, כמו שאפשר לראות את הפתח, אבל ברוחניות, אינם רואים זולת הפתח. ואי אפשר לראות את הפתח כלל, זולת באמונה שלימה וברה רואים את הדלת, וברגע הזאת מתהפך לפתח, כי הוא אחד ושמו אחד.

וכוח הזה לשמוע בקול חכמים במציאות זאת בד', נקרא אמונה, מפני שאינה נקבעת בפעם אחת, אלא בחינוך, בהסגל, ובעבודה, ע"ד שאומנים את הילד הקטן, המונח כאבן שאין לו הופכים, זולת האומן הזה המגדל אותו. ועל-כן נקראת כללות העבודה הזאת בלשון "מעיל". להיותו בגד חיצוני, והיותו ב"למעלה" משכל האנושי, ושבו שילוב ע"ד שולי הכלי, ששם מקום קבוץ השמרים והזוהמא.

דהנה במשך ימי האומנות הוא בבחינת הולך ושוב, ככל דמהדרי אפתחא, וברגע האחרון של ההליכה, כשנמצא קרוב לפתח, אז דוקא, נלאה, וחוזר לאחוריו. הליכה הזו נקראת "זהב", מלשון "זה הב", כמוש"כ הזוה"ק, כי ההליכה נעשית בכוח ההשתוקקות והגעגועים, לדביקותו ית', ומיחל ומתהלל, זה הב זה הב.

ונקרא "פעמון", משום שאין לו כוח לפתוח, וחוזר לאחוריו, וכן מבלה זמנו בהלוך ושוב, פעם אחר פעם, באהדורא אפתחא. ונקרא "רמון", כי רוממות הלמעלה משכל מקיפו סביב. ועל-כן שוב נקרא "רמון", דאם לא כן, היה ח"ו נופל לגמרי.

וברבות הימים מתקבצת זוהמא וחרדה גדולה, בשולי המעיל סביב, הן מבחינת הפעמון, והן מבחינת הרמון (המתקבצת) מסביב האי" פו" ד", שאין לו קצה...

ולמה עשה ה' ככה לבריותיו, הוא, משום שצריך להמציא הקול לדבורים, שיתגלה פה ד' בבואו אל הקודש, כמו"ש "ונשמע קולו בבואו אל הקודש".

צא ולמד, מאותיות דהאי עלמא, דאין קול אלא בחרדה, כמורגש בנימין של הכינור, כי עקב תוקפו של התמשכות הנימין, יש שם חרדה באויר, שהוא הוא הקול, ולא זולת, ועל דרך זה, יש בכל אוזן אנושי, מין עקומא דאודנין, שנקרא תוף, בלשון הרופאים, אשר מתוד שפה חבירו מכה באויר, באים ניצוצי אויר המוכים, על אוזן האדם, דופים ביותר, על-כן הם מכים על התוף שבאוזן, והתוף נחרד מכל הכאה בצורה אחרת. ובזה נמצאים כל מעלת מובחר היצורים, מין המדבר, שבזכות זה, "כל שתה תחת רגליו".

וז"ש "וגילו ברעדה", ודרשו ז"ל: "במקום גילה שם תהא רעדה". והלשון קשה, דהיה להם לתפוס לשון קצרה, "הגילה והרעדה יהיו ביחד", אלא יורנו, אשר הגילה לא היתה לה מקום בלעדי הרעדה. וזה שאמרו: בו במקום שצריך להמצא גילה ושמחה, דרך שם מציאות הרעדה, שהוא מקום גילה.

גם תוכל לנסות זאת, בזוג המקשקש על הברזל בגיגית, ומשמיע קול. אבל אם תשים ידך על הגיגית, מיד יחלש הקול, וזאת מפני שהקול היוצא מהגיגית, הוא בחינת הרעדה של הגיגית, ועל ידי הכאת הזוג ושימת ידך, אתה מחזק את הגיגית, וממעיט את הרעדה, וממילא נחלש הקול.

והנך רואה את הקולות, אשר הקול והחרדה דבר אחד הוא. אבל לא כל הקולות ראוים לנעימות, שהוא באיכות צורת הקודם, דהיינו החרדה, למשל: קול רעם מפחיד ולא ינעם לאוזן האדם, מפני שהחרדה תופסת שיעור גדול בכוח המכה, וגם כן מדה של זמן ארוך יותר מדאי, ואפילו כוח המכה היה קטן, היה גם כן, צורם לאוזן, מפני תפיסת זמן מרובה. אבל קול כנור ערב לאוזן השומע, להיותו משוער בכוח המכה, והיותו משוער בתכלית הדקדוק באריכות זמן, והמאריך בתפיסת זמן אפילו חלק מס"ד מדקה, יקלקל הנעימות.

ומכל שכן להבין את הקולות לדבר ה', כי יקר הוא, ודאי צריכים דקדוק גדול, בכוח המכה, המחולק על שבע מדרגות. ומכל שכן בתפיסת זמן, שלא לקלקל חלק ס"ד מדקה, כי שם רגל גאוה נמצא, כמ"ש: "ותשם בס"ד רגלי", ואז תדע שכל המלאכים עולים בשיר, ובמקום גילה הוקדם הרעדה, ועל כן לא כל החרדות טובות, אלא החרד לדבר ה', מקבץ כל החרדות למקום והקדם הגילה, וה"ס "יקוו המים וכו' אל מקום אחד", לא זולת ח"ו.

וזהו שאמרו ז"ל: "כנור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד, וכיון שהגיע חצות לילה, באה רוח צפונית ונושבת בו ומנגן מאליו", כי החרד לדבר ה' נקרא החרדה במקום רוח צפונית, דהיינו, בסוד "הרמון" כנ"ל, שבזה "בעה"ב בוצע".

ואתפליג לילה ע"ד "תפילה עושה מחצה", שעל-כן הוא שוכב במטה, שה"ס "לא יתן לעולם מוט לצדיק" וכו', ועד"ש על,
"וישכב במקום ההוא", דרשו: "יש כ"ב" אותיות, שהוא "כף" המחזיק "ב" אותיות שהם ב' הנקודות היותר רחוקות במציאות שלפנינו, כמו שהארכתי במכתבי. ולמעלה ממטתו שם ה"ס רמון כנ"ל. וכיון שנתגלתה הנקודה של מטה. אז הקב"ה יוצא לטייל עם הצדיקים בג"ע, כי הפתח פתוח, והשכינה הקדושה אומרת כל השירות והתשבחות שלה, ועל כן כנור של דוד מנגן מאליו, כלומר, בלי חיבור שום דבר, זולת החרדה דרוח צפונית וד"ל.

ואם עדיין אין הדברים ברורים, צא ולמד אלף בית. שלא נחסר כל ל"ב" שהעולם נברא בו, זולת ה"א" של "אנכי", וזו הפרצה שלה ברוח הצפונית של ה"ב". וע"כ "מצפון תפתח הרעה", שהיא פרצה גדולה. אמנם על כן "מצפון זהב יאתה". מתחילה בפעמונים, ובהתיחדם של הב' אותיות, מתגלה פה ה', ועל-כן צריכים לקבץ החרדות למקום אחד, להיות חרד רק על דבר ה'. ואז מכינים "פעמון זהב ורמון על שולי המעיל סביב".

וע"ד זה לאט לאט, יהיה העומד מרובה על הפרוץ, ויריח ביראת ה', ומרגיש ש"כל מה שטרח בעה"ב לא טרח אלא בשבילי". וידע ויראה שבעה חלקי הרוח רעדה כנ"ל, דהיינו, שנוסף על הרוח של יראת השם. עוד שש רוחות. השורים על משיח ה', כמ"ש "ונחה עליו וכו' רוח חכמה ובינה" וכו' ע"ש.

ועל כיוצא בו אמרו ז"ל: "בעל הבית בוצע" וכו', שאע"פ שבעל הבית בוצע האורח מברך על הפרוסה, כמו על השלימה, ומי אשר ח"ו אינו עושה כן, עליו נאמר: "ובאו בה פריצים וחללוה". ח"ו כמו"ש: "הגם לכבוש את המלכה עמי בבית". לבוא שם בגסות הרוח, בפרוץ מרובה על העומד, וכדי בזיון וקצף. וז"ס "ויו" קטוע דשלום דפנחס, להיותו עומד בפרוץ מרובה לפניו, ותעצר המגפה, שבקדושתו הרבה העומד על הפרוץ, ושוב נתיחדו העם עם משה וד"ל, והיה שכרו שהקב"ה אמר למשה: "ואני וכו' ברית כהונת עולם". לנצחיות כמו"ש בזוהר.

ובזה יתבאר לאברהם, הזאת זכרון שלו שיש שם, שלא יחשוב האדם בפרטות הענינים שנלכד בהם, שזהו עצת היצר והס"א. רק בכללות, והכוונה כמו שהארכתי כאן די באר, וז"ס כל עשיותיו של אדם, צריכים להיות בכונה רק לאקמא שכינתא מעפרא, שהנחש הקדמוני ניזון הימנו. ודו"ק.

ומה אעשה לאלה שנודרים ונודבים על דעת רבים להטות, ודי להם חצי הנחמה שמקבלים על ידיהם, כמו שאומרים (אינשי):
"צרת רבים חצי נחמה", ועל כן, עובדים ומסתפקים, כדי לקבל פרס, ולוא גבהו דרכיהם פעם אחת לתמיד, למעלה מיוד טפחים, אז יראו את הדלת, כי פתח פתוח להרוחה הוא, ולא יהיה עוד ב' הפכים במקום אחד, ובזמן אחד, להיותו שורה למעלה מיוד.

...כתוב: "אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן" (משלי ג, לד) - אפתח במשל פי, אולי תבינו:

מלך גדול, טוב ומטיב, אשר כל מגמתו היתה רק להנות בני מדינתו. כי לא נזקק לשום עבודה שיעבדוהו. אלא שכל שאיפתו היתה להטיב עם בני מדינתו.

אמנם ידע שיש מדרגות במקבלי טובתו, בשיעור אהבתם אליו ובמדת הכרת ערך מעלתו - עלה ברצונו להנות בשיעור מופלג את הכשרים שבבני מדינתו ביחוד. וכל יתר העם יראו שאין המלך מקפח שכר המרבים אהבה אליו, אלא שׁמשֹבּיע אותם מטובו משפע התענוגים אשר הכין עבורם, ובנוסף על התענוגים שנותן להם כיד המלך, יש להם תענוג מיוחד בזה שמרגישים שנבחרים המה מעם, וגם זה רצה ליתן לאוהביו.

וכדי להשמר מהתלונה של העם, שמא ישקרו בעצמם, או יטעו גם כן את עצמם לומר: מאוהבי המלך המה - ועם כל זה נגרע שכרם. ומחמת שלמותו כל המלך נשמר גם מזה, ועל כן חשב תחבולות להוציא מחשבותיו אל הפועל בשלמותם. עד שמצא עצה נפלאה:

נתן צו לכל בני המדינה כולם, אחד לא יחסר לבוא לשנה תמימה אל עבודת המלך. ויחד מקום בהיכלו לכך. והתנה בפרוש שאסור לעבוד מחוץ למקום המיועד, כי פיגול הוא, ובעיני המלך לא ירצה.

והנה שכרם אתם במקום פעולתם. שהכין להם סעודות גדולות וכל מעדני עולם בכל אימת שרוצים. - ואחר ככלות מועד שנת העבודה, אז יקח את כולם לשולחן המלך עצמו, ויהיו מרואי פניו היושבים ראשונה במלכות.

והכרוז התפרסם. וכולם כאחד באו לעיר המלך המוקפה חיל וחומה, כי נסגרו שם במשך השנה הנועדה, ותחל העבודה.

סבורים היו שהמלך הכין משגיחים על אופן עבודתם, לדעת מי עובדו ומי לא עובדו. - אמנם המלך הסתתר, ואין שום השגחה, ואיש הישר בעיניו יעשה. כך נראה הדבר בעיניהם. ולא ידעו מההמצאה הנפלאה אשר נתן מין אבק רע במעדנים ומגדנות. וכנגדו נתן אבק מרפא בבית של העבודה.

ובזה התבררה ההשגחה מעצמה. כי אוהביו ונאמניו באמת ובתמים, אף על פי שראו שאין השגחה במקום הזה. מכל מקום מחמת אהבתם הנאמנה, שמרו מצוות המלך בדקדוק, ועשו כל עבודתם כפי המוטל עליהם. וגם דייקו לעבוד במקום המיועד לכך דווקא. וממילא שאבו לתוך גופם את אבק המרפא. וגם כאשר הגיע זמן האכילה - טעמו את המגדנות והמעדנים. והיה בהם אלף טעמים, מעודם לא השיגו טעמים כאלו ולא הרגישו מתיקות כזאת.

ועל כן היו מהללים ומשבחים את המלך מאד. כי על שולחן המלך הנעלה על כל שבחים המה אוכלים!

אבל השפלים, שאינם מבינים כלל בחינת מעלה במלך, שראוי משום זה לאהוב אותו באהבה מסורה ונאמנה. כיון שראו שאין השגחה - לא שמרו את מצות המלך כראוי. זלזלו במקום המיועד לעבודה, וכל אחד עבד עבודתו במקום שנראה לו במגרשי המלך. וכשהגיע זמן האכילה, כיון שטעמו את המגדנות - נתמלא חיכם טעם מר, מחמת האבק הנ"ל. ויחרפו ויבזו את המלך ושולחנו הבזוי אשר הכין להם לשכר חלף טרחתם. והוחזר המלך אצלם לשקרן גדול שאין כמותו. אשר במקום מעדנים ומחמדי עולם - נתן להם מרורות ומלוחות כאלו.

וכיון שכן, התחילו להמציא להם ממגרש העיר מיני מזונות. לשבור רעבם. ואז משנה שברון שברם - כי עבודתם נתרבה פי שנים. ולא ידעו החמדה שבשולחן המלך המצוי לעיניהם.

והנמשל הוא: התורה נחלקת לב' חלקים: חלק לשיעבוד המקום, כמו תפילין, שופר, ולימוד התורה. חלק לשיעבוד הבריות: כמו, גזלה, ושמרתם לנפשותיכם וכו' גניבא, אונאת איש, להקפיד על נקיות וכו'.

והנה החלק שבין אדם לחברו הוא העבודה האמיתית. והחלק שבין אדם למקום הוא השכר והמחמדים הפרושים על שולחן המלך.

אמנם, "כל פעל ה' למענהו" פעל, שגם החלק של שעבוד הבריות צריך להיות במקום של מלך. דהיינו, " לאקמא שכינתא מעפרא". ובזה יש אבק מרפא לסם המות המוטל בן אדם למקום.

וזה סוד: "ולענוים יתן חן". בתורה ומצוות שבין אדם לחברו, ובין אדם למקום. "לאוהביו ולשומרי מצוותיו" - לעשותם עובדים הכל על המקום הנועד, ויש להם החן דקדושה. ו"בארצם יירשו משנה" - כי מלבד שאינם עובדים כל כך בשעבוד הבריות - המה שרויים בתענוג כל ימיהם בחן ה'.

אבל "ללצים הוא יליץ" כנ"ל. ואומרים שולחן המלך מגואל הוא ח"ו. כי מרגישים את הקדושה כמו ליצנות ח"ו ואם כן הרשעים אינם מרויחים ברשעם, ואם כן מי יוכל להפסיד מה, אם יתפרש מהם אפילו בשעת תקוה למציאת חן.

יהודה ליב

חזרה לראש הדף
Site location tree