אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב יהודה אשלג, בעל הסולם / אגרות קודש / אגרת 29 - 1927, עמ' צ"ה
הרב יהודה אשלג

אגרת 29 - 1927, עמ' צ"ה

ב"ה עשרה לאדר שני תרפ"ז לאנדאן יע"א

כבוד ידי"נ מהר'... נ"י

גם מכתבך מיום כ"ב אדר א' קבלתי לנכון: ומה שאתה מצטער, שאין החידושים שלך מוצאים מקום וזמן המוכשר לתשומת עין ולהתחשב עמהם, גם אני מצטער על זה, ולדעתי יותר ממך: אבל קוה אל ה' ויאמץ לבך וכו'.

ומה שאתה כותב יפה עשית שלא הלכת, אבל עתה לא עת צניעות הוא, כי כבר נדפס רובו של הספר, וכל העומד להגלות כגלוי דמי, ועל כן תוכל לפרסם הספר כחפצך.

גם מצדי, אני רוצה לדעת אודות האוסרים כל חדש בתורה, ומוציאים החדש מפני הישן, אשר יש להם בספרי ב' דרכים, או לאמר שאין כאן תוספת וחידוש כלל, מפני שהכל כתוב בכתבי האר"י, וכן הוא האמת. או לאמר, שכל דברי הם סברות הבטן, ולמה לא נזכר מהאשונים, אף מלה אחת מכל האמור בדברי? ומי יודע אם אפשר לסמוך על אדם כזה שרוצה לברוא שיטה חדשה בקבלה, אשר לא שערום אבותינו, ואחר כך לתלות על יתדם זה כל קופתם של שרצים.

והאמת אני מודיע לך, שלא הוספתי שום דבר על הכתוב בכתבי האר"י, בכוונה להסיר אבן המכשול מתחת רגלי העורים והפסחים, אולי יזכו לראות בטוב ה' בארץ חיים. וטוב היה שתמהר להיות בקי בכל ספרי בטרם הגלותו לעיני החיצונים, כדי שתוכל להראותם כל דבר ודבר כתוב ומפורש בכתבי האר"י ז"ל.

והנה עיקר וקוטב כל הביאורים שבחיבורי, הוא גילוי האור חוזר, אשר האר"י ז"ל, קיצר בו, להיותו מגולה די באר, לכל המקובלים, עוד מיסודם של הראשונים מטרם ביאתו לצפת ת"ו. ועל כן לא האריך והרחיב דבר זה.

אבל בענף ד' מביא להדיא - והוא מובא בע"ח דף קד' ע"ב בשער מ"ז סדר אבי"ע פרק א'. אשר במקום זה מובאים לנו כל מה שחידשתי בענין ה' בחינות דאור ישר, וענין האור חוזר.

ודע אשר ה' בחינות דאור ישר המובא פה, זה קוטב כל חידוש קבלת האר"י ז"ל על הראשונים. ועל זה היה כל מחלוקת אנשי דורו עליו, בכוח המשנה שבספר יצירה, "עשר ולא תשע", "עשר ולא י"א". ואגלה לך עם זה, אשר היא שנתנה בלבול גדול בהבנת דבריו ז"ל, להיותו מביא ברוב המקומות בחי' העשר ספירות במקום ה' בחינות, ואני חושד שהרח"ו עשה זאת בכוונה להסיר ממנו עיקשות פה ולזות שפתיים הנ"ל. ובבאורי כבר הערתי תלונה זו בהוכיחי היטב, אשר אלו ואלו דברי אלקים חיים כמבואר בהפתיחה כוללת.

ועין בדרוש הדעת, בשער ההקדמות, ששם טרח עצמו הרח"ו ז"ל, מאד מאד להשות הע"ס, והה' בחינות יחד. אבל אינם מספיקים לגמרי לבעלי העיון. ועל כן חתם רק את שמו עצמו על הדברים ע"ש.

בענין זווג דהכאה, שאני מרחיב דיבורי, ובכתבי האר"י מובאים בקיצור. הוא מטעם הנ"ל, לסיבת גילוי הענין יותר מדי, בין תלמידי הרמ"ק ז"ל, ועל דבר זה אמר האר"י ז"ל, שכל דברי הרמ"ק נאמרים רק על עולם התוהו, ולא על עולם התיקון, כי ענין זווג דהכאה, אינו נוהג רק בעולמות שקודם האצילות, וכן בחיצוניות אבי"ע, אבל בפנימיות אבי"ע, אינו נוהג הכאה, אלא זווגא דפיוסא, הנקרא חיבוק נשיקין, ויסודות, כמו שאבאר בע"ה בהתחלת עולם התיקון. אולם ביסודות עצמם נוהג זה בכל מקום, רק בבחי' פיוסא.

ועיין היטב בשער מאמרי רשב"י, בתחילת פרשת שמות, בביאור על הזוהר שם: "והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע" וכו', נהרין ונצצין בזווגא עילאה עש"ה בסוד ב' הצדיקים, צדיק דעאל בה הנקרא יוסף, וצדיק דנפיק מינה הנקרא בנימין, דהא' נקרא נהירו, שז"ס התפשטות ט' הספירות דאור ישר אליה. והב' נקרא נציצו, שהוא סוד חי העולמים, עש"ה ותראה שלא הוספתי כלום בכל דברי, חוץ ממה שסדרתי הדברים למתחילים, וזהו סובב רק על מהרנ"ש ז"ל, ועל מהר"ש ויטל ז"ל וודאי אין בזה קפידא.

לפעמים, אני מפסיק דרוש אחד באמצע, מפני שהוא שייך לעולם התיקון. ואיני רוצה לבלבל המעיין, רק להדריך אותו בדרך נאמן ובטוח. בדעתי לאחר שאפרש בקיצור איה"ש את כללות הפרצופין והעולמות והמוחין, אחזור לראש, ואז אוכל לבאר את המאמרים השלימים בסדר נפלא, כאשר חשב הררח"ו ז"ל.

... והמצטער עצמו עם הציבור זוכה ורואה בנחמן, להיות אלו ואלו דברי אלקים חיים, ובשיעור הצער נמדדת השלוה להיותו באמת אחד, וכל ההבחן בזה, הוא רק בהדביקות בו יתברך, שבשעת הדביקות מתהפכים כל הדינים להיות רחמים פשוטים, וסימן לדבר, שאפילו חייב מיתה הנראה אל עיני המלך, נפטר וזוכה בחיים, אשר על כן, שלא בשעת דביקות, נמצא ההבחן של אלו ואלו שני "מטי"ת בגימטריא "צ"ח", כי אז " צדיק מט לפני רשע", ו"שבע יפול צדיק וקם"...

קשה לי מאד להיות בחג הפסח בלונדון, והוא ביותר מפני שעדיין אני באמצע עבודתי. והגם שלבי מלא תקוות, אבל מנהגי להנות רק מההוה, שהיא היא הסגולה לקרוב העתידות הטובות. ועל כן יש לי מקום רחב של געגועים.

אני חושב אחר הפסח לשוב ירושלימה ת"ו, ואני רוצה לראות אתכם מוכנים ומזומנים בהיכלא דמלכא, כי בשמחת חג המצות, תצאו מכל אותם דמהדרי אפתחא ברצוא ושוב...

... וע"ד המובא להמשיך ו' במצה ואז נהפך המצה להיות מצוה, והפרוסה לשלימה, ועד אנה תעסקו בהלכות יחץ. וכבר אמרו ז"ל: "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס", כי לא תשבר להם טרם הקבלה לידים, ומרגלא בפומייהו דאינשי: "ש"וב"ר כל עצמותיו אחת מהנה לא נשברה", כי אם מתחזק בהמחצה שביד הנותן, אז נעשין ב' המחצות כל אחד ואחד לשלימות, שזה סוד, והצדיקים: "בארצם משנה יירשו", כי אין כאן שבור ושניהם מלאים ושלימים, ונמצא כי אחת מהנה לא נשברה, ויש לו לחם משנה, כי המלכות חוזרת להיות כתר; וזה שביקש אלישע מאליהו הנביא: "ויהי נא פי שנים ברוחך אלי", דהיינו ברוח הנותן.

... אמרו ז"ל: "חייב אדם לבסומי בפוריא עד דלא ידע" וכו. פירוש, שאדם זוכה להרחבת הדעת על ידי אשה נאה, ודירה נאה, וכלים נאים, כמו שאמרו בזוהר, על הפסוק: "ושמרו בני ישראל את השבת" ע"ש.

אך יש זוכה להרחבת הדעת על ידי שכרות יין ושכר, כמוש"כ: "תנו שכר לאובד, ויין למרי נפש", ובאמת הוא ענין של שקר, כי מה יתן לך ומה יוסיף לך הרחבת הלב במקרה השכרות, ששוכב ושמח, דכולי עלמא דיליה. ועל כן כתוב "לץ היין", להיותו מתלוצץ על אנשים בשמחה של שקר, ושאין לו שחר. וזה היה חטאו של נח, ומלאכי השרת מבזין אותו ששכור הוא.

אבל ישנה קליפה שפלה ובזויה, הנקראת קליפת עמלק "שחותך המילות וזורקן כלפי מעלה", וכו'. כלומר, שהוא כל כך חומרי, עד שאי אפשר לפייס אותו אפילו בי"ג בריתות, וי"ג נהרות דאפרסמונא דכיא. כי גם אותם זורק כלפי מעלה, ואומר: "טול מה שנתת להם".

וזה סוד הכתוב גבי אלישע, שהיה חורש י"ב צמדי בקר, "והוא בשנים העשר". שהעבודות הנמוכות נקרא חרישה, וכבר היה בדרגא היותר שפלה, דהיינו בסופה שהיא "השנים עשר", ובמדרגות השנה נקרא חודש אדר, "חודש השנים עשר". ואז אליהו הנביא השליך את אדרתו וכו', ויעשהו עולה לה' וכו', ע"ש. כי בהחזיקו באדרתו של הנותן, זכה לנצח עד גמירא. כי "אדר", מלשון "אדיר", והתחזקות היוצאת מהכלל, נקרא "אדר", והתחזקות הזו מגיעה לו "לאדר", רק על ידי ריבוי תורה. והגם שבמקום זה, אין חכמה ואין תבונה ואין עצה, אבל עמלק נחלש ונחרב ונעדר, ובא צדיק ויורש מקומו.

והענין שאין ע"ז נבטלת אלא בעובדיה, שיש לו שייכות עמה, כי אי אפשר להכות את הרוח עם הגרזן, אלא רוח המכה דוחה רוח, וברזל בברזל, וכדומה. וכיון שכל עיקרו של עמלק הוא "לץ", ומחריב הכל בחומריות, בלי דעת, רק בלצנות בעלמא, על כן אי אפשר לבערו מן העולם, עם רוח הדעת, אלא אדרבה, בדבר שלמעלה מן הדעת, והיינו, על ידי יינה של תורה.

כי מכללות האור תורה, נשאר כח "אדיר" הזה ובזה תבין דאף-על-פי שלץ היין הומה שכר, אבל סגולה טובה, לכלות ולעבד זרע עמלק (כמוש"כ ולהומם ולאבדם, מדה כנגד מדה ונהפוך הוא וכו'). במשתה היין של אסתר המלכה, שעומדת מחיקו של וכו', וטובלת ויושבת בחיקו וכו'. והיינו דאמרו חכז"ל, דמותר לשנות ב"פורים" ובאושפיזא ובמסכתא, וד"ל.

ועל דרך שאמרו, "חייב אדם לבסומי בפוריא", והיינו דאמרו: "אשר למד לא נאמר, כי אם אשר יצק מים, ללמדך, שגדולה שמושה של תורה יותר מלימודה". דמחמת השימוש, זכה לפי שנים, ולא כלל מחמת הלימוד, להיותם ב' הפכים בנושא אחד. שעל כן נקראים פי שנים, והאיסור הוא ההתר, שבמפתח הראוי לסגירה, ראוי לפתיחה.

וזה סוד משלוח מנות איש לרעהו עיין בפע"ח, להיות שאינו ניכר בין בעל ג"ר לבעל ו"ק, מפני ב' מנות ששולחים זה לזה, וזה שאמר בזוהר שיר השירים: "כי טובים דודיך מיין", דהיינו, שהידידות נמשכת מיינה של תורה ע"ש. להיותו דבוק בתכלית השלימות עם הקב"ה, אפילו במקום שאין חכמה וכו', שאין זה מחכמת התורה עצמה, אלא מיינה של תורה הנובע ויוצא מתוך ריבוי תורה.

וזה סוד "וזכרם לא יסוף מזרעם", דהיינו בחי' הזכריות להיות מביט "על רשעים ואינם". ואגלאי מילתא, שאין כאן אחורים כלל, "וימי הפורים האלה נ"זכר"ים ונעשים" כנ"ל. "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות". הכל בזכר תליא מילתא, אפילו מגילוי של אסתר וד"ל.

קצרתי בדברים, להיות שהענינים האלה דברתי כמה פעמים באריכות, ואקוה לה' יתברך שירחיב גבולכם בכל המלואים השייכים לדברים הנ"ל, כי קרוב הדבר אליך עד מאד, ועד כמה תנסון את ה', ואם תאמינו בו ית', ודאי לא הרביתם פעמיכם לשוב לאחור.

ולמה האמין השי"ת את רשב"י, שלא ישוב לאחור, כש"א "אני לדודי" וכו' "כל יומין דאתקטרנא בהאי עלמא. בחד קטירא אתקטרנא ביה בקב"ה, ובג"כ השתא ועלי תשוקתו" וכו'.

אלא שאדם יראה לעינים וה' ללבב, כי אין פיכם ולבכם שוים לעשותו, ותבלין לזה הוא התורה כנודע.

ובאמת הרבה תורה למדתי לכם. אמנם הכנסתם טיפות של דברים בטלים, אך כנגדם יצאו טיפות של תורה.

אני אין בכוחי להלחם עם החומריות שלכם, ובמקום זה, האיר עליכם אור תורתי המצויין אפילו בדורות שעברו.

אבל אתם לא עבדתם לעצמכם מול החומריות כלום, ואין לכם התפעלות מגדלות השי"ת, ומגדלות עבדיו, ומתורתו הקדושה, אשר אני עומד ומזהיר אתכם בזה, זה כמה; וזה הכותל המפסיק ביני וביניכם, זה זמן רב "ווי להאי שופרא דבלי בהאי עפרא".

ודעו שהעבודה הזאת מסוגלת ביותר, בטרם ביאתי אליכם, להיותה עבודת חוץ, והמנקה בגדיו לפני המלך, לא ישיג כבוד, ועל כן התקינו עצמיכם בעתו ובזמנו, כדי שתכנסו לטרקלין, כי אינני רואה חסרון אחר זולתו, ומי שאמר לעולמו די וכו'. והזמן קצר והמלאכה מרובה מאד במקום תורה, על כן מהרו וסעו מרפידים לאור באור החיים, ונתברך יחד בברכת הגאולה אשר גאלנו וגאל את אבותינו אכי"ר.

יהודה ליב

חזרה לראש הדף
Site location tree