אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב יהודה אשלג, בעל הסולם / אגרות קודש / אגרת 51 - 1927, עמ' קמ"ח
הרב יהודה אשלג

אגרת 51 - 1927, עמ' קמ"ח

ב"ה יום ג' בין כסה לעשור דשנת תפר"ח פה לונדון יצ"ו

כבוד ידי"נ הנאמנים ... ה' עליהם יחי'

באשר שזמן שמחתנו ממשמש ובא, הנני לרמז עליו בע"ה.

כתוב "והיית אך שמח", הדקדוק מורגש שהי"ל והיית שמח. אבל הוא הדבר אשר דרשתי בה כמה פעמים, שכל הקושי בעבודתו ית', להיותה אצל העובד תמיד בבחינת "שני הפכים בנושא אחד", שאחדותו ית', פשוט, וצריכה להתלבש בגוף האדם, המורכב מגוף ונשמה, שהם שני הפכים.

על כן, בכל ענין רוחני המושג לאדם, מיד נעשה בו ב' צורת הפוכות, צורה אחת מצד הגוף. וצורה אחת מצד הנשמה. והאדם אינו מסוגל מצד בריאתו לברר את הגוף והנשמה, כמו שני נושאים, אלא הוא מורכב בכוח השי"ת לאחד. כלומר, לנושא אחד, ולפיכך קשה עליו ההשגה הרוחנית, ממש כמו שני הפכים, שאי אפשר להתלבש בנושא אחד. ודומה לעקדת יצחק, שהשי"ת אמר לאברהם "כי ביצחק יקרא לך זרע", והשי"ת אמר לו "והעלהו שם לעולה", אשר ודאי כלפי השי"ת הוא כמ"ש "אני הוי' לא שניתי", אלא במושג המקבל, נעשה ההפכים, ועל כן כתוב "והיית אך שמח", ד"אכין ורקין מיעוטין", ושמחת הרגל ודאי לשלמות צריך. אמנם, שניהם כהויתן ממש צריכים לבוא במושג המקבל לשמחת הרגל.

וכן כתוב: "מי עור כי אם עבדי וחרש כמלאכי אשלח", וכן כתוב "החרשים שמעו והעורים הביטו לראות" וכדומה יש הרבה, והיינו שאמרו ז"ל: "אף אתה עשה אזניך כאפרכסת", כלומר, כמו שלא היה כלל בבית דין של שמיעה, משפט הבחירה, לברר מי הוא חייב, ומי הוא זכאי וכדומה, כי אלו ואלו דברי אלקים חיים. כלומר, בסוד הכתוב, "אני הוי' לא שניתי", שמצדו ית' אין כאן, אלא צורה אחת.

וזה ענין המצוה "תשבו", כמו תדורו, פירוש, ע"ד שדוד המלך ביקש "שבתי בבית הוי' כל ימי חיי לחזות בנועם ה'". כי בית ה'", זו השכינה הקדושה כנודע, בסוד "צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם". וכשזוכים ביותר, אז הוית לו כמו בית, בקביעות לנצחיות.

והיה ברצון השי"ת לומר לעבדיו, "צא מדירת קבע ושב בדירת ארעי", דהיינו, רק בצלו ית' לבד, שה"ס מצוה קלה, מצות סוכה, שהאדם יושב בצל פסולת גורן ויקב, שהוא ממש צל השי"ת, ואע"ג שהם תרתי דסתרי, שהרי בעינים הגשמיים ובידים הגשמיים, אנו רואים וממשמשים שהצל מכח פסולת בא. ובאמת הוא השי"ת בכבודו ובעצמו, אלא מצד המקבל בהכרח שיתרשמו בו ב' הצורות ההפכיות הללו כנ"ל.

והענין, כי טרם שנברא האדם המורכב, אין כאן שום פסולת, אלא כיון שנברא האדם, ונרגש הפסולת והדין, נעשה באבריו המריבה. ע"ד שאמרו ז"ל: "התבן והקש והמוץ מדיינים זה עם זה, זה אומר בשבילי נזרעה השדה, וזה אומר בשבילי נזרעה השדה וכו'. כיון שהגיע זמן הגורן כולם יודעים בשביל מי נזרעה השדה". וכל המריבה והדינים הללו נמשכו בימים נוראים, כי שלשה ספרים נפתחו מחמתם: צדיקים, רשעים, בינונים.

והנה אחר שנתבררו ונתלבנו הזכאים בדין, בסוד החטה, בסגולת יום הכפורים, והרשעים לאלתר למיתה "כמוץ אשר תדפנו רוח", כי הכל יודעים בשביל מי נזרעה השדה, אז הגיענו המצוה, "צא מדירת קבע ושב בדירת ארעי". כלומר, כי תדע, כי רק דירת ארעי הוא, וח"ו לא ידח ממנו נדח. וד"ל. עד"ש ז"ל: "אפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה, היה בעינך כרשע", וז"ס הכתוב "והיית אך שמח", כנ"ל.

ועל כן נקרא חג האסיף זמן שמחתנו, ללמדך שהאדם צריך לשבת בצל סוכה בשמחה גדולה, בשוה ממש כמו בבית המלך, ויושבים ראשונה במלכות, "תשבו" כעין "תדורו", בלי שום נפקותא כלל וכלל.

ועם כל זה ידע שיושב בצל סוכה, דהיינו, פסילת גורן ויקב, אלא ש"בצלו חמדתי וישבתי", להיותו שומע דברו "צא מדירת קבע ושב בדירת ארעי". ואלו ואלו דברי אלקים חיים. ואז יציאתו הנאה לו כביאתו, שזהו דוקא בדיוק הנ"ל, "החרשים שמעו והעורים הביטו לראות", דאי לאו הכי, לא הוי אפילו צל סוכה, ופשוט הוא. כי לא אלינו אותם המגששים כעורים קיר, יושבים בצל מצל, דהיינו חשך כפול, שעליהם ר"ל נאמר: "יירש הצלצל", ב"מ, להיות הסכך שלהם ראוי עוד לקבל טומאה, כמו המסכך ביתדות, שה"ס חסרי ראש, או בשברי כלים, שיש בהם עוד מבחינת הסיגים, כי עוד נמצאים בבחינת התוהו ושבירת הכלים ר"ל.

ובזה תבינו שאין אדם יכול לקיים מצות סוכה, בטרם שזכה למדרגת היחוד, הוי' אדני, שה"ס "חמה בנרתיקה" כנודע, וכןאמרו ז"ל להדיא כלפי אומות העולם: לעתיד, שמוציא הקב"ה חמה מנרתיקה וכל אחד בועט בסוכתו והולך לו, ופריך, ישראל נמי וכו', ותירצו "בעוטי לא מבעטי" עש"ה, הרי מפורש שבאם ח"ו אין האדם זוכה לסוד חמה בנרתיקה, אי אפשר לו כלל לקיים מצוות סוכה וד"ל, וז"ס שהוי' אדני בגי' צ"א, לרמז על "צא מדירת קבע" כנ"ל.

וז"ס "עכבו עמי עוד יום אחד". בסוד סעודה קטנה דעצרת, דהיינו, בזכות השמחה השלמה דחג, עד"ה אך שמח, שיקבל שני ההפכים בנושא אחד, ולא יבטל ח"ו אחת מפני חברתה, זוכה בסוד יום השמיני, שה"ס עכבו עמי עוד יום אחד, לאותו יום שכתוב עליו: "יום יודע לה', לא יום ולא לילה והיה לעת ערב יהיה אור וכו'". פירוש, דיום ה"ס מעשיהם של צדיקים, ולילה ה"ס מעשיהם של רשעים, כמ"ש במדרש רבה בראשית בסו"ה "ויאמר אלקים יהי אור" וכו', עדיין איני יודע במאי בחר השי"ת, אם במעשיהם של צדיקים, אם במעשיהם של רשעים, כשהוא אומר 'ויקרא אלקים לאור יום' וכו', ללמדך שבחר במעשיהם של צדיקים עש"ה.

ועל כן בגמר התיקון, בסוד "לבלתי ידח ממנו נדח", כתוב: "יום יודע לה', לא יום ולא לילה", דהיינו, הבחירה הנ"ל, אלא לעת ערב, שהוא ענין "הפסולת גורן ויקב" כנ"ל, "יהיה אור", וכל זה בזכות העכבה דיום השמיני. וד"ל.

ועל כן נקרא חג העצרת, כלומר, כמו שעוצרין השמן מן הזית, דהיינו, אויסקוועשינג בלע"ז, שהוא הוא העיקר... מכל העבדות "דאך" יום, ונכתש במכתשת למען כבוד שמו ית', "ואמת מארץ תצמח", "והיה ה' למלך על כל הארץ" וכו' כי יהיה כולו לה', כי "אך" חלק, חציו מותר וחציו אסור, "חציו לכם, חציו לה' ". אולם בסוד יום השמיני והעצרת נעשה כולו לה'.

יהודה ליב

חזרה לראש הדף
Site location tree