אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב יהודה אשלג, בעל הסולם / אגרות קודש / אגרת 56 - 1932, עמ' ק"ע
הרב יהודה אשלג

אגרת 56 - 1932, עמ' ק"ע

ב"ה כ"ג כסלו וישב תרצ"ב

לכבוד החסיד וכו' מהר' ... נ"י

מכתבך קבלתי היום והבנתי אותו. - אולם אמצא לנכון, כי תדע גם את דעתי בדברך זה, הגם שלפי השערתי, אין לך עדיין כל קבלה עליהם. ועל כן לא יהיו הדברים משמחים אותך, ולא יהיו חביבים כ"כ בעיניך - ועל-זה האמת יורה דרכו.

הנה רבים אומרים "מי יראני טוב", ועם כל זה, מיעוטא דמיעוטא מוצאים את זה. וצריך אם כן להבין, איה טמון המכשול הגדול הנמרץ הזה, המכשיל את הרבים בלי חמלה.

כבר העירותיך כמה פעמים, על החוק המפורסם בספרים הקדושים: שאין שום דבר ניתן אלא "בזכות". דהיינו, על ידי יגיעה, המכונה בכל מקום: "אתערותא דלתתא". שזולתה לא יארע לעולם בשום פנים, כל השפעה מלעילא המכונה: "אתערותא דלעילא".

הדברים והחוקים הללו מפורסמים לכל, אולם שעורם לא ידוע, או לא ירצו לדעתם, ובגלל זה, יש בנין גדול של הס"א, העומד ומיקל בדבר - אשר א"צ יגיעה למעלה מכח אנושי. ובשעת הדחק, יש לו תורה שלמה מפי סופרים וספרים, להראות טובו ורחמנותו של הנהגתו ית', עם האדם שאינו מקפיד כל-כך. ויש לו מן המוכן אלף ראיות על זה ברגע אחד, כמ"ש: "אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו", וכדומה.

ועל זה וכיוצא בזה, אמרו ז"ל - שהתורה נקראת ס"ם. משום שאם לא זכה נעשה לו התורה עצמה סם המות, משום שלומדים תורה מפי ס"ם הרשע ר"ל, וממנו המה מבינים, ודברי תורה שלו מתקבלים מיד על הלב, גם שמורים בזכרון תמיד, שהוגים בהם יומם ולילה - ר"ל ממנו ומהכרוכים אחריו.

ומה נעשה לאלה ואיך נוכל להושיט להם ידינו, או להזיזם בשעור מה ממקומם, באותה שעה שאינם מוכנים כלל לאתערותא דלתתא? רצוני לומר, אפילו אם נצליח על-ידי רחמי שמים, להמשיך עליהם התעוררות הגדולה ביותר של הגוף, לנהום ולחשוק אליו ית'. עם-כל-זה לא ירצו, או לא יוכלו עם כוחם זה, לתת את שעור אתערותא דלתתא המשוער לאתערותא דלעילא. אשר הקב"ה לא ותר על-זה מימות עולם עד היום הזה, ותמיד. כי "חוק נתן ולא יעבור.

ועל-זה נאמר: "בסאסאה בשלחה תריבנה", אשר הקב"ה מודד לאדם סאה בסאה. וכן מקרא כתוב: ,כי לא שלם עון האמרי עד הנה", שהכונה גם-כן על הנדון שלנו. כי עון האמורי הוא ענין הקליפה השומרת ומסבבת על הפרי, הנקראת "אתערותא דלעילא", או ארץ ישראל. והקליפה הזאת לא תזוז ממקומה כחוט השערה, בטרם שישראל משלימים בדיוק נמרץ את שעור "אתערותא דלתתא", המחוייב שנקרא "זכות". דהיינו, היגיעה ועמל למעלה מכח אנושי.

כי כל שבכחו לעשות נקרא עבודה סתם, ואינו נקרא עוד יגיעה, וכשבאים ישראל עד לנקדה זו, אז משלימים שעורם, ואז מכונה: "כי שלם עון האמורי". כלומר, שניכר לכל, שאין ארץ-ישראל וכבוד ה', שה"ס השכינה הקדושה, שייכת להם. ואז שוברים אותה הקליפה שנקר' "אמורי", ומקימים שכינה מעפרא, ולא קודם לזה אפילו רגע כמימרא. שז"ס, המספר המפורש "ד' מאות שנים", המראה לנו בדיוק הגדול, השייך בענין הזה, שאין ענין ותור נוהג כאן כלל וכלל. וכמו שאמרו ז"ל, שענין דילג את הקץ, שהיה מחויב ומוכרח בשביל כלל ישראל, הנה, הדילוג הזה, גרם לכל הגלויות עד הנה, כנודע.

ונודע גם-כן, שכלל ופרט שוה, כי גם לכל פרט מישראל, בנוגע לנשמתו, נוהג בו ענין ביאת הארץ, וכל האמור בכלל ישראל. וכי באתערותא דלתתא שלו יש לו גם אותו המספר "ת" שנים, שה"ס "ת" מות, "ת" חיים. שאמרו ז"ל עש"ה - שענין ת' שנים של השעבוד, הוא ענין המקום שנותנים לו לפרוע שעור היגיעה שלו, בדיוק, שבזה אין ויתור אפילו כחוט השערה, כאמור.

מכאן אמרו ז"ל: "לא יגעתי ומצאתי אל תאמן". וכן: "אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה". וכן: "הרוצה לחיות ימית את עצמו". ועוד כהנה רבים.

וכנגד זה אמרו: "יגעתי ולא מצאתי אל תאמן", כי ידעו ז"ל שאותו ס"ם הרשע שתורתו בידו להראות כי אפשר למצוא את ישועת השי"ת, בלי יגיעה למעלה מכח אנושי, שבו מרפים ידיו מ"אתערותא דלתתא", ודוחים אותו יום יום לתהום רבה.

הנה אחר-כך, כשחוזר ומכיר בשקרו, ומוצא אמונתו בדברי חז"ל - אשר חסרון היגיעה ואתערותא דלתתא הורידו אותו לטמיון, ועל-כן רוצה להתחזק ולמסור נפשו בעבודת ה',- הנה אז מיד חוזר עליו בכפירה חדשה. אשר גם יגיעה אינה מועלת כלל, כי ח"ו אינו שומע תפלת כל פה. דהיינו, שיש לו ראיות מן המוכן, להראות שישנם מתיגעים ואינם מוצאים כלל ח"ו. ועל-כן הזהירו: "יגעתי ולא מצאתי אל תאמן" ח"ו.

הנה הראיתי לך את הרשת שבו נדונים נשמות העשוקות שאין להם מנחם. דהיינו, הטעות הזה, בפירוש המלה של יגיעה, אבל אמת הכתוב "ומשחרי ימצאנני".

עוד רעה רבה אראה בעולם, אשר הנלכדים ברשת הס"א, נמצאים שמתיגעים שלא לצורך, שהוא רק ציור של עונשים. כלומר, שאינו מצטרף כלל בחשבון "ת" שנים. ועל-זה לבי דאבה יותר מהכל. ועל כיוצא בזה צריך אדם להתחזק בתפלה: "יהי רצון וכו', שלא ניגע לריק" ח"ו. כי צריכים הצלחה גדולה בדבר הזה.

גם תדע שענין היגיעה והעמל המתגלה בלב האדם בשעת תפלתו, היא היותר נאמנה ויותר מצלחת ומגיעה למטרתה מכל הענינים שבמציאות.

יהודה ליב

חזרה לראש הדף
Site location tree