מאמרים שנכתבו בשנת 1984
אנחנו נתאספנו כאן, לתת יסוד על בנין חברה, לכל אלה המעונינים ללכת בדרכו ובשיטתו של בעל הסולם זצ"ל, שהיא הדרך, איך לעלות במעלות האדם ולא להשאר בבחינת בהמה, כמו שאמרו חז"ל (יבמות, דף ס"א, ע"א) על פסוק "ואתן צאני צאן מרעיתי, אדם אתם, אתם קרויין אדם, ואין העכו"ם קרויין אדם", שזהו מאמר של רשב"י.
היות שהאדם נברא עם כלי, שנקרא "אהבה עצמית", ובמקום שאדם אינו רואה, שמפעולה תצא משהו לתועלת עצמו, אין לו חומרי דלק ליגיעה לעשות תנועה קלה.
א) הצורך לאהבת חברים.
ב) מה היא הסיבה, שבחרתי דוקא בהחברים האלו. ומדוע החברים בחרו בי.
ג) האם כל אחד ואחד מהחברים, צריך לגלות את האהבה, שיש לו להחברה. או שמספיק שיש לו אהבה בלבו, ועובד בענין אהבת חברים בהצנע לכת. ומשום זה הוא לא צריך לגלות מצפוני לבו...
"וימצאהו איש, והנה תעה בשדה. וישאלהו האיש לאמור, מה תבקש. ויאמר, את אחי אנכי מבקש, הגידה נא לי איפה הם רועים" (וישב)...
יש להבין בענין שאדם יכול לעזור לחבירו. האם ענין זה הוא דוקא במקום שיש עניים ועשירים, חכמים וטפשים, גבורים וחלשים, וכדומה. אבל בזמן שכולם עשירים, או שכולם חכמים, או כולם גבורים, וכדומה, במה אדם יכול לעזור להשני.
מה נותן לנו הכלל "ואהבת לרעך כמוך" - ע"י הכלל יכולים להגיע לאהבת ה'.
"ואהבת לרעך כמוך, רבי עקיבא אומר זה כלל גדול בתורה", משמע מכאן אם מקיימים את הכלל, כבר נכלל שם כל הפרטים, היינו שכבר נגיע להפרטים מאליו, בלי שום יגיעה, ויותר מזה אין לנו מה לעשות.
לפי מה שמבואר בענין "ואהבת לרעך", שבכלל זה נכללו הפרטים של תרי"ב מצות, כמו שאמרו חז"ל "ואידך, פירושו הוא זיל גמור". משמע שעל ידי קיום התרי"ב מצות נזכה מאליו להכלל של "ואהבת לרעך". ואח"כ לאהבת ה'.
שאלה: אם מקיימים תורה ומצות בעל מנת לקבל פרס, האם גם זה מזככת את הלב, כיון שאמרו חז"ל "בראתי יצה"ר, בראתי תורה תבלין". היינו, שמזככת את הלב, האם זה דווקא שמכוון שלא על מנת לקבל פרס, או אילו שעשה בעמ"נ לקבל פרס, גם כן מזככת את הלב.
"אמר ר' יהודה, אמר רב, לעולם ימכור אדם קורות ביתו ויקח מנעלים לרגליו" (שבת קכ"ט). ויש להבין, מהו הדיוק "קורות ביתו", ומהי החשיבות של מנעלים, עד כדי כך שכדאי למכור קורות ביתו בשביל זה, היינו בכדי שתהיה לו היכולת לקחת נעלים לרגליו.
בזהר משפטים (דף ד' אות י"א בהסולם) כתוב שם, וזה לשונו "בוא וראה, אדם כשנולד, נותנים לו נפש מצד הבהמה מצד הטהרה, מצד אלו שנקראו אופני הקודש, דהיינו מעולם העשיה. זכה יותר, נותנים לו רוח מצד חיות הקודש, דהיינו מצד היצירה. זכה יותר, נותנים לו נשמה מצד הכסא, דהיינו מעולם הבריאה. זכה יותר, נותנים לו נפש בדרך האצילות. זכה יותר, נותנים לו רוח דאצילות מצד העמוד האמצעי, ונקרא בן אל הקב"ה, זה שכתוב, בנים אתם לה' אלקיכם. זכה יותר, נותנים לו נשמה שהם בינה, שעליהם נאמר, כל הנשמה תהלל יה. ונשלם בהם שם הויה"...
מובא מחלוקת בענין זכות אבות (שבת דף נ"ה) "שמואל אמר, תמה זכות אבות. ורבי יוחנן אמר, תחון זכות אבות". ובמדרש )ויקרא רבה, סוף פרשה, ל"ז( אמר רב אחא "לעולם זכות אבות קיימת, ולעולם מזכירין אותה". ושם בתוספות וזה לשונו: "אומר רבינו תם, שזכות אבות תמה, אבל ברית אבות לא תמה". ולרבי יוחנן נראה "דלא פליגי שמואל ורבי יוחנן. אלא שמואל קאמר דלרשעים תמה, אבל לא לצדיקים. ורבי יוחנן בצדיקים איירי. עד כאן".
ידוע, שהיות שהאדם נמצא תמיד בין אנשים, שאין להם שום שייכות לעבודה של דרך האמת, ולהיפך, הם תמיד בהתנגדות לאלו שהולכים בדרך האמת, והיות כי מחשבות של אנשים מתערבות זו בזו, נמצא, שדיעותיהם של המתנגדים לדרך האמת, נכנסים לאלו שיש להם קצת תשוקה ללכת בדרך האמת.
להבין מה שלפעמים מכנים את הרוחניות בשם "נשמה", כמו שכתוב "גוף ונשמה". ולפעמים מכנים את הרוחניות בשם "נפש", כמו שכתוב "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך".
"לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת תלמיד חכם" (פסחים מ"ט), שפירושו, שכל הרכוש, שרכש ע"י היגיעה שלו, את הכל ימכור, היינו את הכל יתן ועל הכל יוותר, ויקח תמורתו בת תלמיד חכם. משמע מכאן, שאם הוא לא לוקח בת תלמיד חכם, כל היגיעה בתורה ומצות, שנתן כל ימי חייו, אין בזה שום שלימות. ורק אם ישא בת תלמיד חכם, אז יזכה לשלימותו. ולכן אמרו חז"ל, שימכור את כל מה שיש לו, היינו שכדאי למכור הכל בשביל בת תלמיד חכם. לכן צריכים להבין מה זה ענין של בת תלמיד חכם.
מה שכתוב בזהר פנחס (אות ע"ח) "אם זכו ישראל, היה יורד כמו אריה של אש לאכול הקרבנות. ואם לא זכו, היה יורד שם כמו כלב של אש". ושאלו על זה, איך יורד משמים דבר שלילי. אנו מבינים, מה שבא משמים הוא להטיב. וכשבא דבר שמשהו לא חיובי, איזה תיקון יוצא מזה, שנגיד, שזה בא עכשיו מלמעלה כמו כלב של אש, הלא זהו לא חיובי.
לבאר ענין של השפעה. כשאדם משמש את מי שחשוב בעיני העולם, אין האדם חשוב צריך לתת לו תמורה עבור השימוש שלו, אלא עצם השימוש לאדם חשוב, נחשב לו כאילו נתן לו תמורה. זאת אומרת, אם הוא יודע, שהוא אדם חשוב, כבר נהנה מהשימוש, ולא צריך לקבל עוד הנאה עבור השימוש, אלא השימוש בעצמו הוא הוא הנאה שלו.
בענין חשיבות החברים, הנמצאים בתוך החברה, איך להחשיבם. היינו באיזה צורה של חשיבות כל אחד צריך להסתכל על חבירו. הנה השכל מחייב, אם הוא מסתכל על חבירו, שהוא במדרגה יותר נמוכה ממנו, אז הוא רוצה ללמד אותו, איך שיתנהג במידות יותר טובות, מכפי שיש לו. נמצא, שהוא לא יכול להיות חבר שלו, אלא הוא יכול לקבל חבירו בתור תלמיד, ולא בתור חבר.
תחילה, כשמתאספים, צריך להיות סדר היום. היינו, שכל אחד ואחד, כפי יכולתו, ידבר בחשיבות החברה. היינו, איזה רווחים יביאו לו החברה. ולפי מה שהוא מקווה, שהחברה יביאו לו דברים חשובים, מה שהוא בעצמו לא מסוגל להשיג, וכפי שיעור זה, הוא מחשיב את החברה.
הנה המפרשים הקשו על פסוק, מה שכתוב "והיה כי תבוא אל הארץ, אשר ה' אלקיך נתן לך נחלה, וירשתה וישבת בה". ושאלו, מה הדיוק "אשר ה' אלקיך נתן לך". הלא עם ישראל כבשו זה על ידי מלחמות. ותרצו, כי האדם ידע בלבו, כי לא בכוחו ולא בעוצם גבורתו בא לרשת הארץ, אלא מתנת ה' היא. והם אומרו "אשר ה' אלקיך נותן לך נחלה, ולא כוחי ועוצם ידי".
המפורשים שואלים על מה שכתוב "אתם נצבים היום כלכם, ראשיכם, שבטיכם, זקניכם, ושוטריכם, כל איש ישראל", שמתחיל בלשון רבים "אתם", ומסיים בלשון יחיד "כל איש ישראל". הנה המחבר הספר "המאור ושמש" מתרץ, שבזה שאומר בלשון רבים ובלשון יחיד, מרמז בזה על ענין של אהבת חברים. שעל ידי זה שיש בכם "ראשיכם, שבטיכם, וכו'", ומכל מקום כל אחד אינו רואה אצלו יותר מעלה מכל איש ישראל, אלא כולם שוים, בזה שאין אחד מקטרג על השני. לכן גם מלמעלה גם כן מתנהגים כן במידה כנגד מידה. לכן מושפע למטה כל טוב.