שנת 1985

במשנה אבות (פרק ראשון) יהושע בן פרחיה אומר "עשה לך רב, וקנה לך חבר, והוי דן את כל האדם לכף זכות". אנו רואים כאן שלשה דברים:

א) עשה לך רב,

ב) וקנה לך חבר,

ג) והוי דן את כל האדם לכף זכות.

ענין ענף ושורש. הנה "ארץ ישראל" היא ענף מספירת המלכות. "מלכות" נקראת הכלי, שנאצלה מצד המאציל, להיות כלי לקבלת השפע, מה שהמאציל רצה להנות לנבראיו. הכלי הזה נקרא "מלכות".

ענין אמת ואמונה, שהם שני דברים המנוגדים זה לזה. כי אנו רואים, שבהתפלה שלנו, שתיקנו אנשי כנסת הגדולה, גם שם יש לנו שני דברים המנוגדים זה לזה. כי מצד אחד סדרו לנו סדר של תפלה. שענין תפלה שייך לומר דוקא בזמן, שהאדם נמצא בחסרון. ולא עוד, שאמרו חז"ל "תפלה צריכה להיות מעומקא דליבא", שפירושו, שהתפלה שאנו מתפללים לה', צריכה להיות מעומק הלב, היינו שיהיה החסרון מורגש בכל הלב.

"אלה תולדות נח, נח איש צדיק, תמים היה בדורותיו, את האלקים התהלך נח".

ופירש רש"י, ללמדך, שעיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים. רש"י מתרץ, מדוע הוא אומר, "אלה תולדות נח". היה צריך לומר שמות של הבנים שלו, דהיינו שם, חם ויפת. ולמה אומר, "אלה תולדות נח, נח איש צדיק". על זה הוא מתרץ, משום שעיקר תולדותיהם של צדיקים, מעשים טובים.

"לך לך מארצך, וממולדתך, ומבית אביך, אל הארץ אשר אראך".

הנה מקשה על זה, שזה הוא לא לפי הסדר של המציאות, משום מקודם האדם יוצא מבית אביו, ואח"כ ממולדתו, ואח"כ מארצו. כך שואלים המפורשים.

"וירא אליו ה' באלוני ממרא". ופירוש רש"י, "הוא שנתן לו עצה על המילה, לפיכך נגלה עליו בחלקו". ובזהר (וירא דף ו', אות י"ז ובהסולם) "וירא אליו ה' באלוני ממרא. שואל, למה באלוני ממרא ולא במקום אחר. ומשיב, אלא משום שממרא נתן לו עצה על ברית מילה שלו. כי בשעה שאמר הקב"ה לאברהם, שימול את עצמו, הלך אברהם להיוועץ עם חבריו. אמר לו ענר, אתה כבר יותר מתשעים שנה, ואתה תצער את עצמך.

בזהר פרשת חיי שרה (דף ז' אות י"ז ובהסולם) וזה לשונו, "פירוש אחר, מלך זה היא אשה יראת ה', כמו שאתה אומר, אשה יראת ה' היא תתהלל. דהיינו השכינה. לשדה נעבד, זה היא אש זרה, דהיינו הס"א, כמו שאתה אומר, לשמרך מאשה זרה, משום שיש שדה ויש שדה, יש שדה שכל הברכות והקדושות שורות בו, כמו שאתה אומר, כריח שדה אשר ברכו ה', דהיינו השכינה. ויש שדה, שכל חורבן, וטומאה, וכליה, והריגות, ומלחמות שורות בו, דהיינו הסטרא אחרא", עד כאן לשונו.

"ויתרוצצו הבנים בקרבה". ופירש רש"י וזה לשונו, "רבותינו דרשוהו לשון ריצה. כשהיתה עוברת על פתחי תורה של שם ועבר, יעקב רץ ומפרכס לצאת, עוברת על פתחי עבודה זרה, עשו מפרכס לצאת", עד כאן לשונו.

"ויצא יעקב". ופירש רש"י וזה לשונו, ולא היה צריך לכתוב אלא "וילך יעקב חרנה". ולמה הזכיר יציאתו. אלא מגיד, שיציאת צדיק מן המקום, עושה רושם. שבזמן שהצדיק בעיר, הוא הודה, הוא זיוה, הוא הדרה. יצא משם, פנה הודה, פנה זיוה, פנה הדרה", עד כאן לשונו.

אנו רואים, בענין הוויכוח של יעקב ולבן, הם משונות מהוויכוח של יעקב עם עשו

"וישב יעקב בארץ מגורי אביו, בארץ כנען". בזהר (וישב דף ד' אות י"א ובהסולם) "רבי חייא פתח ואמר, רבות רעות צדיק ומכולם יצילנו ה'. אבל צדיק ההוא, שהוא ירא את רבונו, כמה רעות הוא סובל בעוה"ז, כדי שלא יאמין ולא ישתתף עם יצר הרע. והקב"ה מצילו מכולם. זהו שכתוב, רבות רעות צדיק ומכולם יצילנו ה'. רבות לצדיק, לא כתוב, אלא, רבות רעות צדיק, שזה יורה, שפירושו הוא, שהסובל רבות רעות הוא צדיק, משום שהקב"ה חפץ בו, כי הרעות שסובל, מרחיקות אותו מן יצר הרע, כנ"ל. ומשום זה הקב"ה חפץ באדם ההוא, ומציל אותו מכולם".

בשיר של חנוכה אנו אומרים "מעוז צור ישועתי, לך נאה לשבח, תיכון בית תפילתי, ושם תודה נזבח". השיר מתחיל בדברי שבח, כמו שכתוב "לך נאה לשבח". ואח"כ מתחיל בדברי תפילה, כמו שכתוב "תיכון בית תפלתי". ואח"כ שוב בדברי תודה ושבח, כמו שכתוב "ושם תודה נזבח".

הנה הפסוק אומר "אני ראשון ואני אחרון, ומבלעדי אין אלקים". ידוע דסדר העבודה, על דרך להגיע להמטרה, שהיא דביקות בה', היא עבודה בעמ"נ להשפיע. אבל לפי מה שהאדם קיבל סדר העבודה מבחינת החינוך, הוא דוקא שלא לשמה, כמו שאמר הרמב"ם, (הלכות תשובה, פרק י') וזה לשונו "ואמרו חכמים, לעולם יעסוק אדם בתורה, ואפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. לפיכך, כשמלמדין את הקטנים, ואת הנשים, וכלל עמי הארץ, אין מלמדין אותן, אלא לעבוד מיראה, וכדי לקבל שכר. עד שתרבה דעתן, ויתחכמו חכמה יתירה, מגלים להם רז זה מעט מעט. ומרגילין אותן לענין זה בנחת, עד שישיגוהו, וידעוהו, ויעבדוהו מאהבה", עד כאן לשונו.

בזהר (ויחי דף ק"כ אות שפ"ו) "ר' יהודה פתח ואמר, ויסב חזקיהו פניו אל הקיר, ויתפלל אל ה'". וזה לשונו שם בהסולם, "הנה שלא יתפלל אדם אלא סמוך לקיר, ולא יהיה דבר חוצץ בינו לבין הקיר, שכתוב, ויסב חזקיהו פניו אל הקיר".

הנה כתוב, "וכאשר יענו אותו, כן ירבה, וכן יפרוץ, ויקוצו מפני בני ישראל" (שמות א'). משמעות הפסוק, משמע "וכאשר יענו אותו", היינו בשיעור ש"יענו אותו", כן באותו שיעור "ירבה ויפרוץ". נראה, כאילו זה תנאי, שאי אפשר להיות פריה ורביה בעבודה, מבלי שיש מקודם התשתית של עינויים.

בזהר וארא (דף כ"ט אות פ"ט ובהסולם) כתוב שם, "פתח רבי אלעזר ואמר "וידעת היום והשבות אל לבבך, כי הוי' הוא האלקים". שואל, מקרא זה היה צריך לומר "וידעת היום, כי הוי' הוא האלקים" ולבסוף "והשבות אל לבבך", כי הידיעה שה' הוא האלקים מכשירו להשיב אל הלב. ומשיב, אלא אמר משה, אם אתה רוצה לעמוד על זה ולדעת "כי ה' הוא האלקים", אז "והשבות אל לבבך". הרי שאין לדעת "כי ה' הוא האלקים" אלא על ידי "והשבות אל לבבך". לכן הקדים הכתוב "והשבות אל לבבך", לדעת על ידו את הדבר "שה' הוא האלקים", עד כאן לשונו.

בזהר (בא דף א' בהסולם) וזה לשונו, "ר' יהודה פתח ואמר, אשרי העם יודעי תרועה. כמה צריכים בני אדם ללכת בדרכי הקב"ה ולשמור מצות התורה, כדי שיזכו על ידה בעולם הבא, ולהציל אותם מכל המשטינים למעלה ולמטה. כי כמו שיש משטינים בעולם למטה, כן נמצאים משטינים למעלה, העומדים להשטין על בני אדם", עד כאן לשונו.

"בא אל פרעה". וקשה, הלא "לך אל פרעה" היה צריך לומר. ומתרץ הזהר (בא דף י"א ובהסולם אות ל"ו) "אלא שהכניס אותו את משה, חדרים לפנים מחדרים, אל תנין חזק אחד עליון, כיון שראה הקב"ה שמשה ירא, אמר הקב"ה, הנני עליך פרעה מלך מצרים, התנין הגדול, הרובץ בתוך יאוריו, שהקב"ה היה צריך לערוך עמו מלחמה, ולא אחר, כמו שאתה אומר, אני ה', שדרשו, אני ולא שליח. נמצא שבא יהיה פירוש היינו, שנינו ביחד".

בזהר בשלח (ובהסולם דף נ"ה אות קפ"ו) כתוב שם וזה לשונו, "ואמר ר' יצחק לא מצינו מי שחזק את לבו לפני הקב"ה כפרעה. אמר ר' יוסי, הרי סיחון ועוג חזקו גם כן את לבם. אמר לו אינו כן, הם חזקו את לבם כנגד ישראל אבל כנגד הקב"ה לא חזקו את לבם, כמו שחיזק פרעה את רוחו כנגדו, שהיה רואה גבורותיו ולא היה שב", עד כאן לשונו.

יש תמיד להבחין בין תורה לעבודה. "תורה" נקרא מה שהיא בחינה בפני עצמה. ואז אין לדבר מהאדם, אלא כאילו אין האדם מופיע כלל. אלא מדברים מהתורה, כשהיא לעצמה, שהיא בחינת שמותיו של הקב"ה. ולתת תשומת לב על חשיבותה. היינו, ממי אנו מדברים.

בזהר (שמיני ובהסולם אות א') "ר' יצחק פתח, ואורייתא כולא חד שמא קדישא איהי דקב"ה". ובהסולם, וכל התורה היא שם אחד קדוש של הקב"ה, ובאורייתא אתברי עלמא, ובהתורה נברא העולם, שהיתה כלי אומנות שלו לבריאת העולם. ובאות ב' כתוב שם, "ובהתורה נברא האדם. זה שכתוב, ויאמר אלקים, נעשה אדם. שכתוב, לשון רבים. אמר לה, אני ואת נעמיד אותו בעולם, ר' חייא אמר, תורה שבכתב, שהיא ז"א, ותורה שבעל פה, שהיא המלכות, העמידו את האדם".

הזהר (תזריע דף א' ובהסולם אות א') שואל על פסוק "על משכבי". וזה לשונו "ר' אלעזר פתח, על משכבי בלילות בקשתי את שאהבה נפשי. שואל, אומר, על משכבי, במשכבי, היה צריך לומר. מהו, על משכבי. ומשיב, אלא כנסת ישראל אמרה לפני הקב"ה, ובקשה ממנו על הגלות, משום שהיא יושבת בין שאר העמים עם בניה, ושוכבת לעפר, ועל שהיא שוכבת בארץ אחרת הטמאה, אמרה, על משכבי אני מבקש, שאני שוכבת בגלות, והגלות מכונה לילות. ועל כן בקשתי את שאהבה נפשי, שיוציאני ממנה".

יש להאדם להבחין בזמן עבודתו ג' זמנים:

א) עבר,

ב) הווה,

ג) עתיד.

בכל דבר יש להבחין בין אור לכלי. היינו בין המשפיע, שהוא הבורא. ובין המקבל שהוא הנברא.
והיות שאין אור בלי כלי, פירוש אם אין מי שישיג אותו, אם כן מי יכול לדבר ממנו, לכן יכולים רק לדבר, מהאור המלובש בהכלי, זאת אומרת, מהשפע שהמשפיע, נותן להגוף, היינו משיעור התפעלות הגוף מהשפע הנשפע אליו.
וצריכים להאמין שכל מה שהאדם מקבל לתוך גופו, הכל בא ממנו ית', הן גשמיות והן רוחניות, כי כח אחר אין בעולם כידוע, שישפיע לו.

ויאמר "הראני את כבודך, והסירותי את כפי, וראית את אחורי, ופני לא יראו" (שמות ל"ג). ויש להבין, מה מרמזת לנו את השאלה של משה רבנו עליו השלום, והתשובה של הקב"ה בנוגע לעבודה שלנו.

הנה בזהר (נשא אות כ"ח ובהסולם) וזה לשונו "פקודא דא. מצוה זו הוא מצות תשובה. וזה הוא בינה. ומה היא בינה. היא אותיות בן י"ה. ובן הזה הוא ו', הדבוק בה, ומקבל ממנה מוחין די"ה. וכל מי שחוזר בתשובה, הוא כאילו השיב אות ה' , שהיא המלכות, אל אות ו', שהוא בן י"ה , ונשלם בו הוי"ה".

הנה הזה"ק מפרש את ענין מרגלים, ששלח משה לתור את הארץ (שלח דף כ' ובהסולם אות נ"ו, נ"ז, נ"ח) על ארץ הרוחני וזה לשונו "מה כתוב שהקב"ה אומר להם עלו זה בנגב, השתדלו בתורה, וממנה תדעו אותו העולם. וראיתם את הארץ מה היא, היינו שתראו ממנה אותו העולם, שאני מביאכם בו. ואת העם היושב עליה, הם הצדיקים שבגן עדן

בזהר חקת (דף כ"ו ובהסולם אות ע"ח) וזה לשונו "מהכא אוליפנא, מכאן למדנו, שכל מי שרוצה לעורר דברים שלמעלה, בין במעשה בין בדיבור, אם מעשה ההוא או דבור ההוא לא נעשה כראוי, אינו מתעורר כלום. כל בני העולם הולכים לבית הכנסת לעורר דבר שלמעלה, אבל מועטים הם שיודעים לעורר. והקב"ה קרוב לכל אלו, שיודעים לקוראו ולעורר דבר כראוי, אבל אם אינם יודעים לקוראו, הוא אינו קרוב, שכתוב "קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת". מהו באמת, היינו שיודעים לעורר דבר אמת כראוי. וכן בכל דבר", עד כאן לשונו.

בזהר בלק (ובהסולם אות קפ"ז דף ע"א) כתוב שם וזה לשונו "ג' הם הנקראים תפלה, תפלה למשה, תפלה לדוד, תפלה לעני. מאלו הג' מי חשובה מכולן. הוי אומר, תפלה לעני. תפלה זו קודמת לתפלה של משה וקודמת לתפלה של דוד. שואל, מהו הטעם. ומשיב, משום שעני הוא שבור הלב, וכתוב, קרוב ה' לנשברי לב. והעני עושה תמיד ריב עם הקב"ה, והקב"ה מקשיב ושומע דבריו, תפלה לעני כי יעטוף. והיה צריך לומר, כי יתעטף. מהו, כי יעטוף. אלא הפירוש הוא, הוא עושה איחור, שמאחר כל תפלות שבעולם, שאינן נכנסות עד שתפלה שלו נכנסת. והקב"ה בלבדו נתייחד באלו התרעומות, שכתוב, ולפני ה' ישפוך שיחו. כל צבאות השמים שואלים אלו לאלו, במה עוסק הקב"ה, במה משתדל. אומרים להם, הוא מתייחד בתשוקה בכלים שלו, דהיינו בנשברי לב. וזו היא תפלה שעושה איחור ועיכוב לכל התפלות שבעולם.

בענין "אין אדם משים עצמו רשע" כתוב בזהר (בלק דף ע"ג ובהסולם אות קצ"ג) וזה לשונו "דוד המלך השים עצמו בד' דרכים. השים עצמו עם העניים, השים עצמו עם החסידים, השים עצמו עם החסידים, שכתוב, שמרה נפשי כי חסיד אני. כי אדם צריך שלא ישים עצמו רשע. ואם תאמר, אם כן לא יתוודה על חטאיו לעולם, אינו כן. אלא כשיתוודה על חטאיו, אז הוא חסיד, כי בא לקבל תשובה, ומוציא עצמו מצד הרע, שהיה בטנוף שלו עד עתה. ועתה התדבק בימין העליון, שהוא חסד, הפשוטה לקבל אותו. וכיון שנתדבק בחסד, נקרא חסיד. ואל תאמר, שהקב"ה אינו מקבלו, עד שיפרט כל חטאיו מיום שבא לעולם, או גם אלו שנסתרו ממנו. אינו כן, אלא שאינו צריך לפרש רק אלו החטאים שזוכר אותם, ואם משים רצונו בהם להתחרט בעת הווידוי, כל החטאים אחרים נמשכים אחריהם", עד כאן לשונו.

ידוע, שאין אדם מסוגל לעבוד בלי שכר. זאת אומרת, שאם לא היו נותנים לו שכר, לא היה עושה שום תנועה. וזה נובע משורש של הנבראים, שהוא חס ושלום אינו בעל תנועה. כמו שכתוב בתע"ס (חלק א', דף כ', אות י"ט) וזה לשונו "אנו אוהבים את המנוחה, ואנו שונאים מאוד את ענין התנועה. עד שאין אנו עושים שום תנועה, זולת בשביל השגת המנוחה. והיה זה, בשביל שהשורש שלנו אינו בעל תנועה, אלא בעל מנוחה, שאין התנועה נוהגת בו כלל. ועל כן הוא גם כן נגד טבענו, והוא שנואה לנו", עד כאן לשונו.

אמר ר' שמעון בן לקיש "פושעי ישראל, אין אור של גיהנום שולטת בהן. קל וחומר ממזבח הזהב. פושעי ישראל, שמלאים מצות כרמון, דכתיב, כפלך הרמון רקתך. אל תקרי, רקתך, אלא ריקנין שבך מלאים מצות כרמון, על אחת כמה וכמה" (סוף חגיגה). ויש להבין בענין "פושעי ישראל", לגבי מי הם נקראים "פושעי ישראל":

"אמר ר' שמעון בן לקיש, ואתחנן אל ה'. ופירש רש"י, אין חנון בכל מקום אלא לשון מתנת חנם, אף על פי שיש להם לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים, אין מבקשים מאת המקום, אלא מתנת חנם".

הזה"ק בפרשת ואתחנן (דף כ"ה ובהסולם אות ס"ח) וזו לשונו "ואחר כך בדרך פרט, דהיינו כשאדם יודע מה היא יראת ה', דהיינו כשמשיג מידת המלכות עצמה, שזו היא יראה מחמת אהבה, שהיא העיקר והיסוד לאהוב את הקב"ה, יראה זו עושה שישמור כל מצות התורה, שהאדם יהיה עבד נאמן להקב"ה, כראוי", עד כאן לשונו.

על פסוק, "ויהי ערב ויהי בוקר", אומר הזה"ק (בראשית ג', דף צ"ו ובהסולם אות קנ"א) וזה לשונו, "ויהי ערב, שאומר הכתוב, נמשך מצד החושך, דהיינו המלכות. ויהי בוקר, נמשך מצד האור, שהוא ז"א. על כן כתוב בהם, יום אחד, להורות שהערב ובוקר הם כגוף אחד, ושניהם עושים את היום. ר' יהודה אמר, מ"ט. שואל, כיון ש"ויהי ערב ויהי בוקר" יורה על יחוד זו"ן, שמשניהם יוצא אור היום. אל כן אחר שהכתוב הודיע זה ביום א', מהו הטעם שבכל יום ויום כתוב "ויהי ערב ויהי בוקר". ומשיב, לדעת שאין יום בלי לילה, ואין לילה בלי יום, ולא יבוא להתפרד זה מזה. על כן חוזר הכתוב להודיענו זה בכל יום ויום, כדי להורות שאי אפשר שיארע פעם, שיהיה אור היום בלי הקדם חושך הלילה. וכן לא יארע חושך הלילה, שלא יביא אחריו אור היום, כי לא יתפרדו זה מזה לעולם", עד כאן לשונו.

בזהר שופטים (ובהסולם דף ח' אות י"א) וזה לשונו "מצוה זו היא להעיד בבית דין, שלא יפסיד חבירו כסף, בשביל שאינו מעיד. ומשום זה העמידו בעלי המשנה, מי מעיד על האדם, קירות ביתו. מהו קירות ביתו. אלו הם קירות לבו, שכתוב, ויסב חזקיהו פניו אל הקיר. והעמידו בעלי המשנה, מלמד שחזקיהו התפלל מקירות לבו. ולא עוד אלא אנשי ביתו מעידים עליו. אנשי ביתו, אלו הם רמ"ח אברים שלו. כי הגוף מכונה בית. שכך העמידו בעלי המשנה, רשע עוונותיו חקוקים על עצמותיו. וכך צדיק, זכיותיו חקוקות על עצמותיו. ובשביל זה אמר דוד, כל עצמותי תאמרנה. ולמה העוונות חקוקים בעצמות יותר מבשר גידים ועור. הוא משום שהעצמות הם לבנים. וכתב שחור אינו ניכר אלא מתוך לבן. כמו התורה, שהיא לבן מבפנים, דהיינו הגויל, ושחור מבחוץ, דהיינו הדיו. שחור ולבן הם חושך ואור. ולא עוד אלא שהגוף עתיד לקום על עצמותיו, ומשום זה הזכיות והחובות חקוקים על עצמותיו. ואם יזכה, יקום הגוף על העצמות שלו. ואם לא יזכה, לא יקום ולא יהיה לו תחית המתים", עד כאן לשונו.

הנה הזה"ק מפרש את ענין "צדיק וטוב לו, צדיק ורע לו" (כי תצא דף ד' אות י"ג בהסולם) וזה לשונו "ומאן דאיהו צדיק ורע לו, דהיינו זה שהוא מעץ הדעת טוב ורע, כיון שרע נמצא עמו. אין צדיק אשר לא יחטא ברע הזה, מאחר שנמצא עמו. רשע וטוב לו, הוא שנתגבר היצר הרע על יצר הטוב שלו, ועל זה אמרו, וטוב לו, שהטוב הוא תחת רשותו של הרשע. ומשום שהרע שולט על הטוב, הוא רשע, כי מי שנתגבר, לוקח השם. אם מתגבר הטוב על הרע, נקרא צדיק ורע לו, שהרע היא תחת רשותו. ואם הרע מתגבר על הטוב, נקרא רשע, וטוב לו", עד כאן לשונו.

אנו אומרים בסליחות "שמע קולנו ה' אלקינו, חוס ורחם עלינו, וקבל ברחמים וברצון את תפלתנו". ובתחנון של יום שני וחמישי אנו אומרים "חוסה ה' עלינו ברחמיך, ואל תתנו ביד אכזרים. למה יאמרו הגויים, איה נא אלקיהם. קולנו תשמע ותחון ואל תטשנו ביד אויבנו למחות את שמנו. ובכל זאת שמך לא שכחנו. נא אל תשכחנו".