שנת 1989

הנה הכתוב אומר (הושע י"ד) "שובה ישראל עד ה' אלקיך, כי כשלת בעוונך".

קודם כל אנו צריכים לדעת מהו נקרא "עבודה". זאת אומרת, במילת עבודה, שאנו משתמשים, מהו פירוש. יש לדעת, שניתן לנו לקיים תרי"ג מצות התורה, וז' מצות דרבנן. וכמו כן יש לנו לקיים את מנהגי ישראל, מה שגדולי ישראל הנהיגו, כל מקום לפי מנהגו. והם קבעו לנו, מהי מצוה גדולה ומהי עבירה גדולה.

הנה חז"ל אמרו (ברכות נ"ט) וזה לשונו "אמר ר' אלעזר, מיום שנחרב בית המקדש ננעלו שערי תפלה. ואף על פי ששערי התפלה ננעלו, שערי דמעות לא ננעלו", עד כאן לשונו. ומקשין העולם, אם שערי הדמעות לא ננעלו, ובשביל מה צריכים שערים, אם הם לא ננעלין.

בזה"ק נח (דף נ"ד, ובהסולם אות קמ"ח) מפרש את הכתוב, "ואני הנני מביא את המבול מים על הארץ". וזה לשונו, "ר' יהודה פתח, המה מי מריבה, אשר רבו בני ישראל. ושואל, וכי במקום אחר לא רבו בני ישראל את ה'. ומשיב, אלא אלו היו מי מריבה ודאי, שנתנו כח וגבורה לבעל הדין להתחזק. משום שיש מים מתוקים, ויש מים מרורים. שהוא סוד הקדושה והלעומת דקו ימין. ויש מים צלולים, ויש מים עכורים. שהוא סוד הקדושה, והלעומת של קו שמאל. יש מים שלום, ויש מי מריבה. שהוא סוד הקדושה, והלעומת של קו האמצעי. ועל כן אומר הכתוב, המה מי מריבה, אשר רבו בני ישראל את ה', להורות שהוא הלעומת של קו אמצעי, כי המשיכו עליהם את מי, שלא היו צריכים להמשיך, דהיינו הלעומת הנקרא מי מריבה, ונטמאו בו. וזה שאומר ויקדש בם".

הראשונים תירצו על ענין בריאת העולם, לא היה מטעם חסרון חס ושלום, שאין לומר על הבורא, שהוא בעל חסרון חס ושלום, אלא שבריאת העולם היה בנדבה. זאת אומרת, מה שמובא (במדרש רבה בראשית), "שהקב"ה אמר להמלאכים, בשעה שרצה לברוא את אדם הראשון, ואמרו, מה אנוש כי תזכרנו".

הנה כתוב בתפלת מוסף דראש השנה "כה אמר ה' מלך ישראל וגואלו ה' צבאות, אני ראשון ואני אחרון, ומבלעדי אין אלקים". ויש להבין, שכתוב "מלך ישראל", ולאומות העולם אינו מלך, הלא הוא מלך העולם.

והענין שאנו צריכים לדעת, כי כל מה שאנו מדברים מה', אין אנו מדברים מה' לגבי עצמו, כי על זה אמרו "לית מחשבה תפיסה ביה כלל וכלל". אלא כל התוארים, שאנו אומרים על ה', הוא מה שהנבראים השיגו אותו לפי השמות האלו, כמו שכתוב "ממעשיך הכרנוך".

חז"ל (עבודה זרה ג') אמרו שם וזה לשונם "אמרו לפניו, רבונו של עולם, תנה לנו מראש ונעשנה, (תנה לנו עכשיו התורה, ונקיימנה). אמר להן הקב"ה, שוטים שבעולם, מי שטרח בערב שבת, יאכל בשבת. מי שלא טרח בערב שבת, מהיכן יאכל בשבת", עד כאן לשונו.

הכתוב אומר (תולדות כ"ב), "ויתרוצצו הבנים בקרבה, ותאמר, אם כן למה זה אנכי, ותלך לדרוש את ה'". ומביא רש"י את דרשת חז"ל, "לשון ריצה, כשהיתה עוברת על פתחי תורה של שם ועבר, יעקב רץ ומפרכס לצאת, עוברת על פתחי עבודה זרה, עשו מפרכס לצאת. דבר אחר, מתרוצצים זה עם זה, ומריבים בנחלת שני עולמות", עד כאן לשונו.

חז"ל (בבא קמא ס') אמרו וזה לשונם "אין פורענות באה לעולם, אלא בזמן שהרשעים בעולם., אלא מצדיקים תחלה", עד כאן לשונם.

הכתוב אומר (ויצא כ"ח ל') "ויחלום, והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו". ויש להבין מה מרמז לנו שהסולם מוכרח לעמוד באלכסון, שכך אנו רואים אצלנו, אם הסולם עומד ישר, אי אפשר לעלות עליו. וכמו שרש"י מביא דרשת חז"ל וזה לשונו, "אמר ר' אלעזר בשם ר' יוסי בן זמרה, הסולם הזה עומד בבאר שבע, ואמצע שיפועו מגיע כנגד בית המקדש". זאת אומרת, הסולם מוכרח לעמוד בשיפועו. מה מרמז לנו זה בעבודה. וכן יש להבין קושיית המפורשים, מדוע כתוב "מלאכי אלקים עולים", ואח"כ "יורדים". היה צריך לכתוב להיפך.

חז"ל אמרו (מגילה ו' ע"ב) וזה לשונם "ואמר ר' יצחק, אם יאמר לך אדם, יגעתי ולא מצאתי, אל תאמין. לא יגעתי ומצאתי, אל תאמין. יגעתי ומצאתי, תאמין". ויש להבין, מהו ענין של "תאמין". וכי מדברים כאן באנשים שאומרים שקר. הלא כאן מדברים מאנשים שעוסקים בתורה, ובטח שהם אנשים כשרים. מדוע יש לחשוב שהם משקרים. אם כן, מהו הענין שאומר "תאמין" או "לא תאמין".

חז"ל אמרו (ברכות ו') "כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו, עובר בחמישה קולות". ויש להבין, מדוע נקרא סעודה זו, סעודת חתן, ולא סעודת כלה. בתורה אנו מוצאים אצל יעקב, שלבן עשה את הסעודה ולא יעקב, כמו שכתוב (ויצא שלישי) "ויאסוף לבן את כל אנשי המקום ויעש משתה".

בזהר שמות (דף ז' ובהסולם אות כ"א) כתוב שם וזה לשונו, "ר' חייא פתח, אל תלחם את לחם רע עין, משום שהלחם או ההנאה, מאותו בן אדם שהוא רע עין, אינו כדאי לאכול ולהנות ממנו. ואם כשירדו ישראל למצרים, לא היו טועמים את לחם המצרים, לא היו נעזבים בגלות במצרים, ולא היו יכולים להרע להם". (ובאות כ"ג) אומר שם וזה לשונו, "כי אין לחם רע בעולם זולת הלחם של רע עין. מה כתוב, כי לא יוכלון המצרים לאכל את העברים לחם, כי תועבה היא למצרים, כלומר, שלא יכלו לראות כשהעברים אוכלים. הנה לך לחם רע עין", עד כאן לשונו.

בזה"ק (וארא דף כ"ט ובהסולם אות פ"ט) כתוב שם וזה לשונו, "פתח ר' אלעזר ואמר, וידעת היום והשבות אל לבבך, כי הוי"ה הוא אלקים. שואל, מקרא זה היה צריך לומר, וידעת היום כי ה' הוא אלקים. ולבסוף, והשבות אל לבבך. כי הידיעה, שה' הוא אלקים, מכשירו להשיב אל הלב כן. ואם כבר השיב אל לבו, מכל שכן שיש לו ידיעה. ועוד, והשבות אל לבך, היה צריך לומר, ולא לבבך.

בזהר (שמות דף קי"ז ובהסולם אות ש"ע) כתוב שם וזה לשונו "דודי לי ואני לו, הרועה בשושנים. מה השושנים, קוצים, מצוים בתוכם, אף הקב"ה מנהיג עולמו בצדיקים ורשעים. מה שושנים, אלמלא הקוצים אין השושנים מתקיימים, כך אלמלא הרשעים, אין הצדיקים ניכרים", עד כאן לשונו .

בזהר יתרו (דף קי"ב, ובהסולם אות תל"ז) כתוב שם וזה לשונו, "לא תישא את שם אלקיך לשוא. ר' שמעון פתח, ויאמר אליה, אלישע, מה אעשה לך הגידי לי, מה יש לך בבית. אמר לה אלישע, היש לך על מה שתשרה ברכת הקב"ה, שלמדנו, אסור לו לאדם שיברך על שלחן ריק. מה הטעם, משום שהברכה שלמעלה אינה שורה על מקום ריק".

הזה"ק תצוה דף כ', ובהסולם אות נא כותב שם, וזה לשונו: ר' יהודה פתח, חדלו לכם מן האדם, אשר נשמה באפו, כי במה נחשב הוא, וכו', וכי הזהיר הנביא להמנע משאר בני אדם, וכן שאר בני אדם יחדלו ממנו, ויהיו נמצאים בני אדם, שלא יקרבו זה אל זה לעולם, ומשיב, אלא העמידו הכתוב, במי שמשכים לפתחו של חבירו, לתת לו שלום, מטרם שמברך אל הקב"ה, ועל זה נאמר חדלו וכו', עד כאן לשונו.

בזה"ק (כי תישא דף א', ובהסולם אות ב') כתוב שם וזה לשונו, "בא וראה, הרי העמידו, שאין ברכה עליונה שורה על דבר שנמנה. ואם תאמר, ישראל איך נמנו, אלא לקח מהם כפר נפשם. והעמידו, שלא עשו חשבון עד שנתקבץ כל הכפר ההוא, והוא עלה לחשבון. ונמצא, שמתחילה מברכים את ישראל בעת קבלת הכפר, ואח"כ מנו את הכפר, ואח"כ חוזרים ומברכים את ישראל. ונמצא, שישראל נתברכו בתחילה ובסוף, ולא היה בהם נגף. שואל, למה עולה נגף בסבת מנין. ומשיב, שהברכה אינה שורה בדבר שבמנין. וכיון שנסתלקה ברכה, שורה עליו הסטרא אחרא, והוא יכול להזיק".

הזה"ק (ויקהל דף ס"א, ובהסולם אות ק"פ), כתוב שם וזה לשונו, "מהי שבת, דהיינו למה נקראת בשם שבת. אלא סוד הדבר, כיון שעלתה נקודה זו, ואורה מאיר, אז היא מתעטרת באבות, שהם חג"ת דז"א, להיות אחד, ונקרא הכל שבת, דהיינו המלכות עם האבות ביחד, נקראים שבת. שבת היא אותיות ש-בת, כי ג' ווין שב - ש', רומזים על ג' אבות חג"ת. והיא שנקראת בת מתעטרת בהם".

בזהר צו (דף ו' ובהסולם אות כ') אומר וזה לשונו "זאת תורת, זו היא כנסת ישראל. מלכות העולה, זו היא מחשבה רעה, שהיא עולה על מחשבתו של האדם להטותו. מן דרך האמת היא העולה, זו היא העולה ומשטנת על האדם. וצריכים לשרפה באש, כדי שלא לתת לו מקום להשטין. ומשום זה על מוקדה על המזבח כל הלילה. מי הוא לילה, הוא כנסת ישראל, מלכות, שהיא זאת, הבאה לטהר את האדם מאותו הרצון. ועל כן צריך שלא יכבו אותה לעולם, אלא אש תמיד תוקד בו, וכו'", עד כאן לשונו.

חז"ל (עירובין דף ס"ד) אמרו "שכור אל יתפלל. ואם התפלל, תפלתו תועבה".

זאת אומרת, שיותר טוב שלא יתפלל, משום שתפלתו תועבה. ומהו פירושו "תועבה".

אנו מוצאים לשון "תועבה" גם לגבי העריות. באופן כללי שם "תועבה" הוא דבר מאוס, כמו שנאמר "לא תאכל כל תועבה", "בא וראה את התועבות הרעות, אשר הם עושים פה", וכדומה. ויש להבין זה על דרך העבודה, מדוע אם הוא שכור, יותר טוב שלא יתפלל, משום שהוא דבר מאוס.

ההגיון מחייב, כמו שאנו רואים, מתי האדם שואל שאלות, בזמן שהוא נמצא בחסרון, הוא שואל שאלות, מדוע הוא צריך לסבול מזה שאין לו מה שהוא מבין שחסר לו. והוא בא בטענות ותביעות להבורא, ושואל, מדוע הוא צריך לסבול יסורים. אבל בזמן שהאדם נמצא במצב שיש לו כל טוב, איזו שאלות יש לשאול, בזמן שהוא מרגיש עצמו שהוא במצב החירות, שאין לו שעבוד משום דבר, שירגיש שדבר זה שאין לו יגרום לו צער, שיהיה לו מקום לשאול, מדוע.

הנה בשער הכוונות (דף קע"א) כתוב שם וזה לשונו, "וזה סוד המרור, שהיא בגימטריא מות, שהם סוד דינים שבה, אשר בהם נאחזים הקליפות, הנקראים מות, ולמתקה ע"י המשכת החיים. וזהו טעם שצריך שירגיש טעם מרירות, ואם בלעו לא יצא ידי חובתו, כי ע"י טחינת שינים מתמתקים, ע"י ל"ב שיניים", עד כאן לשונו. ויש להבין בעבודה, מהו מרור שנקרא מות, ומהו פירושו, שע"י לעיסת שיניים, שהם ל"ב, מתמתק המרור, ואם בלעו, כבר אינו טועם טעם מרירות, איך זה מתבאר בעבודה.

הזה"ק (נשא דף ג' ובהסולם אות י') אומר, אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך. וזהו "יומם יצוה ה' חסדו". ובמגילה (דף ט"ו) אומר שם "לעולם אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך".

ויש להבין, מה זה בא ללמדינו בעבודת ה', כלומר כשלומדים באדם אחד, מהו הפירוש "הדיוט". וקודם כל אנו צריכים להבין מהו הפירוש "הדיוט בכלל".

בזה"ק (אמור דף י"ד ובהסולם אות מ"א) אומר וז"ל "איש מזרעך לדורותם, אשר יהיה בו מום. ר' יצחק אמר, שהטעם הוא, משום שהוא פגום. ומי שהוא פגום, אינו ראוי שישמש בקדש. והרי העמדנו, שאדם הנמצא פגום אין בו אמונה, ופגם ההוא מעיד עליו. כל שכן כהן, שצריך להמצא שלם, ובעל אמונה יותר מכל". עכ"ל.

בזה"ק (בהעלותך כ"ג ובהסולם אות ס"ז) אומר וזה לשונו "מהו בדרך רחוקה, הוא משום שאדם שמטמא את עצמו, מטמאים אותו למעלה, הרי הוא בדרך רחוקה מאותו המקום והדרך שזרע ישראל אחוזים בו, כי הוא אחוז בדרך רחוקה, שנתרחק מלקרב לכם לישראל, שהכוונה היא על סטרא אחרא, הרחוקה מקדושה. אמר ר' יצחק, והרי כתוב, כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה, שמשמע, שהם ב' דברים. אמר ר' יוסי, כאן, כשאומר טמא לנפש, הפירוש הוא, מטרם שטמאו אותו מלמעלה. וכאן, כשאומר בדרך רחוקה, הפירוש הוא, אחר שטמאו אותו למעלה ונפל לדרך רחוקה, שהוא הס"א. ומשמע שהן זה והן זה, לא ישרה עליו הקדושה שלמעלה, ולא יעשו הפסח בזמן שישראל עושים אותו", עד כאן לשונו.

הנה ביום כפור בתפלת "שמונה עשרה" ("אלקי, עד שלא נוצרתי"), אנו אומרים "ומה שחטאתי לפניך, מחוק ברחמיך הרבים, אבל לא ע"י יסורים". ויש להבין, איך כשאנו מתפללים, שאנו רוצים, שימחוק את חטאתינו, אנו מתנים לפניו תנאים, אחרת אין אנו רוצים חס ושלום, שימחוק את חטאתינו. אם כן, מה התנאי "אבל לא על ידי יסורים".

הזה"ק (במדבר דף ב' ובהסולם אות ז') אומר וזה לשונו "כיון שהוקמו התורה והמשכן, רצה הקב"ה לספור חיילות התורה, כמה צבאות הם בתורה, בז"א, כמה צבאות הם במשכן, ומשום זה ישראל, שהם צבאותיהם של ז"א ומלכות, עולים בחשבון, שיהיו נודעים אצלם". עד כאן לשונו.

חז"ל (שבת דף פ"ז) אמרו, ענין ההכנה, מה שהיה שם במתן תורה, שהיה ענין ממלכת כהנים, ומצות הגבלה, וענין פרישה. וזה היה להכלל כולו. שיש אנשים, שהם מקיימים תו"מ באופן כללי, כלומר רק בבחינת המעשה, היינו שמכוונים, שהבורא ציווה לנו לקיים תו"מ, ועבור זה שאנחנו שומעים בקולו, הוא ישלם לנו שכר עבור היגיעה, בזה שאנו מוותרים על הרבה דברים, שהגוף מתאוה להם. וזה עולה לנו ביגיעה גדולה, לא לשמוע בקולו של הגוף, מה שהוא דורש. אלא אנו משתדלים לשמוע בקול ה', היינו מה שה' דורש. כלומר, אנו מבטלין את רצוננו מפני רצון ה'. תמורת זה הוא ישלם לנו שכר בעוה"ז ובעוה"ב, כמו שנאמר "אשריך בעולם הזה, וטוב לך לעוה"ב", זהו עבודת הכלל.

על הכתוב "בהעלתך הנרות" פרש"י, על שם שהלב עולה, כתוב "בהדלקתן" לשון עליה, שצריך להדליק עד שתהה שלהבת עולה מאליה. "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות".

הזה"ק (חקת ובהסולם אות ב') כתוב שם וזה לשונו "אבל זאת בלא תוספת ו', היא חקת התורה ודאי, שהיא המלכות, הנקראת חוקה, ובאה מז"א, שנקרא תורה. ולא התורה עצמה, שהוא ז"א, רק דין התורה, גזרת התורה, שהוא מלכות". מה שאין כן "וזאת התורה" הוא להראות שהכל הוא ביחוד אחד. ולכלול כנסת ישראל, שהיא המלכות, בהקב"ה, שימצא הכל אחד.

הזה"ק (בלק דף י"ח ובהסולם אות מ"ג) כתוב שם וזה לשונו "החכם עיניו בראשו. שואל, וכי באיזה מקום הן עיניו של אדם. אולי הן בגופו או בזרועו, שהשמיענו החכם יותר מכל העולם. אלא שלמדנו, לא ילך אדם ד' אמות בגילוי ראש. מהו הטעם. הוא משום שהשכינה שורה על ראשו. וכל חכם עיניו ודבריו הם בראשו. דהיינו, באותה השורה. ועומדת על ראשו, שהיא השכינה. וכשעיניו שם, בראשו, שהיא השכינה, ידע שאותו האור, הדולק על ראשו, צריך לשמן, משום שגופו של אדם הוא הפתילה, והאור דולק למעלה בפתילה. ושלמה המלך צווח ואמר, ושמן על ראשך לא יחסר. כי האור שבראשו צריך לשמן. והוא המעשים טובים. ועל זה אומר, החכם עיניו בראשו. ולא במקום אחר", עד כאן לשונו.

הזה"ק (שלח דף ח' ובהסולם אות י"ח) כתוב שם וזה לשונו "מקרא זה הסתכלתי בו, כיון שאמר שלמה, כי מקרה בני אדם ומקרה הבהמה ומקרה אחד להם, כמות זה, כן כמות זה, ורוח אחד לכל, כי נמצא כאן פתח לאלו שאינם בני אמונה. ומשיב, אלא שחזר על אלו הדברים, שטפשי עולם אומרים, שהעולם הזה הולך במקרה, ואין הקב"ה משגיח עליהם. אלא מקרה האדם ומקרה הבהמה, ומקרה אחד להם. ומה להם (אמר) שלמה. ואמר, ומי יודע רוח בני האדם, העולה היא למעלה, ורוח הבהמה, היורדת היא למטה לארץ, העלה היא למעלה למקום עליון, ורוח הבהמה, היורדת היא למטה לארץ, שכתוב בו "בצלם אלקים עשה את האדם", וכתוב "נר ה' נשמת אדם", עד כאן לשונו.

הכתוב אומר "הנני נותן לו את בריתי שלום, תחת אשר קנא לאלקיו, ויכפר על בני ישראל". ויש להבין זה בדרך העבודה:

א) מהו "תחת אשר קנא לאלקיו",

ב) מהו "ויכפר על בני ישראל",

ג) מהו "בריתי שלום".

חז"ל (במסכת נדרים, ס"ד) אמרו "כל אדם, שאין לו בנים, חשוב כמת".

הזה"ק (פנחס דף ל"ב, ובהסולם אות צ"ב) וזה לשונו "מה אדם בלי בנים נקרא עקר, ואשתו נקראת עקרה, אף כך תורה בלי מצות נקראת התורה עקרה. ומשום זה למדנו, לא המדרש עיקר, אלא המעשה", עד כאן לשונו. ובזה"ק (אות צ"א) אומר וזה לשונו "כי התורה נקראת עץ, זה שכתוב, עץ חיים הוא למחזיקים בה. ואדם הוא עץ, שכתוב, כי האדם עץ השדה. והמצות שבתורה דומות לפירות". היינו, היות שהתורה והאדם נקראים "עץ", לכן כמו שהעץ אינו עושה פירות, דומה לעקר, שאינו מוליד שום דבר, כך האדם והתורה נקראים עקרים, אם אין להם בנים.

הנה כתוב (ואתחנן, שני) "ושמרתם ועשיתם, כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים, אשר ישמעון את כל החוקים האלה, ואמרו רק עם חכם ונבון, הגוי הגדול הזה".

ויש להבין, הלא אין אנחנו רואים, שאומות העולם יאמרו על ישראל "עם חכם ונבון".

במדרש תנחומא (דף שי"ח ע"ב) אומר שם וזה לשונו "ראה אנוכי נותן לפניכם. זה שכתוב, מפי עליון לא תצא הרעות והטוב. אף משה סדר לפניהם שני דרכים, הטובה והרעה, דרך חיים ודרך מות, ברכה וקללה. משל לזקן שהיה יושב על הדרך, והיו לפניו שתי דרכים, אחת תחילתה קוצים וסופה מישור, ואחת תחילתה מישור וסופה קוצים. והיה יושב בראש שתיהן, ומזהיר העוברים, ואומר להם, אף על פי שאתם רואים, תחילתה של זו קוצים, לכו בה, שסופה מישור. וכל מי שהיה חכם, שומע לו, והיה מהלך בה, ומתייגע קמעא, הלך בשלום ובא בשלום. אבל אותן שלא היו שומעין לו, היו הולכין ונכשלין בסוף. ובחרת בחיים אתה וזרעך".

כתוב "שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך". ויש להבין, מהו בעבודה "שופטים" ומהו "שוטרים". וכמו כן יש להבין, מהו "בכל שעריך", בעבודה. וגם יש להבין מה שכתוב "לא תיטע לך אשרה, כל עץ אצל מזבח". ודרשו חז"ל, "כל המעמיד דיין שאינו הגון, כאילו נוטע אשרה בישראל". גם זה יש להבין, מהו בעבודה "דיין שאינו הגון", ומדוע האיסור כל כך חמור, שהוא כאילו "נוטע אשרה".

הנה על הפסוק "כי תצא למלחמה על אויביך, ונתנו ה' אלקיך בידיך, וראית בשביה אשת יפת תאר, ולקחת לך לאשה", פירוש רש"י "לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, שאם אין הקב"ה מתירה, ישאנה באיסור", עד כאן לשונו.

ויש להבין זה, הלא היה יותר טוב אם הקב"ה לא היה נותן כח ליצה"ר, שיסית אותו לדבר עבירה, וממילא לא היה צריך להתירה, מטעם שלא ישאנה באיסור. וגם יש להבין על דרך העבודה, מה שפירש רש"י על מה שכתוב "כי תצא למלחמה", "במלחמת הרשות הכתוב מדבר". מהי בעבודה "מלחמת הרשות".

על הפסוק "היום הזה ה' אלקיך מצווך לעשות את החוקים האלה ואת המשפטים, ושמרת לעשות אותם, בכל לבבך ובכל נפשך". דרשו חז"ל (רש"י, תבוא שלישית, ביתרו י"ג, י') "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים. כאילו קבלתים היום מהר סיני. כאילו בו ביום נצטווית עליהם".

א. תיקון חצות לקונן על גלות השכינה.