שנת 1991

יש להבין, מהו שאנו אומרים "שאין לנו מלך אלא אתה". שמשמע, שבזה אנו אומרים שבח להבורא, "שאין לנו מלך אלא אתה", היינו אין אנחנו כמו אומות העולם, שיש להם הרבה אלילים, ולנו רק אתה הוא המלך שלנו.

הכתוב אומר "שובה ישראל עד ה' אלקיך, כי כשלת בעוונך. קחו עמכם דברים, ושובו אל ה'. אמרו אליו, כל תישא עוון וקח טוב, ונשלמה פרים שפתינו". ויש להבין, מהו הקשר, שמשמע, היות "כי כשלת בעוונך", לכן "שובה עד ה' אלקיך". וכמו כן מהו "אמרו אליו, כל תישא עוון". וכמו כן יש להבין מה שאמרו חז"ל "גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד, שנאמר, עד ה', אלקיך" (יומא פ"ו).

הזה"ק (אמור דף פ"ד ובהסולם אות רל"ב) אומר וזו לשונו "ממעשים טובים, שאדם עושה בעוה"ז, עושים לו בעולם ההוא לבוש יקר עליון להתלבש בו. וכשאדם התקין מעשים טובים וגברו עליו מעשים רעים, ואז הוא רשע, משום שהחובות מרובות על הזכיות. והוא תוהא ומתחרט על המעשים טובים שעשה מקודם, אז הוא אבוד מכל. ושואל, מה עושה הקב"ה מאלו מעשים טובים, שעשה חוטא ההוא מקודם לכן. ומשיב, אף על פי שרשע ההוא החוטא נאבד, אלו המעשים טובים והזכיות שעשה אינם נאבדים. כי יש צדיק ההולך בדרכיו של מלך העליון ותקן לבושים ממעשיו הטובים, ומטרם שהשלים לבושיו נסתלק מן העולם. הקב"ה משלים לו לבושיו מאלו המעשים טובים שעשה רשע הזה החוטא. זהו שכתוב "יכין רשע וצדיק ילבש". אותו החוטא תקן והצדיק מתכסה במה שהוא תקן", עד כאן לשונו.

בזהר נח אומר, "טופנא הוי (המבול היה) והמחבל הוי יתיב בגוה (והמחבל היה יושב בפנים)". ואאמו"ר זצ"ל שאל, מהו ההבדל שהמחבל היה ממית, או שהמבול היה ממית. ואמר, שהמבול היה גורם יסורים גשמיים, ומחבל הוא גורם יסורים רוחניים, היינו שבתוך היסורים הגשמיים, יש בתוכם מחבל, שהורג גם את הרוחניות של האדם. כלומר, שיסורי הגוף מביאים לו לידי מחשבות זרות, עד שהמחשבות האלו מחבלות והורגות את הרוחניות.

רש"י מביא דרשת חז"ל על "אלה תולדות נח, נח איש צדיק". למה לא כתוב את השמות של הבנים שם, חם ויפת. אלא, "אלה תולדות נח, נח איש צדיק". ללמדך, שעיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים.

הכתוב אומר (לך לך שלישי), "ויהי ריב בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט". ואמר על זה אאמו"ר זצ"ל, שענין "מקנה" פירושו קניינים, שהריב היה בין רועי מקנה אברהם, שהם אמרו, איך יכולים לזכות לקניינים רוחניים, שהם בחינת אב-רם, היינו דוקא בחינת רם, שהיא למעלה מהדעת, שבחינת אברהם הוא היה אב האמונה.

הזה"ק (וירא אות א'), אומר וזה לשונו, "הנצנים נראו בארץ. פירושו, כאשר ברא הקב"ה את העולם, נתן בהארץ כל הכח הראוי לה. והכל היה בהארץ, אבל לא הוציאה פירות בהעולם, עד שנברא האדם. כיון שנברא האדם, הכל נראה בהעולם, שהארץ גילתה פירותיה. כעין זה, לא נתנו השמים, כחות להארץ, עד שבא אדם. והשמים נעצרו ולא המטירו על הארץ, משום שאדם אין. כיון שנראה אדם, מיד הנצנים נראו בארץ", עד כאן לשונו.

הזה"ק וישב (ובהסולם אות ג') וזה לשונו, "טוב ילד מסכן וחכם ממלך זקן וכסיל. טוב ילד, זהו היצר הטוב, שהוא ילד, מימים מועטים עם האדם, כי מי"ג שנים ואילך הוא עם האדם. ממלך זקן, זהו היצר הרע, שהוא נקרא מלך ושליט בעולם על בני אדם. זקן וכסיל, הוא ודאי זקן, שמיום שהאדם נולד ויצא לאויר העולם, הוא נמצא עם האדם, ועל כן הוא מלך זקן וכסיל. אבל טוב ילד, הדא הוא דכתיב "נער הייתי וגם זקנתי", וזהו נער, שהוא ילד מסכן, שאין לו מעצמו כלום. ולמה נקרא נער. הוא משום שיש לו חידוש הלבנה, שהיא מתחדש תמיד, והוא תמיד ילד", עד כאן לשונו.

(בסנהדרין דף ל"ז) אמר רבי זירא על הכתוב, "וירח ריח בגדיו ויברכהו. ויאמר, ראה, ריח בני, כריח שדה, אשר ברכו ה' (תולדות חמישי). ריח בגדיו, אל תקרי בגדיו, אלא בוגדיו. דאפילו בוגדים שבהם, יש בהם ריח", עד כאן לשונו

הנה חז"ל אמרו על הכתוב "וה' ניצב עליו" (מובא בדעת זקנים מבעלי התוספות, ויצא) וזה לשונם, "לא מצינו כן בשאר האבות. אמר ר' סימון, אין המלך עומד על שדהו, לא כשהיא נחרשת, ולא כשהיא נזרעת, אלא כשהתבואה עומדת בכרי. כך אברהם חרשה, שנאמר, קום התהלך בארץ. יצחק זרעה, שנאמר, ויזרע יצחק. בא יעקב, שהוא כרי התבואה, שנאמר, קדש ישראל לה', ראשית תבואתה, עמד עליו".

בזה"ק (וישלח ובהסולם אות א') אומר שם וזה לשונו, "ר' יהודה פתח, כי מלאכיו יצווה לך לשמרך בכל דרכיך. כי בשעה שהאדם בא לעולם, מיד היצר הרע בא עמו.

אאמו"ר זצ"ל אמר על מה שכתוב "הנרות הללו קדש הם, ואין לנו רשות להשתמש בהם, אלא לראותם בלבד", שצריכים לדעת ההבדל בין נס חנוכה לנס של פורים. כי בחנוכה היתה הגזרה רק על רוחניות, שמנעו מעם ישראל לקיים את המצות. והנס היה, שבזמן שגברו החשמונאים, כן היו יכולים לקיים את המצות. והיות לרוחניות אין כלים, כי "כלים" נקראים דוקא כלי קבלה, שזה נקרא "בריאה יש מאין", שהוא הרצון לקבל. לכן בא הרמז לזה "הנרות הללו קדש הם, ואין לנו רשות להשתמש בהם".

הנה סדר העבודה. בזמן שהאדם רוצה לעשות הכל לשם שמים, היינו שהמעשים שלו יהיו בע"מ להשפיע, ולא לקבל שכר, היות שזהו נגד הטבע, מטעם שהאדם נברא ברצון לקבל לתועלת עצמו, לכן ניתן לנו עבודה, לצאת מאהבה עצמית ולעבוד רק להשפיע לטובת ה'.

הזה"ק (ויחי דף קט"ז, ובהסולם אות שע"א) שואל, על מה שכתוב, "ויברך את יוסף ויאמר, יברך את הנערים. וזה לשונו, במקרא זה יש להסתכל בו, שכתוב "ויברך את יוסף". ולא מצאנו כאן ברכה, שיברך את יוסף, אלא לבניו. ומשיב, אמר ר' יוסי, את, הוא בדיוק, כי את רומז על המלכות. וכתוב את יוסף, שהוא ברכת בניו, כי בניו, מנשה ואפרים, הם בחינת מלכות, הנקראת את. וכשמתברכים בניו, הוא מתברך תחילה. על כן כתוב גם כן יוסף, כי בניו של אדם ברכתו הוא", עד כאן לשונו.

ויש להבין, מהו, שאם הבניו מתברכים, גם יוסף מתברך, בעבודה, מה משמיענו בזה.

חז"ל אמרו (ברכות נ"ד) "באדם שנעשה לו נס, שניצול מאריה. ואמר לו רבא, כל אימת דמטית להתם, בריך (שכל פעם שהוא יבוא למקום הזה, יברך) ברוך שעשה לי נס במקום הזה". ויש להבין זה בדרך העבודה, מה בא זה ללמדנו.

ידוע שמטרת הבריאה היתה, מטעם שרצונו להטיב לנבראיו. ולצורך זה ברא בהנבראים רצון וחשק לקבל הנאה ותענוג, אחרת, אם אין חסרון להתענוג, אין אדם יכול להנות. שכך אנו רואים בהטבע, שאם אין לאדם חסרון לאיזה דבר, אין האדם יכול להנות. כדוגמת, שאם האדם אינו רעב, אינו יכול להנות מאכילה, וכדומה. לכן אנו רואים ואומרים, שהבורא ברא כך בטבע שלנו רצון לקבל הנאה ותענוג.

הזה"ק (וארא אות פ"ט) שואל, וזה לשונו, "וידעת היום והשבות אל לבבך, כי הוי"ה הוא אלקים. שואל, מקרא זה היה צריך לומר, וידעת היום כי ה' הוא האלקים. ולבסוף, והשבות אל לבבך. כי הידיעה, שה' הוא אלקים, מכשירו להשיב אל הלב כן. ואם כבר השיב אל לבו, מכל שכן שיש לו ידיעה. ועוד, והשבות אל לבך, היה צריך לומר, ולא לבבך. ומשיב, אלא אמר משה, אם אתה רוצה לעמוד על זה, ולדעת כי ה' הוא אלקים, אז, והשבות אל לבבך. ותדע זה, כי לבבך פירושו, שיצר הטוב ויצר הרע, השוכנים בלב, נכללו זה בזה, והם אחד, שיהפוך מדות הרעות של יצר הרע להיות טובות. דהיינו, שיעבוד עמהם את ה', ולא יחטא על ידיהם. ואז תמצא, כי הוי"ה הוא אלקים, שמידת הדין, שנקרא אלקים, נכללת בהוי"ה, שהיא מידת הרחמים", עד כאן לשונו.

על הכתוב, "כי אני הכבדתי את לבו", יש לשאול, מדוע לא כתוב שה' הכביד את לב פרעה תיכף בהתחלה, אלא שאנו רואים, רק לאחר שפרעה הודה, ואמר, ה' הוא הצדיק ואני ועמי הרשעים, אז אומר הכתוב, "כי אני הכבדתי את לבו", וכמו כן כל המפרשים שואלים, מדוע לקח ה' את הבחירה מיד פרעה.

הז"הק (יתרו ובהסולם אות א') שואל וזה לשונו "וישא אהרן את ידו, כתוב ידו חסר יוד, שהמשמעות יד אחד, והוא משום שצריך להרים הימין על השמאל", עד כאן לשונו. שהפירוש הוא, שאם הימין למעלה מהשמאל, זה מראה, שהימין שולט על השמאל, לכן נבחן כמו יד אחד.

חז"ל אמרו (בראשית רבה ס"ח, ט') וזה לשונם "מפני מה מכנין שמו של הקב"ה, וקוראין אותו מקום. שהוא מקומו של עולם, ואין עולמו מקומו. מן מה דכתיב, הנה מקום אתי. הוי הקב"ה מקומו של עולם, ואין עולמו מקומו". וכן אמרו (אבות ד', ג') "אין לך דבר שאין לו מקום". ויש להבין מה בא זה ללמדנו בעבודה.

הכתוב אומר "זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך, בצאתכם ממצרים, אשר קרה בדרך. תמחה את זכר עמלק מתחת השמים, לא תשכח".

הזה"ק (תישא י"א, אות ל"ב) כתוב שם וזה לשונו, "כשושנה בין החוחים, כן רעיתי בין הבנות. רצה הקב"ה לעשות את ישראל כעין של מעלה, ושיהיו שושנה אחת בארץ כעין שושנה העליונה, שהיא המלכות. ושושנה המעלית ריח, ומובחרת מכל שאר שושנים שבעולם, אינה אלא אותה שגדלה בין החוחים, וזו מריחה כראוי, שהם ע' נפש והביאם בין החוחים, שהם המצרים. ואז פרחה השושנה ביניהם. כיוון שרצה הקב"ה להוציא השושנה, וללקוט אותה מביניהם, אז יבשו החוחים, ונזרקו, ונשחתו, ולא נחשבו כלום", עד כאן לשונו

רש"י מפרש על "זאת חקת התורה", וזה לשונו "לפי שהשטן ואומות העולם, מונין את ישראל לומר, מה המצוה הזאת, ומה טעם יש בה, לפיכך כתב בה, חקה גזרה היא מלפני אין לך רשות להרהר אחריה. ויקחו אליך, לעולם היא נקראת על שמך. פרה אדומה, משל לבן שפחה שטינף פלטין של מלך, אמרו. תבוא אמו ותקנח הצואה, כך תבוא פרה ותכפר על העגל".

הנה הזה"ק אומר (ויקרא ד' ל"א ובהסולם אות צ"ד) וזה לשונו "ומשום זה ברא אותו זכר ונקבה, שיהיה שלם כעין של מעלה. ויצאו ממנו ומאשתו בן ובת, ואז הוא אדם שלם, כעין של מעלה, והוא משלים למטה, כעין השם הקדוש העליון, כי י"ה ה"ס או"א, ו"ה ה"ס בן ובת. ואז נקרא השם הקדוש העליון עליו. ואדם שאינו רוצה להשלים את השם הקדוש למטה, דהיינו להוליד בן ובת, טוב לו שלא נברא, שהרי אין לו חלק כלל בשם הקדוש", עד כאן לשונו.

הנה הזה"ק (ויקרא ל"ט ובהסולם אות ק"ט) כתוב שם וזה לשונו, פתח ר' יהודה ואמר, "עבדו את ה' בשמחה. כך למדנו, שכל עבודה שאדם רוצה לעבוד להקב"ה, צריכה להיות בשמחה, ברצון הלב, כדי שתמצא עבודתו בשלמות.

ויש להבין ענין זה ד"גילוי טפח". כלומר, מקודם היה כאן מכוסה טפח. ובא אחד וגילה טפח, אבל כיסה טפחיים. אם כן נעשה עכשיו יותר מכוסה, ממה שהיה מטרם שגילה. שמשמע, שהוא בא ועשה כיסוי יותר גדול משהיה. הלא היה יותר טוב, אם לא היה מגלה את הטפח.

חז"ל אמרו (ברכות, ס') "אשה מזרעת תחילה, יולדת זכר. איש מזריע תחילה, יולדת נקבה. שנאמר, אשה כי תזריע וילדה זכר", עד כאן לשונו.

זה"ק (קדושים דף ה' ובהסולם אות י"ג) אומר וזו לשונו "והתורה נקראת "קדושה", שכתוב "כי קדוש אני ה'". וזו היא התורה, שהיא שם הקדוש העליון. ועל כן מי שעוסק בה, נטהר ואח"כ מתקדש, שכתוב "קדושים תהיו". קדושים היו, לא כתוב, אלא תהיו, תהיו ודאי. כלומר, שהוא הבטחה, שע"י התורה תהיו קדושים", עד כאן לשונו.

הזה"ק אומר (אמור דף י"ג ובהסולם אות ל"ח) וזו לשונו "מצוה זו היא שישא הכהן הגדול בתולה. זהו שכתוב, אלמנה וגרושה וחללה זונה, את אלה לא יקח, כי אם בתולה מעמיו יקח אשה. שואל, ולמה צריכים שיקח רק בתולה בלי פגם. ומשיב, אלא אשה היא כוס של ברכה, שאם טעמו פגמו. כלומר, שמרמזת על המלכות, הנקראת כוס של ברכה. והכהן, המקריב קרבן לפני ה', צריך שיהיה שלם בלי פגם, וכו', כי המומים פוסלים בכהנים. שלם בגופו, שלם בנוקבא שלו, לקיים בו, כולך יפה רעיתי ומום אין בך", עד כאן לשונו.

הזה"ק אומר (בהעלותך דף כ"ב ובהסולם אות ס"ו) וזה לשונו "אמר ר' יוסי "איש איש" ב' פעמים. למה. ומשיב, איש שהוא איש, דהיינו שהוא ראוי לקבל נשמה עליונה, והוא פגם עצמו, משום שהוא גרם, שהוא טימא את עצמו. איש איש שפירושו, שראוי להיות איש, או בדרך רחוקה, הוא משום, שאדם שמטמא את עצמו, מטמאים אותו למעלה. כיון שמטמאים אותו למעלה, הרי הוא בדרך רחוקה מאותו המקום, והדרך שזרע ישראל אחוזים בו. אמר ר' יצחק והרי כתוב, כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה, שזה משמע משכתוב או. אמר ר' יוסי, כאן, כשאומר טמא לנפש, הפירוש הוא מטרם שטמאו אותו מלמעלה. וכאן, כשאומר בדרך רחוקה, הפירוש הוא, אחר שטמאו אותו למעלה, ונפל לדרך רחוקה, שהיא הסטרא אחרא. ומשמע, שהן זה והן זה, לא ישרה עליו הקדושה שלמעלה, ולא יעשו הפסח בזמן שישראל עושים אותו", עד כאן לשונו.

אומר (בחקותי ז' ובהסולם אות כ') וזו לשונו "ונתתי גשמיכם בעתם, היינו שכל אחד ואחד יתן הכח שלו עליכם, מי הם. היינו אותו התקון שעשיתם של יחוד שם הקדוש ההוא. דהיינו היחוד דחוק ומשפט, שהם ישפיעו לכם, ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט. וכי כיון שכתוב, ושמרו דרך ה', למה צריך לכתוב, לעשות צדקה ומשפט. ומשיב, אלא מי ששומר דרכי התורה, כביכול הוא עושה צדקה ומשפט. ומהו צדקה ומשפט, זהו הקב"ה. בכה ר' שמעון ואמר, אוי להם לבני אדם, שאינם יודעים ואינם משגיחים בכבוד אדונם. כי מי עושה השם הקדוש בכל יום. הוי אומר, מי שנותן צדקה לעניים, מי שעושה התעוררות שלמטה זו, דהיינו שנותן צדקה, הוא ודאי כאלו עשה השם הקדוש בשלמות. כעין שהוא עושה למטה כך מתעורר למעלה", עד כאן לשונו.

במדרש רבא (במדבר פרשה ב') אומר על כתוב "איש על דגלו", ההא דכתיב נרננה בישועתך ובשם אלקינו נדגול. אמר ישראל להקב"ה, הרי אנו מרננים בישועתך, מה שעשית לנו בשמך, נרננה בישועתך ויושע ה' ביום ההוא את ישראל. וישעכתיב, כביכול ישראל נגאלים וכאלו הוא נגאל. ובשם אלקינו נדגול, שקבע הקב"ה שמו בשמנו ועשה אותנו דגלים, שנאמר "איש על דגלו". ר' יששכר אומר, ודגלו עלי אהבה, אפילו אדם יושב ועוסק בתורה ומדלג מהלכה להלכה ומפסוק לפסוק, אמר הקב"ה, חביב הוא עלי ודגלו עלי אהבה ודילוגו עלי אהבה", עד כאן לשונו.

חז"ל (מדרש רבה נשא י"א, ז') אמרו על מה שכתוב "ישא ה' פניו אליך" וזה לשונם, כתוב אחד אומר "ישא ה' פניו אליך", וכתוב אחר אומר "אשר לא ישא פנים". כיצד יתקיימו שני כתובים הללו. כשישראל עושין רצון המקום "ישא ה' פניו אליך", וכשאין עושין רצון המקום "אשר לא ישא פנים", עד כאן לשונם.

הזה"ק (בהעלותך דף נ"ב ובהסולם אות ק"מ) אומר וזו לשונו "אמר ר' אבא, הרע שבלב, האחוז בכל אברי הגוף, עושה להם את זה, יש רעה אשר ראיתי תחת השמש ורבה היא על האדם. יש רעה זו היא תוקף הרע שבלב, שרוצה לשלוט בדברי עוה"ז, ואינו משגיח בדברי עולם ההוא כלום. שואל, למה הלב רע. ומשיב, המקרא שלאחריו מוכיח. זה שאומר (קוהלת ו') איש אשר יתן לו אלקים עושר, ונכסים, וכבוד, ואיננו חסר לנפשו מכל אשר יתאוה ולא ישלטנו האלקים לאכל ממנו כי איש נכרי יאכלנו. מקרא זה קשה, כיון שכתוב, ואיננו חסר לנפשו מכל אשר יתאוה, למה ולא ישליטנו האלקים לאכול ממנו. הרי אינו חסר לנפשו כלום. ומשיב, שאדם, ההולך בעוה"ז, והקב"ה נותן לו עושר, כדי שיזכה בו לעוה"ב, וישאר אצלו קרן מכספו. מהו קרן. כסף ההוא, שהוא קיים לנצח, משום זה הוא צריך להשאיר אחריו קרן הזה. וקרן הזה יקבלו אחר שיצא מעוה"ז, משום שקרן הזה הוא עץ חיים של עולם ההוא, שהוא ז"א. ולא נמצא ממנו בעולם הזה, רק אותם הפירות שיוצאים ממנו. ועל כן הפירות שלו אוכל האדם, שזכה להם בעוה"ז, והקרן קיימת לו לעולם ההוא, לזכות בו בחיים עליונים שלמעלה. ומי שמטמא עצמו ונמשך אחר טובת עצמו, ואינו חסר לנפשו וגופו כלום, אז ולא ישליטנו האלקים לאכול ממנו, ולזכות באותו העושר", עד כאן לשונו.

הזה"ק (שלח דף כ"ח ובהסולם אות פ"ב) אומר וזו לשונו "אמר ר' יוסי, עצה לקחו לעצמם, להוציא שם רע על הכל. מהו "על הכל". היינו על הארץ ועל הקב"ה. אמר ר' יצחק, על הארץ, נכון הוא. על הקב"ה, מאין לנו. אמר לו, זה משמע משכתוב, אפס כי עז העם, שפירושו, מי יכול להם, כי עז העם. כלומר, שאפילו הקב"ה לא יוכל להם. והוציאו שם רע על הקב"ה", עד כאן לשונו.

ויש להבין איך שייך לומר בעבודה דבר כזה על הקב"ה, הלא מדברים באנשים שרוצים להתקרב להקב"ה. איך שייך לומר, שאין הם מאמינים שהקב"ה הוא כל יכול. ובהזה"ק (דף כ"ב ובהסולם אות ס"ג) אומר וזו לשונו "וישובו מתור הארץ. וישובו, היינו שחזרו לצד הרע, וחזרו מדרך האמת, שאמרו, מה יצא לנו, עד היום לא ראינו טוב בעולם, עמלנו בתורה והבית ריקם, ולעולם ההוא מי יזכה, מוטב לנו שלא היינו יגעים כל כך, הרי עמלנו ולמדנו כדי לדעת חלק עולם ההוא, טוב הוא עולם העליון ההוא, כמו שידענו בתורה, אבל מי יכול לזכות בה".

הזה"ק (קרח דף ב' ובהסולם אות ה') אומר וזה לשונו "קרח הלך במחלוקת. מהו מחלוקת, הרחקה ודחוי שלמעלה ומטה. ומי שרוצה לדחות תיקון העולם, יהיה נאבד מכל העולמות. מחלוקת, היא הרחקה ודחוי של השלום. ומי שחולק על שלום, חולק על שמו הקדוש, משום ששמו הקדוש נקרא "שלום". אין העולם עומד אלא על שלום. כשברא הקב"ה את העולם, לא היה יכול להתקיים, עד שבא והשרה עליהם שלום. ומה הוא, הוא שבת. ועל כן מי שחולק על השלום, יאבד מן העולם. ר' יוסי אמר, כתוב, שלום רב לאוהבי תורתך. התורה היא שלום, שכתוב, וכל נתיבותיה שלום. וקרח בא לפגום השלום של מעלה, שהוא התורה, דהיינו קו האמצעי, שנקרא תורה, העושה שלום בין ימין לשמאל, ושל מטה של משה. ומשום זה הוא נענש מעליונים ותחתונים, מאש ומפי הארץ".

הזה"ק (חקת ובהסולם אות ב') אומר וזה לשונו "כאן כתוב זאת חקת התורה, וכתוב וזאת התורה ולא כתוב חקת. וזאת התורה הוא להראות שהכל ביחוד אחד. ומשום זה כתוב ודאי וזאת התורה, שיורה על ז"א ונוקבא ביחוד אחד. אבל זאת בלא תוספת ו' היא חקת התורה ודאי, שהיא המלכות, הנקראת "חוקה", ובאה מז"א, שנקרא "תורה". ולא התורה עצמה, שהוא ז"א, רק דין תורה, גזירת התורה, שהיא מלכות", עד כאן לשונו.

הנה חז"ל אמרו (אבות דרבי נתן, י"א, ב') "כל המגביה עצמו על דברי תורה, סוף שמשפילין אותו. וכל המשפיל עצמו על דברי תורה, סוף שמגביהין אותו".

הזה"ק (נשא רט"ו ובהסולם אות קע"ד) כתוב שם וזו לשונו "מצוה זו, שיברך הכהן את העם בכל יום בזקיפת האצבעות, כי האצבעות נמצאות בסוד העליון, החמש של ימין יש להם חשיבות יתירה על אלו שבשמאל, משום שהימין חשוב יותר מן השמאל, ועל כן בהברכה שהכהן מברך את העם, צריך להגביה הימין על השמאל".

יש להבין, איך שייך אמת ושקר בעבודת ה'. שמשמע, שיכולים להיות עובד ה', אף על פי שהוא שקר. איך אפשר לומר דבר כזה. הנה הזה"ק (הקדמת ספר הזהר, אות קע"ב ובהסולם אות קע"ה) אומר שם וזה לשונו "חלקו של הקב"ה לשמח את העניים. כי בימים האלו, במועדים, הקב"ה בא לראות את אלו הכלים השבורים שלו. ורואה, שאין להם במה לשמוח, ובוכה עליהם".

הזה"ק (נשא אות מ"ב) אומר שם וזו לשונו "במעשים של האדם ניכר הפרצוף השורה עליו, זה שאומר, שהכרת פניהם ענתה בם בצורה השורה עליו, או מהמרכבה של ד' יסודות העולם, שהם אש רוח מים עפר (ארמ"ע), שאין בהם לא יצר הטוב ולא יצר הרע, אלא כבהמות העולם", עד כאן לשונו.

הנה הכתוב אומר "ידע שור קנהו, וחמור אבוס בעליו. ישראל לא ידע, עמי לא התבונן". ויש להבין מהי השאלה, שאומר, שור כן ידע, וחמור כן ידע אבוס בעליו, מה שאין כן ישראל. כלומר, שבטח יש לאדם יותר שכל מבהמה. אם כן שואל, מדוע ישראל לא ידע, ו"עמי לא התבונן" לדעת מי הוא המפרנס ונותן מזונות להנבראים...

ידוע שסדר העבודה בכדי להגיע למטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו, הוא בב' בחינות:

א) בחינת מוחא, שהיא בחינת אמונה למעלה מהדעת, שהיא בחינה הנקראת נגד הדעת, כלומר, הדעת של האדם הוא הקובע אם כדאי לעשות את הדבר או לא, וכפי הכלל שאין האדם יכול ללכת נגד השכל, נמצא, האדם המקבל על עצמו לעבוד את ה', אפילו שהשכל לא מבין את הכדאיות, ומכל מקום, האדם מקבל על עצמו אמונת חכמים, איך שהם קבעו לנו איך לעבוד את ה'.

והם אמרו שצריכים ללכת לפי חוקי התורה ולא לפי השכל, זה נקרא, בחינת מוחא.

ב) בחינת ליבא, שפירושו, רצון לקבל, והוא צריך לעבוד ללכת נגד הרצון. היינו לעבוד ולעשות מעשים בכדי להשיג את הרצון להשפיע, זה נקרא, ליבא.

הכתוב אומר (עקב, שלישי) "לא בצדקתך וביושר לבבך אתה בא לרשת את ארצם, כי ברשעת הגוים ה' אלקיך מורישם מפניך, ולמען הקים את הדבר אשר נשבע ה' לאבותיך".

חז"ל אמרו (שבת י') "כל דיין שדן דין אמת לאמיתו, כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית".

הנה המדרש אומר (מובא בבעל הטורים) על מה שכתוב "כי תהיין לאיש שתי נשים, האחת אהובה והאחת שנואה". וזה לשונו, "כי תהיין לאיש" זה הקב"ה. "אהובה" אלו העכו"ם, שמראה להם פנים. "שנואה" אלו ישראל, שמסתיר מהם פנים", עד כאן לשונו.

הכתוב אומר (תבוא, מפטיר) "ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אתם, למען תשכילו את כל אשר תעשון". יש להבין במה שאומר "ושמרתם, ועשיתם אותם, למען תשכילו את כל אשר תעשון". משמע מכאן, שענין עשיה, הוא כדי שע"י זה "תשכילו את כל אשר תעשון". נמצא, שענין עשיה הוא כמו הכנה, שבסגולת עשיה נוכל לבוא ל השכלה, מה שאנו עושים.