אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ברוך שלום אשלג / כתבי רב"ש / שלבי הסולם / שנת 1991 / " בכדי לדעת שה' הוא אלקים, צריכים ל"השבות אל לבבך
הרב ברוך אשלג (1991-1907)

" בכדי לדעת שה' הוא אלקים, צריכים ל"השבות אל לבבך

תשנ"א - מאמר ט"ז

1990/91 - מאמר 16

הזה"ק (וארא אות פ"ט) שואל, וזה לשונו, "וידעת היום והשבות אל לבבך, כי הוי"ה הוא אלקים. שואל, מקרא זה היה צריך לומר, וידעת היום כי ה' הוא האלקים. ולבסוף, והשבות אל לבבך. כי הידיעה, שה' הוא אלקים, מכשירו להשיב אל הלב כן. ואם כבר השיב אל לבו, מכל שכן שיש לו ידיעה. ועוד, והשבות אל לבך, היה צריך לומר, ולא לבבך. ומשיב, אלא אמר משה, אם אתה רוצה לעמוד על זה, ולדעת כי ה' הוא אלקים, אז, והשבות אל לבבך. ותדע זה, כי לבבך פירושו, שיצר הטוב ויצר הרע, השוכנים בלב, נכללו זה בזה, והם אחד, שיהפוך מדות הרעות של יצר הרע להיות טובות. דהיינו, שיעבוד עמהם את ה', ולא יחטא על ידיהם. ואז תמצא, כי הוי"ה הוא אלקים, שמידת הדין, שנקרא אלקים, נכללת בהוי"ה, שהיא מידת הרחמים", עד כאן לשונו.

ויש להבין מה בא זה ללמדינו, מה שאומר הזה"ק, שאי אפשר לבוא ולדעת "כי ה' הוא אלקים" מטרם שהאדם בא לדרגת "והשבות אל לבבך". היינו שיש לדעת, מהי בחינת אלקים בעבודה, ומהי מידת הרחמים בעבודה, הנקראת הוי"ה. וכמו כן יש להבין, מהו יצר הרע בעבודה, ומהו יצר טוב בעבודה. כלומר בעבודה, שהאדם רוצה להגיע לידי דביקות בה', מהו יצה"ר ומה יצה"ט.

כי מבחינת הכלל הוא פשוט. כי שמקיימים תו"מ, זה נקרא שהולכים לפי הדרך של יצה"ט. ואם חס ושלום עוברים על תו"מ, נקרא זה שהולכים לפי עצת היצה"ר. אולם בעבודה, שהולכים בדרך להגיע לידי דביקות ה', מהו.

הנה ידוע, שהנבראים נולדו בטבע, הנקרא רצון לקבל לתועלת עצמו. לכן אין האדם מסוגל לעשות שום דבר, אם לא יצא מזה משהו לתועלת עצמו. לכן התורה אומרת לנו, אם אתם תקיימו תורה ומצות, אני אשלם לכם שכר, כמו שכתוב "והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי, ונתתי מטר ארצכם בעתו, ואכלת ושבעת".

וכמו שאומר הרמב"ם (הלכות תשובה פרק ה') וזה לשונו, "אין מלמדין אותן, אלא לעבוד מיראה וכדי לקבל שכר, עד שתרבה דעתן, ויתחכמו חכמה יתירה, מגלים להם רז זה מעט מעט". נמצא, עבור הכלל, היצה"ר והיצה"ט, הוא רק מדבר מענין קיום התו"מ. אבל מענין שאסור לעבוד בע"מ לקבל שכר, בכלל לא מדברים.

אולם כשמדברים בעניני עבודה דלהשפיע, אז יצה"ר והיצ"ט הוא משמעות אחרת לגמרי. יצ"ט פירושו, שהוא מביא את האדם להשיג את הטוב ועונג, שהיה ברצונו יתברך לתת להנבראים, כמו שכתוב, שמטרת הבריאה היא מטעם שרצונו להטיב לנבראיו. אלא, מטעם שלא תהיה בחינת בושה, נעשה ענין צמצום והעלם, שאין הנבראים יכולים לקבל את הטוב, מטרם שיש להם בחינת השתוות הצורה, הנקראת דביקות, שזה משיגים ע"י זה שעושים כל המעשים לשם שמים. אז נעבר הצמצום, ויש מקום להטוב שיתפשט בתוכו. זה נקרא "יצר טוב".

ויצה"ר נקרא, בזמן שהיצר מיעץ להאדם, שיעבוד רק לתועלת עצמו, היינו רק לקבל. והיות שזה הוא שינוי צורה מהבורא, שהרצונו הוא רק להשפיע, והשינוי צורה זה, גורם שאין האדם יכול להגיע אף פעם, שיוכל לקבל את הטוב והעונג, לכן נקרא היצר הזה "רע", מטעם שגורם רע לאדם, בזה שהוא לא נותן לעבוד בע"מ להשפיע, זה גורם לו, שאינו יכול לקבל טוב ועונג.

ובהאמור נוכל לפרש, מהו הענין, שהאדם צריך לעבוד עם עצמו, שיאהב את ה' בשני יצריך. הענין הוא, שכל זמן, שיש לאדם שני יצרים, אז הם במחלוקת. לפעמים גובר הטוב, ולפעמים גובר הרע. נמצא, שב' כחות משמשים באדם בערבוביא. וזה מכונה אור וחושך, משתמשים ביחד. וכל זמן, שאין הרע נכנע, שולט אז עליו הצמצום וההסתר, שהיה על כלים של יצר הרע, הנקרא רצון לקבל לעצמו. וממילא אין הוא ראוי לקבל את הטוב ועונג.

נמצא אז, שהאדם אינו משיג את הטוב. לכן הוא נמצא במצב של דין, היינו שהוא אומר, שאין הוא רואה את רחמנותו של הבורא, שיהא בידו לומר, שהבורא מנהיג את העולם, במידת הרחמים, אלא במידת הדין, היות שאין האדם מסוגל לראות את השגחתו יתברך בבחינת טוב ועונג.

נמצא, שכל זמן, שאין להאדם כלים דהשפעה, אין להאדם כלים, שיוכל לקבל טוב ועונג. וממילא הוא נשאר בחסרון טוב ועונג.

והאדם אומר, מי אשם בזה, רק הבורא, בזה שלא נותן להנבראים את מה שהוא צריך לתת. כלומר, היות שהבריאה היתה בכדי להנות להנבראיו. ומהתיקון, שהיה, שלא יהיה ענין של נהמא דכסופא, על זה אין הנבראים מוכשרים להסתכל, מצד הרע שיש באדם, מצד הטבע, הנקרא בבחינת עבודה "יצר הרע".

ובהאמור נבין מה ששאלנו, מהו דין ומהו רחמים, בדרך עבודה. ומהו יצר טוב ומהו יצר הרע, בעבודה. כי דין פירושו, שנעשה דין על הכלים דקבלה, הנקראים רצון לקבל לעצמו, שאין האור מאיר בתוכו. נמצא, כשאנו אומרים, שיש חס ושלום דין בעולם, יהיה פירושו, שאין בהעולם כלים דהשפעה, שיוכלו לקבל טוב ועונג. לכן היסורים והחסרונות שולטים בעולם.

מה שאין כן בזמן שיש בעולם כלים דהשפעה, הנקראים בחינת רחמים, כמו שאמרו חז"ל על הכתוב "ולדבקה בו", "מהו רחום אף אתה רחום". כלומר, כמו שהבורא הוא המשפיע, כן צריך האדם לראות, שיהיו לו כלים דהשפעה. ובזמן שיש להאדם כלים דהשפעה, אז ניכרת מידת הרחמים של הבורא, היינו שהבורא משפיע טוב ועונג להנבראים, בכלים דרחמים שיש להנבראים.

נמצא לפי זה, לאחר שהאדם משיג את הכלים דהשפעה, היינו שהיצר הרע כבר נכנע להטוב, זאת אומרת, שגם היצה"ר כבר רוצה לעבוד בע"מ להשפיע, שזה נקרא "והשבות אל לבבך", היינו בשני לבבות, אז הוא בא לידי הכרה, ש"הוי"ה הוא אלקים", היינו שגם עד עתה היה רק רחמים ולא דין. כלומר, מה שהאדם היה רואה, שההשגחתו יתברך היא בחינת דין, הוא רואה עתה, שזו היתה סיבה להגיע למידת הרחמים. לכן רואים עתה, ש"הוי"ה הוא אלקים", שמידת הדין נכללת בהוי"ה, שהוא הכל רחמים. מה שאם כן מטרם שבא לבחינת "והשבות אל לבבך", היתה השגחתו יתברך נראית אליו, שהיא בבחינת טוב ורע.

ובזה יש לפרש את ענין מה שכתוב "ואלוהים עשה שיראו מלפניו". כלומר, זה שיש שליטה להקליפות, הבורא עשה בכוונה תחילה, "כדי שיראו מלפניו". היינו, כדי שיהיה צורך להשיג את גדלות ה', אחרת היו כולם נשארים בבחינת דומם, בלי דעת דקדושה, והיו מסתפקים בעבודה דקיום תורה ומצות בלי שום צורך לעבוד לזכות לבחינת גדלות ה', והיו נשארים באותו שכל, שהיה להם בזמן, שהיו ילדים קטנים, ולא היה להם שום צורך לעזרת ה', שיעזור להם.

כי צריכים לדעת ולהבין מה שאמרו חז"ל "בראתי יצה"ר, בראתי תורה תבלין". משמע רק שיש לאדם יצה"ר, אז הוא זקוק לבחינת תבלין שיש בתורה. אחרת הוא לא צריך לבחינת תורה, מטעם שהיה אז בידו לקיים מצות בלי תורה. מה שאם כן כשיש לו יצה"ר, ובא ושואל "מה העבודה הזאת לכם", או ששואל שאלת פרעה "מי ה' אשר אשמע בקולו", והוא צריך להתגבר עליו, ואז הוא זקוק לעזרתו יתברך.

ו"עזרת ה'", אומר הזה"ק, היא בבחינת אור תורה. היינו, שזה מכונה, שנותנים לו בחינת נשמה מלמעלה, שעל ידה הוא יכול להתגבר על הרע שבו. נמצא, שאם לא היו הקליפות, לא היה לאדם צורך לקבל בחינת עזרת תורה מלמעלה. וזה נקרא מה שכתוב "והאלקים עשה שיראו מלפניו".

ובענין עזרה שבאה מלמעלה יש בזה הרבה ענינים:

א) והיא, שהעזרה היא פשוטה, שה' יתן לו בחינת מלכות שמים, הנקראת "אמונה בקביעות". והיות שמטרם שהאדם זוכה לבחינת כלים דהשפעה, אי אפשר להיות, שתהיה לאדם בחינת אמונה, מטעם שיש שינוי צורה בין הנברא להבורא, לכן אין האדם ראוי עוד לקבל את הטוב. לכן, כשמקבל רע, הוא מוכרח לאבד את שיעור האמונה, שהיה לו, מטעם שזהו תיקון, שלא ידבר חס ושלום לשון הרע על הבורא. לכן האדם מוכרח, מקודם שזוכה לבחינת אמונה, שיהיו לו כלים דהשפעה. כי בזמן שיש לו השתוות הצורה, מסתלק ממנו הצמצום, שהיה שורה על הכלים דקבלה, וממילא הוא מקבל טוב ועונג. ורק אז הוא יכול להיות בדרגת של האמונה בקביעות. נמצא, שהבורא צריך לתת העזרה הראשונה, שיתן לו כלים דהשפעה, המכונים "טבע שני".

ב) שעל ידי זה שיש לו תמיד הפרעות מצד הקליפות, הוא זקוק תמיד לעזרת ה'. וע"י זה יש לאדם צורך לעזרת ה', ועל ידי העזרה, שמקבל כל פעם מלמעלה, יש יכולת, שיתגלה להאדם את הנרנח"י, שיש לו בנשמתו של האדם. כידוע, כי אין מילוי בלי צורך, נמצא, שהקליפות הם גורמות שתתגלה הקדושה. וזה שכתוב "והאלקים עשה שיראו מלפניו".

ובהאמור יוצא, שהמחשבות, שהקליפות שולחות להאדם, זה הוא גורם חסרונות באדם. וחסרונות נקראים כלים לקבל מילואים, למלאות את החסרון שישנו בהכלים. כלומר, שהשאלות, מה שהקליפות שואלות כנ"ל, שהן "שאלות רשע" ו"שאלות פרעה", הנקראות "מי ומה", זה גורם חסרון באדם, שזה דוחף אותו, שיבקש מה', שיתן לו עזרה, להתגבר על אלו השאלות. נמצא, שהקליפות האלו שומרות את האדם, שילך לדרך הנכונה, המביאה את האדם לזכות לדביקות ה'. ואז רואים, שהקליפות לא היו מתנגדי הקדושה, כמו שנראה בעת עבודה, אלא שרואים, שהם היו הגורמים לזכות לקדושה.

וכעין זה מובא בזהר (בראשית חלק ב' דף קנ"ו, ובהסולם אות קע"ה) וזה לשונו, הכתוב "ואין אלקים עמדי", הכונה על "אלהים אחרים", שהם ס"ם ונחש. כי אז יגלה, שהס"ם ונחש לא הפרידו מעולם בין קוב"ה ושכינתיה, ולא היה אלא עבד למהר פדות נפשינו, שיתגלה השגחתו יתברך למפרע בכל העולם כולו, ואז יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם. דהיינו, לאפיקו ממה שנדמה לנו בשיתא אלפי שני, שיש הנהגה, המתנגדת להקדושה, שהם ס"ם ונחש.

רואים אנו מכאן, שענין הקליפות, שהקדושה צריכה לקיימן בסוד "זה לעומת זה עשה אלקים", הוא, שצריכים הקליפות, להיות לעבד ולסייע להקדושה, שזה מתגלה רק בגמר התיקון אצל הכלל כולו, ולאנשים פרטיים, בזמן גמר עבודה. אז "אגלאי מילתא למפרע" כמו שאומר "ולא היה, אלא עבד למהר פדות נפשינו".

ובזה"ק (תזריע דף ב' ובהסולם אות ו') אומר וזה לשונו "ורחוק מפנינים מכרה. שואל, אמר מכרה, מקחה היה צריך לומר, דהיינו שקשה לקנותה יותר מפנינים. מהו שאומר מכרה. ומשיב, אלא כל אלו שאינם מתדבקים בה בשלמות, ואינם שלמים עמה, היא מוכרת אותם ומסגירה אותם בידי עמים אחרים, ואז כולם רחוקים מאלו פנינים העליונים הקדושים, שהם סודות ופנימיות התורה, שלא יהיה חלק בהם. זה שכתוב, ורחוק מפנינים מכרה".

ולפי זה יוצא, כי ענין הקליפות, שהם בחינת "עמים אחרים". היא מוכרת אותם, זאת אומרת, היות שיש בחינת אומות אחרים, וכשהאדם מתחיל ללכת בדרך להגיע לבחינת דביקות, ובאמצע עבודה הוא מתרשל בעבודה, היינו שנופל לתוך שליטת "אומות העמים", שהם שולטים עליו, ואין הוא יכול לצאת משליטתם, ולהגיע לדבקות ה', הנקראת השתוות הצורה, אז האדם חושב, שזהו מטעם, שאין הוא מסוגל לעבודה זו, לכן הוא נמצא תחת שליטתם.

אז אומר לנו הכתוב, שזה, שנפל לתוך שליטת "עמים אחרים", זהו לטובתו, בכדי שהאדם לא ירמה עצמו, ויחשוב, שהוא הולך בדרך הישר, שיוכל להמשיך במצב הזה בלי שום הרגשה, שהוא לא הולך בדרך הנכון. לכן יש קליפות, הנקראות "עמים אחרים" חוץ מקדושה, שאז האדם רואה, שהוא נמצא במצב הירידה, ואין לו קשר עם הקדושה. אז האדם יחפש עצות, איך להינצל מהם, ויעלה על דרך הנכון, המובילה לדביקות ה'. נמצא, שהקליפה שומרת על הקדושה.

זאת אומרת, אם לא היתה קליפה, שהשכינה יכולה למכור אותו שם תחת שליטתם, אז האדם היה נשאר בשפלותו, והיה חושב, שהוא מתקדם בדרך, המביאה לידי דבקות. מה שאם כן, כשמגלים לו מלמעלה את החסרונות שבהם הוא נמצא, אז יש לו מקום, שירגיש, שהוא צריך לתקן את דרכו. וזה שכתוב "ורחוק מפנינים מכרה", שהשכינה מוסרת את האדם לשליטת הקליפה.

כלומר, היינו שאז הוא רואה, איך שהוא נמצא משוקע באהבה עצמית, ואין לו שום רצון להיות משפיע. זאת אומרת, שהוא כל כך משוקע באהבה עצמית, שאף פעם לא חשב, שהוא כל כך אדם שפל, שאין כמוהו. נמצא, שיש לפרש עם זה, מה שכתוב "והאלקים עשה שיראו מלפניו", היינו דוקא ע"י הקליפה, שהוא רואה, שהיא שולטת עליו, זה נותן לו דחיפה, שיעשה כל מה שביכולתו, בכדי להגיע לדביקות ה'.

אולם בזמן שהאדם רואה, שהוא נמצא תחת שליטת הקליפות, היות שהוא רואה, שהן שלחו לו את השאלות הידיעות, הנקראות בשם "מי ומה", ואין הוא מסוגל לתת להן תשובות נכונות, שיתיישבו על הלב. והוא חושב, שבטח, שהוא כל כך שפל, עד כדי כך, שאין הוא מסוגל לתרץ להן את אלו השאלות הפשוטות. אז על האדם לדעת, שאינו כל כך, כמו שהוא חושב, היות שהשאלות שלהן, הן באמת חזקות.

וזהו מטעם כנ"ל, שה' נתן כח להקליפות, שישאלו שאלות חזקות, בגלל שהאדם ידע, את מצבו האמיתי, איך שהאדם נברא בשינוי צורה מהבורא. והאדם צריך להגיע להשתוות הצורה. ובכונה תחילה ניתן, זה שלא יהא ביד האדם לתרץ את השאלות האלו, בכדי שיהא נצרך להבורא, כלומר שרק הבורא יכול לתרץ לו, מטעם שכל שכלו של אדם הוא בנוי על בסיס, שיעשה הכל בתוך הדעת, והדעת של האדם אינה מבינה, אלא מה שנוגע לתועלת עצמו, אם כן הצדק הוא עמהם.

אלא על האדם לדעת, שניתן לנו את הדרך לקיים תו"מ למעלה מהדעת שלנו, היות שכל הדעת שלנו אין זה שום הבנה אלא מה שנוגע לתועלת עצמו. וזה נקרא "אמונה למעלה מהדעת". ומטרם שהאדם יכול ללכת למעלה מהדעת, בטח שמי שבא אליו ושואל שאלות, שהן בנויות על הדעת של הגוף, בטח אי אפשר לתת להן תשובה, שהדעת תבין את זה.

אם כן, בגלל מה באה הקליפה, ושואלת את השאלות האלו, שבטח אין האדם מסוגל להשיב להן. כלומר, הקליפות יודעות שהצדק איתן. ובטח לא יקבלו תשובה עליהן. והשאלה היא הן לפי הכלל, הנודע בעבודה, שזה, שהקליפה באה ושואלת אלו השאלות, זה בא מצד הקדושה, כנ"ל "והאלקים עשה שיראו מלפניו".

אם כן מה באות לו אלו השאלות. התשובה היא, כנ"ל, שמלמעלה שלחו לו אלו השאלות, שדוקא על ידי השאלות האלו יש בידו לקיים מצות אמונה למעלה מהדעת. וזהו הפירוש "אלקים עשה שיראו מלפניו". זאת אומרת, זה שבאו אליו השאלות, הוא בכדי לתת להאדם הזדמנות, שיהיה בידו לגלות את ענין אמונה למעלה מהדעת. מה שאם כן אם אין לו שאלות, אין האדם יכול לדעת, שהוא הולך למעלה מהדעת. מה שאם כן בזמן שהוא רואה את השאלות, ואין הוא רוצה לתת תשובות, היינו, שהדעת מחייבתם לעשות, אלא הוא אומר, עתה, שהשאלות האלו באו אלי, אני יכול לקיים מצוה אמונה, שהיא למעלה מהדעת, אני רוצה לנצל את ההזדמנות.

ובהאמור יכולים להבין, מדוע, אם ה' יודע, שהשאלות האלו הן שאלות חזקות, שאין בידי אדם לתרצן עם הדעת, אם כן בשביל מה שלח אותם הבורא. התשובה היא כנ"ל, היינו, כמו שכתוב "ואלקים עשה שיראו מלפניו". כלומר, שדוקא ע"י שאלות אלו, יש בידו לקיים מצות אמונה, הנקראת יראת שמים. כלומר, שדוקא עתה יש לו הזדמנות לקיים מצות אמונה למעלה מהדעת.

כמו שאמרו חז"ל "מצוה שבאה לידך אל תחמיצנה". שיש לפרש "מצוה שבאה לידך" היינו מצות האמונה, שבאה לידך ע"י השאלות "מי ומה". "אל תחמיצנה" ולקבל אותה תיכף, ולא להתווכח עם השאלות האלו, ולחשוב לתת תירוצים על השאלות, אלא לקחת את השאלות כמו שהן, כי עכשיו יש לו הזדמנות לקיים מצות אמונה, ו"אל תחמיצנה" מלקבל אותה כמו שהיא, פירושו, עם כל תוקף חריפות של השאלות.

וזהו מטעם, כי כל דבר שהוא נגד השכל, מה שהשכל טוען, שאין כאן מקום של כדאיות ללכת בדרך זו, אז האמונה למעלה מהשכל והדעת יותר היא גדולה. לכן אמרו "אל תחמיצנה", היינו שלא להפסיד את ההזדמנות, שיש לו עכשיו ע"י השאלות שלהם.

לכן על ידי שאלת "מה", שהיא שאלת רשע, האומר "מה עבודה הזאת לכם", כלומר שאתם רוצים לעבוד רק בע"מ להשפיע, הוא שואל, מה אתם תרויחו בזה, אלא שצריכים לעבוד רק לתועלת עצמו, זהו כלי, היינו חסרון, שהבורא יתן לו במקום חסרון, ששאלת הרשע מפריע לו, שיהיה לו כח לעבוד בע"מ להשפיע, שזה נקרא, שיזכה לטבע שני, הנקרא בע"מ להשפיע. וזה שאומר כנ"ל "והשבות אל לבבך", היינו שגם יצה"ר יעבוד בע"מ להשפיע.

ועל ידי שאלות פרעה, שאמר "מי ה' אשר אשמע בקולו". וכשמתגבר על שאלה זו, הוא זכה לבחינת אמונה בקביעות, שזה נקרא, כמו שאומר הזה"ק, היינו לאחר שזכה אל "והשבות אל לבבך", אז הוא בא לדרגת "כי הוי"ה הוא אלקים".

חזרה לראש הדף
Site location tree