אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ברוך שלום אשלג / כתבי רב"ש / שלבי הסולם / שנת 1991 / מהי שושנה בין החוחים, בעבודה
הרב ברוך אשלג (1991-1907)

מהי שושנה בין החוחים, בעבודה

תשנ"א - מאמר כ"ב

1990/91 - מאמר 22

הזה"ק (תישא י"א, אות ל"ב) כתוב שם וזה לשונו, "כשושנה בין החוחים, כן רעיתי בין הבנות. רצה הקב"ה לעשות את ישראל כעין של מעלה, ושיהיו שושנה אחת בארץ כעין שושנה העליונה, שהיא המלכות. ושושנה המעלית ריח, ומובחרת מכל שאר שושנים שבעולם, אינה אלא אותה שגדלה בין החוחים, וזו מריחה כראוי, שהם ע' נפש והביאם בין החוחים, שהם המצרים. ואז פרחה השושנה ביניהם. כיוון שרצה הקב"ה להוציא השושנה, וללקוט אותה מביניהם, אז יבשו החוחים, ונזרקו, ונשחתו, ולא נחשבו כלום", עד כאן לשונו.

ויש להבין, מה מרמז לנו בעבודה, שהאדם צריך להדמות לשושנה העליונה, ולמה דוקא בזמן שהאדם הוא בין החוחים, אז האדם נבחן לבחינת יותר מובחר ומשובח משאר אנשים, כמו שכתוב, "שלכן ירדו ע' נפש למצרים, בכדי שהם יהיו יותר מובחרים".

ואאמו"ר זצ"ל אמר, מדוע מלכות נקראת, שושנה. זהו מסיבת שאין האדם יכול לקבל עול מלכות שמים, אלא ע"י התגברות על הרצון לקבל שבו, היות שהוא בא ושואל להאדם, בזמן שהאדם רוצה לעבוד בע"מ להשפיע, היינו לתועלת ה' ולא לתועלת עצמו. ושואל, "מה העבודה הזאת לכם". כלומר, מה יהיה לכם בזה שאתם רוצים לעבוד לתועלת ה'.

וכמו שכתוב בהגדה של פסח, התשובה, "הקהה את שיניו", שפירושו, שאין להתווכח עמו, אלא "הקהה את שניו", שצריכים ללכת עמו בכח להתגבר עליו. זאת אומרת, בזמן שהוא בא עם שאלותיו (וצריכים לזכור, שהוא בא עם שאלות האלו, דוקא בזמן שהאדם רוצה לעבוד בע"מ להשפיע, אז יש מקום לשאול, מדוע. מה שאם כן אם האדם עובד בע"מ לקבל שכר, אין להרשיע הזה מה לשאול), אין להשיב, ולחשוב תירוצים לתת לו. אלא האדם צריך לדעת, שחבל על הזמן שהוא רוצה למצוא תשובות על שאלותיו, אלא כשהוא בא ושואל, תיכף האדם צריך ללכת עמו בכח, ולהתגבר עליו עם כח, ולא בוויכוחים.

והיות שכל פעם, אפילו לאחר שהאדם כבר התגבר עליו, מכל מקום הוא לא מתפעל מזה, אלא כל פעם שהאדם רוצה לעשות משהו לתועלת ה', תיכף הוא בא עם שאלותיו. לכן יש כאן הרבה פעמים, "הקהה את שיניו". על שם זה נקראת המלכות בשם, שושנה. כלומר כשהאדם רצה לזכות לבחינת מלכות שמים, הנקראת, בחינת אמונה, הוא מוכרח לעבור תהליך של הרבה, הקהה שיניו, לכן נקראת המלכות, שושנה. ואמר, שזה הפירוש, "למנצח על שושנים", כלומר שענין הנצחון בא דוקא ע"י שושנים, כנ"ל.

ובהאמור נוכל לפרש, מהו הפירוש, "כשושנה בין החוחים". ולמה דוקא כשהיא בין החוחים היא משובחת משאר שושנים. אלא צריכים לדעת, מהו ענין חוחים, בעבודה. כי בגשמיות החוחים דוקרים את השושנה, ובעבודה מהו מרמז. יהיה הפירוש, שבזמן שהרשע בא ושואל, מה העבודה הזאת לכם, עם השאלות האלו הוא דוקר את מחשבתו ולבו של האדם, וגורם להאדם יסורים, כמו חוחים שדוקרים בגשמיות, כך השאלות דוקרים להאדם.

וסובל יסורים, שהשאלות האלו מרחיקים אותו מעבודה. כי לא תמיד האדם מסוגל להתגבר על שאלותיו. והאדם מתחיל לראות איך שהוא מתחיל לרדת מהקדושה, כי בדרך כלל השאלות האלו באות בזמן עליה, היינו בזמן שהאדם מבין שכדאי לעבוד בע"מ להשפיע.

ופתאום הוא בא עם שאלותיו, והאדם מוכרח להתגבר עליו. ואז האדם מבקש עזרה מה', שיעזור לו, היות שהוא רואה, שמצד עצמו אינו הוא מסוגל להתגבר עליו. נמצא, שהוא תמיד זקוק לרחמי שמים. וכמו שכתוב בזה"ק, "העזרה שבאה מלמעלה, היא בחינת נשמה". שכל פעם הוא מקבל, שזה נקרא, העזרה מה שהוא מקבל מלמעלה, שהוא אור הנותן כח לאדם להתגבר על הרע שבו, שעל זה אמרו, "הבא לטהר מסייעין אותו".

ובזה יש לפרש מה שכתוב, "כשושנה בין החוחים". ושושנה המעלית ריח ומובחרת מכל שאר שושנים בעולם, אינה אלא אותה שגדלה בין החוחים. היינו כנ"ל, כיון שהיא נמצאת בין החוחים, שהם דוקרים אותה, הכוונה, בחינת מלכות שמים, שהאדם מקבל על עצמו לעבוד בע"מ להשפיע, זה נקרא, שושנה.

ואז בא הרשע עם שאלותיו של, מה העבודה הזאת לכם, ודוקרים את בחינת מלכות שמים שיש לו בלב. וצריך כל פעם להתגבר, ולהתפלל, ולבקש עזרה, שע"י זה השושנה מעלית ריח, שענין ריח, הוא כמו שכתוב, "והריחו ביראת ה', שהיא מובחרת מכל שאר שושנים שבעולם, שאין להם חוחים שידקרו אותם, השושנים האלו לא כל כך מובחרים כמו השושנה בין החוחים".

ומה בא זה ללמדינו. שאל יתפעל האדם מזה שכל פעם בא לו הרשע, ושואל שאלת, מה העבודה הזאת לכם, ואינו יכול להתגבר עליו, אין זה כמו שהאדם חושב לפעמים, שהמחשבות האלו באות לו מטעם שהוא לא מוכשר לעבודת ה'. אלא להיפך, זה שהרשע בא אליו תמיד, הוא מטעם שרוצים מלמעלה לתת לו עזרה, בכדי שישיג בחינת קדושה עליונה, לכן נותנים לו את ההפרעות האלו, בכדי שיהיה לו מקום חסרון לבקש עזרה.

לכן בזמן שהאדם רואה שאין הוא ראוי מצד הטבע, שיוכל לעבוד בע"מ להשפיע, אז מוטלת עליו העבודה, שירבה בתפלה לה', שיתן לו עזרה מלמעלה, שכן יהיה בידו לעבוד בע"מ להשפיע.

מה שאם כן סתם שושנה, היינו שאר אנשים שמקיימים תורה ומצות בעל מנת לקבל שכר, הגם שזהו גם כן בחינת שושנה, היינו שגם לעסוק בתו"מ עמ"נ לקבל שכר, אין הגוף מסכים, וצריך גם כן לעבודה ויגיעה, כי צריכים להאמין בשכר ועונש, שגם על זה הגוף מתנגד, ומכל מקום היות שאין זה נגד הטבע, היות שעבודתו היא לתועלת עצמו, אין השושנה שבלבו הנקראת, מלכות שמים, מרגישה שיש חוחים שדוקרים אותה.

לכן הגם, שהשלא לשמה, הוא דבר חשוב, אולם זה נקראת, שושנה סתם, מטעם שאינה מקבלת דקירות מן החוחים. לכן אין לו צורך להתפלל לה', שיתן לו עזרה להתגבר, וממילא הוא לא ממשיך בחינת קדושה מלמעלה, שע"י זה הוא יקבל עזרה מלמעלה, לכן נקרא, סתם שושנה.

מה שאם כן, שושנה בין החוחים, היא מובחרת מכל שאר שושנים שבעולם, מטעם שהדקירות, היינו היסורים ממה שמקבל מהרשע, זה גורם שכל פעם הוא מקבל כח חדש מלמעלה, שע"י זה מתגדלת נשמתו. לכן היא מובחרת מכל שאר שושנים שבעולם.

ובהאמור יוצא, שהאדם צריך להיות זהיר, שאל יאמר בזמן שהוא רואה שהרשע בא אליו תמיד עם השאלות, הנקראים, חוחים, ודוקרים השושנה שבלבו, שאל יאמר, שזהו סימן שאין הוא ראוי לעבודה זו דלהשפיע, משום שזהו לא בשבילו, היות שהוא רואה שאין כח בידו להתגבר על הרע.

אלא שהאדם צריך להאמין, שלכל אדם יש לו הכח לעבוד ולהגיע לידי דביקות ה', כמו שאמרו חז"ל, "לעולם יראה אדם עצמו חציו חייב וחציו זכאי". כלומר, שלפי הטוב שיש בו, כך הוא כוחו של הרע. אחרת איך האדם יכול להכריע את הרע, כיון שהרע היא יותר מהטוב. אלא צריכים להאמין בחז"ל שאמרו כך, וזהו בדיוק בכדי שיהיה באדם כח להכריע לכף זכות, לכן לעולם, בכל מצב שהוא, אין להרע יותר כח מהטוב שיש בו. לכן אמרו, "עשה מצוה אחת, אשריו, שהכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות".

ולפי זה יש לפרש מה שכתוב, "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל". שיש להבין זה, מהו מרמז לנו ענין זה בעבודה. אלא כנ"ל, שיש לדעת זה ניתן לנו את הבחירה, כמו שכתוב, "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב, ואת המות ואת הרע, ובחרת בחיים, למען תחיה אתה וזרעך".

ידוע שענין בחירה, היא שיש להאדם להכריע מהו יותר טוב בשבילו. וזה שייך לומר ששניהם שוים, ואינו יודע מה לבחור, אז ניתן לו הצווי, שיש לעשות ענין של בחירה, כמו שאמרו חז"ל, שהאדם צריך לראות חציו חייב וחציו זכאי, אז שייך לומר ענין בחירה.

ולפי זה יש לומר, שמי שרואה שלא הלך לו בעבודה, ורוצה לברוח מן המערכה, מסיבת שהוא רואה שאין הוא מסוגל לעבוד לשם שמים, מטעם שהוא נולד במדות רעות יותר משאר אנשים, וגם הוא רואה, שהוא חלש אופי, לכן אין כח בידו להתגבר על הרע שבו, על זה בא הכתוב ללמדנו, שאין לאדם יותר כח בהרע שבו, אלא לפי ערך הטוב.

כלומר אם האדם רואה שהוא חלש אופי, או שיש לו מדות רעות יותר מהשני, עליו לדעת שאין יותר כח בהרע שבו מבחינת הטוב שבו, ולעולם הם שוים, חציו על חציו, כנ"ל. לכן אם הוא רואה שיש לאדם מדות יותר טובות מכפי שיש לו, אל יאמר, שהשני הוא יותר קל לו לעבוד ממנו, לכן השני עובד. אלא האדם צריך לדעת, שלכל אדם יש רע לפי ערך הטוב שיש לו. לכן אם להשני יש מדות יותר טובות, יש לו לעומת זה להשני, גם כח רע יותר בהרע שבו. וזה כנ"ל, שלעולם הרע והטוב הם שקולים בכוחות.

ולזה אומר הכתוב, "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל, לתת תרומת ה', לכפר על נפשותיכם". שיש לפרש, העשיר, היינו אפילו שהוא עשיר בדעת ובמידות טובות, לא ירבה לתת יותר ממחצית השקל, כי, מחצית, נקרא, חסרון, שזה נותנים תרומה לה', שה' ימלא את חסרונו כנ"ל, "כי תפלה עושה מחצה", שאין לומר שהוא נותן יותר כוחות ממחצה, בזה שיש לו מדות טובות, אלא בדיוק מחצה, מטעם כנ"ל, היות שיש לו נגד הטוב שבו, רע יותר מאדם אחר. נמצא, שתמיד אין האדם נותן יותר ממחצית.

וכמו כן, "והדל לא ימעיט", שאין הדל, היינו מי שהוא עני בדעת ובמדות טובות, והוא מתגבר ואינו בורח מהמערכה, וה' עוזר לו, גם כן אל יאמר שהוא נותן פחות כוחות מאדם אחר, היות שהוא רואה שהוא עני בדעת. אם כן, כשהקב"ה עוזר לו, ומקרב אותו אליו, אל יאמר, שהוא נתן פחות ממחצית כוחות של עבודה בכדי להתגבר על הרע שבו. אלא גם כן נתן מחצית, מטעם שבהרע שבו לא היה כח כל כך גדול, שנאמר, שהמלוי היה יותר מהחסרון של כוחות שבהרע.

אלא כנ"ל, שתמיד הוא, "מחצה על מחצה", וזה שכתוב, "והדל לא ימעיט ממחצית השקל". כלומר שתמיד הטוב והרע הם שקולים. לכן אין לאדם לומר, שהוא אינו מסוגל לעבודה זו, היות שהוא צריך לתת יותר כוחות מאחרים, אלא תמיד אין האדם נותן יותר ממחצית השקל.

וזה שכתוב, "לתת תרומת ה'". היינו זה שהאדם צריך לתת תרומה לה', הוא רק מחצית, היינו החסרון שהאדם מרגיש, שה' יעזור לתת המלוי. ומהו המלוי. תשובה: המלוי הוא תמיד על מה שחסר להאדם. ולכן כשהאדם מתחיל בעבודה, הוא צריך להשיג חסרון, שה' יעזור לו, שיהיה לו, שיהיה בידו רצון להשפיע, שזהו עיקר העבודה, להשיג את הרצון הזה.

נמצא, שמחצית נקרא, נחיצות הדבר, היינו להרגיש עד כמה שהוא נחוץ להשיג את הרצון הזה, כלומר להשיג יסורים בזה שאין לו הרצון להשפיע, זאת אומרת, לדעת מהו ההפסד בזה שאין לו הרצון להשפיע. ובשיעור שיודע מה שהוא מפסיד, בשיעור הזה הוא יכול להרגיש, איך הוא היה מאושר, אם היה לו הרצון להשפיע.

ובזה הוא משיג חצי דבר, היינו הכלי, שה' ימלא לו את החסרון, בזה שיתן לו מלמעלה טבע שני, הנקרא, רצון להשפיע. וזה שכתוב, "מחצית השקל, לתת תרומת ה'". כלומר, שהאדם צריך לדעת, שאין בידי אדם אלא לתת מחצית, היינו כנ"ל, "תפלה עושה מחצה", שהאדם צריך לדעת, שאין בידו לתת שקל שלם, שהוא אור וכלי, היינו הצורך לרצון להשפיע, ושתהא בידו היכולת מצדו לעשות הכל בע"מ להשפיע.

אלא מחצית השקל, זוהי שייכת לעבודת האדם, היינו לתת רק החסרון. והמלוי שייך להבורא. וזה שכתוב, "לתת תרומת ה', לכפר על נפשותיכם". היינו שע"י זה שהאדם נותן תרומת ה', את המחצית, אז ה' נותן את מחצית השניה, הנקראת, הרצון להשפיע, שהוא טבע שני, מזה האדם מקבל כפרה על נפשו, בזה שתהיה יכולת לעשות הכל לשם שמים.

לכן לאחר שזוכה, שה' נתן את הרצון להשפיע, שאז האדם זוכה לבחינת אמונה בקביעות, כמו שכתוב (בהקדמת ספר הזהר דף קל"ח, ד"ה "כי חוק"), "צריכים לתת תודה לה', במה שזיכה אותו להתקרב אליו". וזה כמו שכתוב (תהילים ס"ח, ל"ג), "ממלכות הארץ שירו לאלקים, זמרו אדני סלה לרוכב בשמי שמי קדם, הן יתן בקולו, קול עז".

שיש לפרש, "ממלכות הארץ" היינו אלו אנשים שזכו לבחינת אמונה, הנקרא, מלכות, ובחינת ארץ. "שירו לאלקים", שהם יתנו שירה עבור זה שהבורא זיכה אותם עם בחינת אמונה. וכמו כן מלכות נקראת בשם, אדני. וזה שכתוב, "זמרו אדני סלה, לרוכב בשמי שמי קדם הן יתן בקולו, קול עז".

ויש להבין זה, בשביל מה הם צריכים לתת שיר ותודה לה'. וכי הבורא צריך לבשר ודם, שיתנו לו תודה. והתשובה היא, כי הנבראים צריכים לדעת, כל מה שבידם הוא שהבורא נתן להם, בכדי שעל ידי זה יגיעו לאהבת ה'. שע"י אהבת ה' הם יהיו תמיד בדביקות ה'. כמו שכתוב (הקדמת ספר הזהר דף קל"ח), "כי אז הנבראים משיגים אותו כפועל טוב". ואם לא מרגישים אותו כפועל טוב, אז הם מוכרחים להיות תחת שליטה של כפירה חס ושלום, מטעם כי חוק הוא זה, "שלא יוכל הנברא לקבל רע מאתו יתברך בגלוי, כי הוא פגם חס ושלום בכבודו יתברך, שהנברא ישיגו כפועל רעות, כי אין זה מתאים לפועל השלם".

וזה שכתוב, "הן יתן בקולו קול עז". היינו שהנבראים צריכים לתת שיר ותודה, עבור זה שה' נתן להם לשמוע את קול ה'. היינו בזה שהם מרגישים שה' נתן להם את בחינת המלכות, שנקראת, אמונה בקביעות, שע"י זה שהם ירגישו שזה בא מכח ה', זה מוסיף להם אהבת ה', שזה שכתוב, "הן יתן בקולו". ומה הוא יתן בקולו. תשובה, "קול עז". ופירש הרד"ק, יתן על האויבים בקולו, שהוא קול עז. וידוע שבעבודה נקראים, אויבים, הרצון לקבל, שמתעורר כל פעם לקבל בע"מ לקבל, הם האויבים של האדם, מטעם שהם המפריעים לאדם לקבל את הטוב ועונג.

לכן צריך האדם להאמין, זה שהאדם זכה לבחינת אמונה בה', זה בא מצד ה'. וע"י זה זכה שקול ה' הוא המכניע את האויבים. כלומר שהרצון לקבל נכנע, ובמקומו בא הרצון להשפיע, ויש לו עתה רצון לעבוד לשם שמים. זה בא מקול ה', כמו שכתוב, "קול ה' בכח" (תהילים כ"ט), שיש לפרש, שקול ה' נותן כח באדם להכניע את האויבים.

וזה שכתוב (שם), "תנו עז לאלקים". ופירש הרד"ק וזה לשונו, "תנו עז" - בדברים. תנו לו העוז, כי עוזו עשה לכם נקמה באויבים, ולא בכוחכם.

שיש לפרש דבריו, בדברים, היינו אמרו שכל חוזק הכח הוא ה' לבדו עשה זאת. זאת אומרת, זה שאתם רואים, שהאויבים שלכם, היינו הרצון לקבל שנכנע לפניכם, זה לא כוחו של אדם, אלא כוח וחוזק של ה' לבדו. וזה שאומר הרד"ק, "כי עזו עשה לכם נקמה באויבים, ולא בכוחכם".

וזה שכתוב, "על ישראל גאותו ועוזו בשחקים". וכמו שאומר הרד"ק, "גאותו וגדלותו של ה' נראה וניכר על ישראל, כי נלחם בעבורם באויבים, בגאוה ועוז". וזה שאומר הזה"ק, "כיון שרצה הקב"ה להוציא השושנה וללקוט אותה מביניהם, אז יבושו החוחים, ולא נחשבו לכלום". היינו כנ"ל, שבכח ה' עשה זאת, היינו שהכניע את כל האויבים. היינו זה שהרצון לקבל נכנע, ועתה הרצון להשפיע הוא השולט באדם, זהו, "על ישראל גאותו", כנ"ל.

היינו גאותו וגדלותו של ה' נראה וניכר על ישראל. כלומר זה שהרצון להשפיע שולט, אין זה בא מכוחו של אדם, אלא מכח ה'. זאת אומרת, שניכר שבא מה', בזה היות שעזרתו יתברך בא על ידי שזוכה כל פעם לאור יותר גדול, כנ"ל, שעזרתו יתברך, אומר הזה"ק, הוא בבחינת, נשמה חדשה. אם כן, ניכר עכשיו שזה בא מאת ה'.

ושיש לפרש, מהי הסיבה שאין האדם יכול להגיע להשיג את הכלים דהשפעה מכח עצמו.

והתשובה היא, שאם האדם בעצמו היה יכול להגיע להשיג כלים דהשפעה, האדם היה מסתפק במועט, והיה מרגיש עצמו לאדם השלם, והיה נשאר עם קטנותו, היות שאין לו צורך ללכת קדימה, מטעם שבאמת הוא עושה הכל לשם שמים.

ויש כלל, שאין אור בלי כלי, היינו צורך. מה שאם כן כשהאדם בעצמו אינו יכול להגיע להשיג כלים דהשפעה, ומוכרח לבקש מה' שיעזור לו, אז האדם זקוק לעזרתו יתברך. וע"י זה הוא הולך ומקבל כל פעם עזרה חדשה מה'. וכל עזרתה היא חלק מנשמתו, שע"י זה הוא יזכה לקבל את הנרנח"י שבשורש נשמתו.

והאדם צריך להיות זהיר, שיקבל על עצמו עול מלכות שמים ללא תנאי, שזה נקרא, כניעה ללא תנאי. כלומר שאין לאדם לומר, אם ה' יתן לי טעם בתורה ותפלה, אז אני יכול לעבוד עבודת הקודש, אחרת אין אני מסוגל להיות עובד ה'.

וזהו כמו שכתוב בזהר, )תרומה דף רל"ב, ובהסולם אות תש"י(, וזה לשונו, ולמדנו שזהו שכתוב "סלו לרוכב בערבות, והם נצח הוד, שהן ירכין, אינן עושות פירות, הכל הוא כמו הסוד של ערבות שבלולב".

וידוע שערבות שבלולב, רומזות שהעבודה צריכה להיות אפילו בבחינת ערבות. אף על פי שבערבות אין בהם טעם וריח, כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל על מה שכתוב )בהושענות(, "בערבי נחל לשעשעך". היינו שאפילו שהוא אינו מרגיש טעם בעבודה, אלא שהם כערבי נחל, שאין בהם טעם וריח, יהיו אצל האדם בעת העבודה, כמו שעשועים גדולים. וזה נקרא, כניעה ללא תנאי. וזהו מה שכתוב, "ועלזו לפניו", היינו שיהיו בשמחה כמו שיש להם השגות הגדולות. וזהו שעשועים לפני ה', וכך להאמין.

חזרה לראש הדף
Site location tree