אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ברוך שלום אשלג / כתבי רב"ש / שלבי הסולם / שנת 1986 / החסרון העקרי שעליו להתפלל, מהו
הרב ברוך אשלג (1991-1907)

החסרון העקרי שעליו להתפלל, מהו

תשמ"ו - מאמר י"ב

1985/86 - מאמר 12

ידוע, ש"הבריאה" נקראת חסרון. לכן היא נקראת "יש מאין". והאדם הנברא הוא מלא חסרונות. ומשום זה, בכדי שהאדם יצליח בהעבודה, שהוא הולך למלאות חסרונותיו, הוא צריך לדעת מקודם, מהו החסרון העיקרי שעליו יתן זכות קדימה לכל חסרונותיו. והיות שיש חסרונות רוחניים וחסרונות גשמיים, עלינו לברר קודם כל, מהו נקרא רוחניים , ומה אנו מכנים גשמיים.

והנה בספר "פתיחה לחכמת הקבלה" (דף ג', אות י"א) כתוב שם וזה לשונו "ועם זה תבין גדר האמיתי להבחין בין רוחניות לגשמיות. כי כל שיש בו רצון לקבל מושלם בכל בחינותיו, שהיא בחינה ד', הוא נקרא "גשמי", והוא נמצא בפרטי כל המציאות הערוך לעיניו בעוה"ז. וכל שהוא למעלה משיעור הגדול הזה של הרצון לקבל, נבחן בשם "רוחניות".

לפי זה יוצא, ש"גשמיות" נקרא, מה ששייך למלאות את הרצון לקבל שלנו. זאת אומרת, שכל מה שהאדם עובד לתועלת עצמו, נקרא "גשמיות". ומה שעובד לתועלת ה', נקרא "רוחניות".

ובהאמור מובן מאליו, שהכלי על גשמיות, היינו חסרון למלאות את התועלת עצמו, אין אנו צריכים לדאוג להמציא לנו כלי של רצון לקבל בעמ"נ לקבל, משום שהכלים כאלו נתן לנו הבורא תיכף בהתגלות הבריאה. כידוע, שמחשבת הבריאה, הנקרא "רצונו להטיב לנבראיו", ברא יש מאין הרצון לקבל, שישתוקק לקבל טוב ועונג. והבורא בטח שממלא בהכלי הזה כרצונו יתברך. נמצא, שעל הכלים דקבלה אינם צריכים לבקש.

לכן התפלה שנותנים עבור גשמיות, היא רק על המילוי, דהיינו שה' ימלא לנו את כל מה שאנו מרגישים שחסר לנו. כי הרגשת החסרון, הוא מה שמביא לנו יסורים. והיסורים שבהרגשתנו, הם הסיבה שאנו נעשה את כל מה שביכולתנו, למלאות חסרונותינו.

מה שאם כן בזמן שאנו צריכים להתפלל על רוחניות, שה' ימלא את חסרונותינו, כי החסרון על רוחניות תהיה הסיבה להתפלל, שה' ימלא את מבוקשנו, מטעם שיש לנו יסורים מזה שהחסרון עוד לא קבל מילוי, הלא החסרון הזה עוד לא נולד בנו. היינו, שיחסר לנו למלאות את הכלי, הנקרא "כלי דהשפעה", כנ"ל, שזהו ההבדל בין רוחניות לגשמיות. ש"כלי הגשמי" נקרא כלי דקבלה, שהוא רוצה למלאות את התועלת עצמו. ו"כלי רוחני" נקרא כלי, שרוצה דוקא למלאות את תועלת ה', ובניגוד לתועלת עצמו.

וכלי זה לא נמצא בטבע הבריאה. כי מצד הטבע, אדם נולד רק בכלי של תועלת עצמו. ומה שאנו אומרים להגוף שלנו, שצריכים לעבוד לתועלת ה', את ענין זה הוא לא יודע אפילו מה שמדברים אליו. כי לא עלה על דעתו, שיש ענין שלא להסתכל על תועלת עצמו, אלא שיחשוב כל היום על תועלת ה'. ובפרט ששומע, שכדאי לוותר על תענוגים ששייכים לאהבה עצמית, לצורך תועלת ה'.

וכל כך מוזר הדבר להגוף, בשעה ששומע, שצריכים לעבוד רק בעמ"נ להשפיע, תיכף מתחכם ושואל, אני רוצה לדעת, אם אתה רואה אנשים שהולכים בקו הזה, שבשבילם גם אתה רוצה לעשות כמוהם. נכון, הייתי מסכים עמך, אבל תגיד אתה בעצמך, כמה אנשים אתה רואה, שכל מחשבתם בחייהם הוא רק לדאוג מה שנוגע לתועלת ה', ולא לתועלת עצמו. ואם נאמר, שכן אתה יודע, שיש אנשים, שהולכים בקו הזה, אבל כמה השקיעו יגיעה וזמן, שתהיה להם היכולת, שכל מעשיהם יהיו רק בעמ"נ להשפיע. ובעיקר, כמה זמן צריך דבר זה לקחת. חודש, חודשים, שנה, ושנתיים. ועוד יותר הוא מתחכם לשאול, אם כולם השקיעו זמן ויגיעה, הצליחו לקבל דרגה זו, שיוכלו לכוון בכל מעשיהם בעמ"נ להשפיע. ובדברים האלו יש להם כח להרחיק את האדם מהעבודה, השייכת לדרך השפעה.

היוצא מכל הנ"ל, שלגבי רוחניות, הנקרא "לעשות נחת רוח ליוצרו", אין לאדם חסרון כזה. אלא להיפך, שאם באה לו לאדם איזו מחשבה, שצריכים לעשות משהו להשפיע לה' בלי שום תמורה, תיכף מתקומם לנגדו כל המחשבות והרצונות של הגוף, וצועקות, אל תהיה טיפש ויוצא דופן ללכת נגד דרך העולם, שיודעים, שעיקר המחייב לעבוד, הסיבה היא, תועלת עצמו.

ורק עם כח זה הוא יכול לעסוק בתו"מ. והגם שיודע, שצריכים לעבוד לשמה, אבל על זה יש תשובה כללית, שהוא מקיים מה שאמרו חז"ל "לעולם יעסוק אדם בתו"מ שלא לשמה, היות מתוך שלא לשמה הוא יזכה לשמה". אבל אין צורך לדאוג על זה, היינו שיבדוק את עצמו, אם באמת הוא התקרב קצת לבחינת לשמה. אלא הוא יודע, שסוף הכבוד לבוא, היינו שבטח הוא יגיע לבחינת לשמה. וממילא אין צורך אפילו לחשוב, מהו הפירוש של לשמה, כי בדבר שאין מוטל עליו לעשות, אין צורך לחשוב ולהכנס בפרטים, לדעת מהו ענינו. אלא הוא חי כמו הכלל כולו.

אי לזאת, יש הבחן גדול בין התפלה שמתפללים על גשמיות, לתפלה שמתפללים על רוחניות. כי על רוחניות צריכים מקודם להתפלל על הכלי. זאת אומרת, על חסרון, היינו שירגיש צער ויסורים, בזה שאין לו הכלי זה, הנקרא "רצון", היינו שישתוקק לעשות נחת רוח ליוצרו.

נמצא לפי זה, שאין לו להתפלל על מילוי חסרון, כמו בגשמיות, שיש לו חסרון, ומבקש על מילוי חסרון, משום שעדיין אין לו שום כלי של רוחניות, כנ"ל. ומשום זה על האדם שהולך להתפלל על רוחניות, עליו להתפלל על הכלי, שה' יתן לו כלי, שירצה להשפיע להבורא. ואח"כ, שיש לו כלי, ששייך לרוחניות, אז הוא יכול להתפלל על שפע, שיכנס לתוך כלי הרוחני.

היוצא מהנ"ל, החסרון אמיתי, שעל האדם להתפלל לה', צריך להיות על הכלי. וזה הולך לפי הכלל "אין אור בלי כלי". וכשהוא מתפלל על חסרון אמיתי מה שחסר לו, אז באה עניית התפלה, היינו שהקב"ה נותן לו כלי חדש. וזהו כמו שכתוב "והסירותי לב האבן מבשרכם, ונתתי לכם לב בשר".

ועל ענין חסרון זה שמעתי מאאמו"ר זצ"ל, שאמר בשם רבו אדמו"ר מפורסוב זצ"ל על פסוק "צו את אהרן" (פרשת צו). "ופירוש רש"י, אין צו אלא לשון "זרוז מיד ולדורות". אמר ר' שמעון, ביותר צריך הכתוב "לזרז" במקום שיש בו חסרון כיס". ואמר על זה פשט, "כיס" הוא כלי, שבו מכניסים כסף. ומדרך העולם, שדואגים ונותנים יגיעה, בכדי להשיג כסף. ואמר, "ביותר צריך האדם לדאוג במקום שיש חסרון כיס, הכוונה חסרון הכלי".

וזהו כמו שביארנו, שברוחניות אין להאדם להתפלל, שה' יתן לו שפע ואורות, אלא עליו לדאוג מקודם, שיהיה לו כלי, היינו רצון וחשק להשפיע לה', היות מצד הטבע יש לנו רצון אך ורק לקבל, ולא להשפיע.

ובהאמור, כשהאדם נכנס בעבודת הקודש, ורוצה להגיע לשלימותו, עליו להשקיע כל כוחותיו, בכדי שישיג את הרצון, שירצה לעשות נחת רוח ליוצרו. ועל זה הוא צריך לרכז כל תפלותיו, שהקב"ה יעזור לו, ויתן לו כלי חדשה זו. ולומר לפניו "רבונו של עולם. כמו שנתת לי כלי מתחילת בריאתי לעוה"ז, שהוא אך ורק לקבל לתועלת עצמי, אני מבקש ממך, תן לי עכשיו כלי חדש, היינו שיהיה לי רצון אך ורק להשפיע לך נחת רוח".

ואין לשאול, איך אפשר להתפלל, שיתן לו כלי, הנקרא "רצון להשפיע", בו בזמן שאומרים, שלא חסר לו הכלי הזה. כי הוא לא מרגיש, שזה יחסר לו. ואם כן, איך אפשר לבקש על דבר שאין לו חסרון.

והגם שהוא רואה, שאין לו הכלי הזו, הנקרא "רצון להשפיע", אבל לא אמרינן, את כל מה שאין לאדם נקרא שחסר לו. כמו שכתוב בספירות עליונות, כי ספירות הבינה, שהוא "כי חפץ חסד", אף על פי שע"י צמצום ב', למדנו, יצאה מראש דא"א, מכל מקום נחשבת כאילו לא יצא. הגם שאין לה חכמה, אבל לא נבחן זה לחסרון, מעט שלא חסר לה.

רואים אנו, מתי נבחן דבר שאין לו לחסרון, דוקא שחסר לו. ועוד יותר מזה, שצריכים להרגיש יסורים, בזה שאין לו. זאת אומרת, אפילו שמרגיש שחסר לו, אבל אין לו יסורים, מזה שאין לו, עוד לא נבחן זה לחסרון. ואם כן, איך הוא יכול להתפלל על דבר שלא חסר לו.

ומשום זה מוטל על האדם לחשוב על מטרת הבריאה, שידוע שהיא "להטיב לנבראיו". וכשהאדם מתחיל לעשות בקורת על הטוב הזה, שנמצא בין הנבראים. היינו, מה שהם נהנים בהעולם מהטוב והעונג, שהבורא רוצה לתת להם, ואין הוא מוצא את זה בין הנבראים, ומזה הוא בא לידי הכרה, שבטח יש איזו סיבה, שהיא מונעת מהנבראים את הטוב והעונג, שמסיבה זו אין השפע העליון יכול להתגלות, ובשביל זה אין מטרת הבריאה יכולה לבוא לשלימותה.

וכשהוא מסתכל על עצמו, הוא אומר, שכל מה שהוא רואה, שהנבראים לא הגיעו לקבלת השפע, בטח הסיבה היא, משום שלא מקיימים תו"מ כראוי לקיים את מצות המלך. וזהו כמו שאמרו חז"ל "רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות". משמע מכאן, שע"י תו"מ יכולים לזכות להטוב והעונג.

אבל נשאלת השאלה, מדוע לא מקיימים תו"מ כראוי לשמש את המלך. אז הוא אומר, שהוא מטעם, שחסר לנו הרגשת החשיבות שבתו"מ. וכמו כן שחסר לנו החשיבות של המצוה, שציווה לנו לקיים את התורה ומצות שלו.

והאדם בא אז לידי החלטה גמורה, שרק ה' הוא יכול לתקן זה. היינו, שבאם הוא יגלה לנו קצת אור של תורה ומצות, שנרגיש את התענוג שיש בהם, בודאי כל אחד תהיה לו היכולת לשמש את המלך בכל מאודו ונפשו, כראוי להיות לאלו שמרגישים בגדלות המלך. ומשום זה על מה צריכים להתפלל לה', שיתן קצת שפע עליון. אז כולם יתעסקו בתורה ומצות כראוי, בלי שום התרשלות.

אמנם רואים אנו מה שהאר"י הקדוש אומר, ששם לא היתה נוקבא כראוי, לכן היתה השבירה. והאור פנימי מפרש את דברי הרב ז"ל, היות שהשפע העליון צריך לבוא לתוך כלי, שיקבל את השפע בעמ"נ להשפיע, והיות שהאור היה יותר גדול, מכפי שהכלי היה מוכנת לקבל, זאת אומרת, שהכלי צריכה לקבל אור בדיוק כפי מה שיכולים לכוון בעמ"נ להשפיע, ולאור גדול כזה לא היתה לה היכולת לכוון בעמ"נ להשפיע, לכן היה האור צריך להכנס בכלים, שרצונם הוא בעל מנת לקבל.

וזה נקרא "קליפה". ונמצא שהכלים נשברו, שפירושו, שבהכלים האלו, אם יבוא שפע, אז כל השפע ילך לחיצונים, היינו להקליפות. וזה דומה כמו שאומרים, שהכלי נשברה, שלא נותנים לתוכה שום דבר, משום שהכל יפול לחוץ.

לכן אין להאדם להתפלל, שיתנו לו שפע מלמעלה, כי בטח הכל ילך לחיצונים. אלא יתפלל לה', שיתן לו כלי, שהוא רצון וחשק להשפיע לה'. וכשיהיה לו הכלי הזו, אז בטח יתגלה השפע העליון להאדם, וירגיש את הטוב והעונג, שהיה במחשבת הבריאה "להטיב לנבראיו". לכן יש לבקש מה' על מה שבאמת חסר לו להאדם. וזהו כלי דלהשפיע. ועל שאר דברים אין לו להתפלל.

חזרה לראש הדף
Site location tree