אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ברוך שלום אשלג / כתבי רב"ש / שלבי הסולם / שנת 1989 / מהו, ברכת הדיוט אל תהי קלה בעיניך, בעבודה
הרב ברוך אשלג (1991-1907)

מהו, ברכת הדיוט אל תהי קלה בעיניך, בעבודה

תשמ"ט - מאמר כ"ד

1988/89 - מאמר 24

הזה"ק (נשא דף ג' ובהסולם אות י') אומר, אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך. וזהו "יומם יצוה ה' חסדו". ובמגילה (דף ט"ו) אומר שם "לעולם אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך".

ויש להבין, מה זה בא ללמדינו בעבודת ה', כלומר כשלומדים באדם אחד, מהו הפירוש "הדיוט". וקודם כל אנו צריכים להבין מהו הפירוש "הדיוט בכלל".

הנה במסכת מגילה (דף י"ב ע"ב) אמר רב כהנא "מכאן, שהדיוט קופץ בראש". משמע, שהפירוש של הדיוט, מימרה בגנותו, הגם שהוא איש פשוט, מכל מקום אוהב להבליט עצמו ולהראות כוחכם. אם כן בעבודה מה יש לפרש "ברכת הדיוט". וכמו כן יש להבין מה שאומר הזה"ק, אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך. וזהו "יומם יצוה ה' חסדו". מהו הקשר בין "ברכת הדיוט" ל"חסדו".

ידוע שעבודת האדם היא בב' קוים, הנקראים "שני כתובים המכחישים זה את זה, עד שיבוא הכתוב השלישי, ויכריע ביניהם". וזה על דרך שאמרו חז"ל (סוטה מ"ז) "לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת"

ועל דרך עבודה יש לפרש "ימין מקרבת", כשאדם הולך בעבודה, ורוצה להמצא עצמו במצב של התקרבות לה', ולא רוצה לראות שום חסרון על עצמו, כי הוא רוצה עכשיו לעסוק בשירות ותשבחות לה', ואם הוא יראה בעצמו איזה חסרון, כבר לא תהיה באפשרותו לתת תודה לה' בכל הלב, היות שיש לו חסרונות, שהוא רוצה שה' ימלא חסרונותיו.

נמצא, שעל החסרונות הוא מתפלל עכשיו, שה' ימלא אותם. נמצא, שכבר יש לו חסרון בההודאה. כלומר, שבאמצע אמירת תודה רבה, הוא טוען, שה' עוד לא נתן לו הכל מה שחסר לו. לכן בעת שהוא רוצה לעסוק בבחינת שלימות, בכדי שהתודה שנותן לה' תהיה בכל הלב, אסור אז לראות שום חסרון אצל עצמו.

אולם יש להבין, איך האדם יכול לומר שאין לו חסרון. אלא הוא מודה ומשבח לה', בזה שהוא עובד ה', בזמן שרואה, שהעבודה שלו מלאה חסרונות. ואיך אפשר לשקר, בו בעת שהוא רואה בעצמו האי שלימות שלו בתורה ועבודה. התשובה היא, בזמן שהאדם עושה חשבון לעצמו, ורואה את שפלותו, איך שהוא יותר גרוע משאר אנשים, הן בכשרון והן במידות, ומכל מקום ה' נתן לו מחשבה ורצון לעשות משהו בתו"מ, והוא יודע בעצמו, שגם השרות הקטן הזה הוא לא שוה, והוא רואה שיש הרבה אנשים שהם יותר חשובים ממנו, מכל מקום ה' לא נתן להם מחשבה ורצון לעשות משהו בדברים של קדושה, ולו כן נתן מחשבה ורצון.

ועל זה הוא מודה ומשבח לה', כאילו הוא השיג הון תועפות בגשמיות, לאיזה מצב רוח היו הדברים גשמיים מביאים אותם. ומהציור הזה הוא מקבל שמחה ואושר, ויש לו מזה הרחבת הדעת. ודבר זה גורם לו, שמקבלים על ידי זה אח"כ אוזניים לשמוע דברים, שמקודם לכן היו לו אוזניים אטומות. ועכשיו ע"י השמחה כל האברים שלו נעשו ערים ומבינים וחושבים לכל דבר, כי השמחה שבאה לו ע"י שמחה של מצוה, זה גורם לו שגם בגשמיות, שהאדם יהיה עכשיו לאדם אחר לגמרי. וזה הכל בא לו מצד שהחשיב דברים שבקדושה.

אולם האדם צריך להאמין, שאפילו שהוא מעריך את חשיבות של קדושה בכל יכולתו, מכל מקום עוד לא הגיע לתת את שיעור החשיבות, שיש שם החשיבות האמיתית, כי אין בידי אדם להעריך את מדת חשיבות של קדושה, שרק אלו שהם "בני עליה", הם יודעים איך להעריך דבר רוחני.

אלא שחז"ל, הם היו יודעים לתת חשיבות לרוחניות, כמו שאמרו חז"ל (ברכות ז') וזו לשונם "אמר ר' זירא, אגרא דפרקא ריהטא". ופירש רש"י, עיקר קיבול שכר הבריות הרצים לשמוע דרשה מפי חכם, הוא שכר המרוצה, שהרי רובם אינם מבינים. והמרש"א מפרש וזו לשונו, ועוד יש לומר "דחכמים דאינן צריכין לפרקא, דכבר יודעין דברי הלכה, קאמר, דמכל מקום אגרא שלהם ריהטא", היינו שכר המרוצה. אמר אביי "אגרא דכלה דוחקא". ופרש רש"י וזו לשונו "שבת שלפני הרגל, שהכל נאספים לשמוע הלכות רגל".

הפירוש הוא, ויש שאינם מבינים ההלכות, מכל מקום יש להם שכר על זה שעומדים דחוקים. והמרש"א אומר גם על זה "אם השומע תלמיד חכם, ואין צריך לכך, יש לו אגרא דדוחקא". ובהאמור אנו רואים, איך שחז"ל היו מעריכים את חשיבות של רוחניות, שאמרו "אפילו שאין אנשים מבינים את מה שהחכם דורש, מכל מקום יש להם שכר זה, שרצים לשמוע את דרשת הרב". ועוד יותר מזה, אנו רואים מה שהמרש"א אומר, אפילו אלו אנשים שהם בעצמם תלמידי חכמים, ויודעים את ההלכות לבדם, מכל מקום אם הם באים לשמוע את דרשת הרב, יש להם שכר, ובטח שכר לא נותנים אלא על עבודה.

נמצא שלפי זה, שהאדם צריך לשמוח בזה שזכה לעבודת ה', הגם שבא לבית המדרש או לבית הכנסת ואינו לומד, יש לו שכר הליכה, שפירושו, שזה נכנס בגדר עבודת ה'. והראיה לזה, שמשלמים שכר על עבודה זו. אם כן יוצא, בזמן שהאדם הולך בקו ימין, שרוצה לעסוק בעבודה של זמירות ותשבחות לה', הוא צריך אז לראות שיש לו שלימות. כלומר, שהוא צריך להעריך את שפלותו, ואיך שהקב"ה נתן לו רצון וחשק לכל הפחות ללכת לבית המדרש, אף על פי שלא מבין שום דבר. ולומר "אין בכוחי להעריך את החשיבות שעלה בגורלי, שה' בחר בי לכל הפחות לאיזה שרות כל שהוא". ויהיה בשמחה, כאילו הוא מצא הון תועפות בגשמיות, איך הוא היה שמח, והשמחה הזו נותנת כח להאמין בה', שהוא טוב ומטיב.

מה שאם כן בזמן שהאדם מתחיל לעשות חשבונות, כמה הוא הרויח ברוחניות ע"י יגיעה שכבר נתן, ומתחיל לראות שהוא לא התקדם, הגם מה שהוא רואה, הוא אמת לפי השגתו, אבל במצב הזה הוא נפרד מהקדושה, מטעם שבמצב הזה הוא מדבר לשון הרע על ההשגחתו יתברך, שאינו יכול לומר, שהנהגת הבורא היא בבחינת טוב ומטיב.

נמצא שעל ידי זה הוא נעשה יותר מרוחק מהקדושה. כלומר, כי כפי מה שהוא רואה שהוא בחסרון, ורואה את כל מה שחסר לו, וכמה וכמה פעמים הוא התפלל לה', וה' לא נתן לו שום דבר על בקשתו, תיכף הוא פוגם באמונה של "כי אתה שומע תפלת כל פה".

נמצא, שנעשה במצב הזה, שהוא אומר, שהוא הולך עכשיו על דרך האמת ולא רוצה לרמאות עצמו, שהוא איש שיש לו שלימות. ובטח הוא בטוח, בדרך שהוא הולך היא דרך אמיתית. אולם אין אדם יכול לעשות לעצמו דרכים, אלא צריכים לקבל דרך מכפי שרבותינו סדרו לנו.

ועל ענינים כאלו שאל אאמו"ר זצ"ל, על מה שאנו אומרים (ב-"אתה בחרתנו") "ורוממתנו מכל הלשונות". הלא אין בעולם אלא רק לשון אחד של היצה"ר. לכן "ורוממתנו מכל לשון" היה צריך לומר. מהו "מכל הלשונות", לשון רבים. ואמר, שיש מלאכים קדושים, וכמו כן יש מלאכים טמאים, היינו שיש לפעמים שהיצה"ר מונע אותו מלעשות דבר טוב, מכח שמסית לו, ואומר שאין לך שום צורך לעסוק בתו"מ, מטעם שלא יהיה לו מזה שום רווח. ולפעמים בא אליו ואומר לו, שלא כדאי לך לעשות הדבר הזה, היות שזה הדבר יפריע לך מלעסוק בתו"מ. נמצא, שהוא מדבר אליו להיפך, הוא רוצה שהאדם יעסוק בתו"מ, לכן הוא מיעץ לו לא לעשות את הדבר הזה, מה שהוא רוצה לעשות, או ללמוד, או לחשוב, וכדומה.

נמצא, בזמן שהאדם צריך ללכת ב"קו ימין", אז בא אליו המלאך קדוש ואומר לו, תסתכל על שפלות שלך, תראה שחסר לך תורה וחסרה לך אמונה, וגם בקיום מצות אין אתה בסדר, ומוריד אותו לשאול תחתית, ומדבר אליו כמו מלאך קדוש. ומה נעשה, שבסופו של דבר האדם בא לידי ירידה, שאין לו אז ראש לעשות שום דבר בקדושה. לכן בזמן שהוא צריך ללכת בקו ימין, הוא צריך להילחם עם כל אלו שמתנגדים לשלימות הימין, ולהאמין למעלה מהדעת, שהס"א מדברת אליו בלבוש של מלאך קדוש.

אולם אח"כ, האדם צריך לעבור אל קצה השני, הנקרא "קו שמאל". ושם צריכים שמירה מעולה. והוא צריך להיות מוכן, בזמן שראה את העבר שלו, שהוא מלא חסרונות, שתהיה בידו יכולת לתת תפלה על החסרונות, אחרת אסור להכנס לעבודה של שמאל. וזה כמו שכתוב בזה"ק, ש"אסור להרים את הידים בלי תפלה ובקשה", שפירושו "הרמת ידים" נקרא, שהוא מסתכל בהידים שלו, היינו מה כבר יש לו בהידים מרוחניות, אם הוא התקדם משהו או לא.

וזהו אסור להסתכל, רק באופן שהוא מוכן לתת תיכף על המקום תפלה ובקשה, אחרת הוא יפול לכלל יאוש, ועצבות, ומרה שחורה, ויהיה מוכרח לברוח מהמערכה. נמצא, במקום שהוא היה צריך לקבל מקו שמאל מקום לתפלה, שרק בגלל זה הוא צריך לעבור לקו שמאל, לכן, אם הוא אינו בטוח שיהיה ביכולתו תיכף לתת תפלה על המקום, הוא צריך להישאר בקו ימין, עד שיהא בטוח, שעל ידי זה הוא יקח כח להתפלל, שה' יעזור לו, ויהיה מאמין "כי ה' הוא שומע תפלה". אחרת יש איסור בדבר. כי בטח "תודה רבה" במצב הזה שהוא נמצא לא יכול לתת, ותפלה גם כן לא יכול לעשות, שיתפללו לה', שיוציאו מהמצב הזה. כי בזמן שהאדם נמצא במצב, שהוא מתחיל לדבר לשון הרע על ההשגחה, תיכף נאבד ממנו כח התפלה, שהגוף לא יכול להאמין, שה' הוא "שומע תפלת כל פה". נמצא, שהוא נשאר קרח מכאן וקרח מכאן, לכן הוא צריך להישאר בקו ימין ולא להכנס לקו שמאל.

וזה שאמרו חז"ל (יומא ט"ז) "כל פינות שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימין", שפירוש של "כל" הוא "בדרך כלל". כלומר, בדרך כלל האדם צריך ללכת בקו ימין. ובקו שמאל מותר ללכת רק בזמן שהוא בטוח שיהיה בידו להתפלל על החסרונות שלו. אחרת הוא צריך להישאר בימין, עד שירגיש בעצמו, שהוא מוכן לזה.

לכן, אם נתעוררו לו נגד רצונו מחשבות, שהוא לא בסדר, ואיך הוא יכול לדבר דיבורי תורה ותפלה לה', בזמן שהמחשבות שלו אומרות לו, הלא אתה מלא לכלוך, ואיך אתה לא מתבייש לעסוק בדברי קדושה. על זה האדם (חייב) לומר, שכתוב "אני ה' השוכן אתם בתוך טומאתם", כלומר, אפילו שאני נמצא בשפלות הכי גרועה, מכל מקום אני מאמין במה שכתוב, שה' שוכן אפילו בשפלות הכי גרועה.

אולם אינו שורה אצל בעלי גאוה, כמו שאמרו חז"ל "כל המתגאה, אומר הקב"ה, אין אני והוא יכולין לדור במדור אחד". לכן כשהאדם מרגיש עצמו בשלימות, לפי הקו ימין, שהוא מעריך את שפלותו, ואומר, שמכל מקום ה' נתן לו קצת אחיזה כלשהי בקדושה, וקצת הזה לגבי הקדושה שהאדם צריך להשיג, בודאי נקרא זה הקצת קדושה לגבי קדושה אמיתית, בחינת הדיוט. ואם הוא אומר לפי שפלותו, אני מודה ומשבח לה' עבור זה.

על זה יכולים לומר, כמו שכתוב "אני ה' השוכן אתם בתוך טומאתם". וכשהוא שמח מזה, יש לו הזדמנות לזכות לבחינת "שהשכינה שורה אלא מתוך שמחה". נמצא, שע"י השפלות הזו, שמזה שה' נתן לו משהו אחיזה בקדושה, הוא יכול לעלות במעלות הקודש, אם הוא רק לוקח מזה שמחה ומחשיב את זה, אז האדם יכול לומר "מקימי מעפר דל", "מאשפות ירים אביון". היינו, בזמן שהאדם מרגיש את שפלותו, והוא דל, היינו עני, כמו שאמרו חז"ל (נדרים מ"א) וזו לשונם "אמר אביי, נקטינין, אין עני אלא בדעה", שפירושו, מסורת מאבותינו, מנהג מאבותינו, ש"אין עני אלא בדעת".

וזה שאומר שהוא דל, היינו עני, שאין לו שום דעת בקדושה, הוא נקרא "עני ודל". ואז, אם יש משהו אחיזה בקדושה, אף על פי שהוא דל, אומר "מקימי מעפר דל". זאת אומרת, שאומר הלל, שאף שהוא דל, מכל מקום ה' מקים אותו. "מאשפות ירים אביון", הגם שהוא מרגיש שהוא אביון, מכל מקום ה' הרים אותו. ועל זה הוא אומר הלל לה'. ושיעור אחיזה בקדושה צריך להיות במשהו, כבר יכולים להגיד הלל ולתת שבח לה'.

ויכולים לפרש במה שכתוב (תהילים צ"ז) "שמחו צדיקים בה' והודו לזכר קדשו".

שיש לפרש "צדיקים", פירוש מי שאומר שה' הוא צדיק, היות שכל מה שיש לו איזו אחיזה בקדושה, כבר אומר "ה' הוא צדיק", במה שנותן לעני ואביון כמוהו איזו אחיזה ברוחניות. והם נקראים "צדיקים", כמו שכתוב "איזה צדיק המצדיק את קונו".

ושיעור אחיזה ברוחניות, הוא, שעל זה הוא יכול לומר, שאני שמח עם זה, אומר הכתוב "והודו לזכר קדשו", שהם נותנים הודאה על "זכר קדשו", זה שזוכרים את קדושתו יתברך, על זה הם נותנים הלל ושבח. זה שכתוב "והודו לזכר קדשו". זאת אומרת, אם הם רק נזכרים משם הקדוש, כבר על זה לבד הם נותנים "הודו לה'", כלומר אפילו רק על זכירה לבד תיכף מתעוררים לתת הודאה לה'.

מה שאם כן מי שיש לו קצת גאווה, ואומר, שאר אנשים, שאין להם שכל, הם יכולים להיות עובדי ה' בלי שום שכל ודעת, מה שאם כן איש כמוני, שיש לו שכל ואיננו טיפש כשאר אנשים, הוא אומר, אם הבורא רוצה שאני אעבוד בשבילו, הוא צריך להתחשב עמי ולתת לי טעם בתורה ובתפלה, אחרת אני יכול להיות עובד כמו שאני מבין, ולא כמו שאתה דורש.

על זה כתוב "ה' מלך גאות לבש", היינו שה' מתנהג לגבי אלו אנשים בלבוש של גאוות, ואינו מתפעל מהם, והם נשארים עם הגאוות שלהם ולא יותר. לכן כתוב "רם ה' ושפל יראה", עם שפלותו האדם יכול לראות. מה שאם כן "וגבוה", מי שמחשיב עצמו שהוא יותר גבוה משאר אנשים, הוא נקרא "וגבוה ממרחק", היינו הוא מתרחק מהקדושה.

ובהאמור נבין מה ששאלנו, מהו "אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך", שהפירוש הוא, שבזמן שהאדם מרגיש שהוא הדיוט, שאין לו אלא רק קצת מגע עם הקדושה, שזה נקרא "הדיוט" לגבי השלימות שהאדם צריך להגיע, מכל מקום כשהוא עושה ברכה ונותן תודה לה', "אל תהי קלה בעיניך", אלא האדם צריך להחשיב זה כאילו השיג הון תועפות, ולתת תודה וברכה לה' כאילו השיג שלימות אמיתית.

חזרה לראש הדף
Site location tree