אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ברוך שלום אשלג / כתבי רב"ש / שלבי הסולם / שנת 1991 / מהו שלום שלום לרחוק ולקרוב, בעבודה
הרב ברוך אשלג (1991-1907)

מהו שלום שלום לרחוק ולקרוב, בעבודה

תשנ"א - מאמר ל"ו

1990/91 - מאמר 36

הזה"ק (קרח דף ב' ובהסולם אות ה') אומר וזה לשונו "קרח הלך במחלוקת. מהו מחלוקת, הרחקה ודחוי שלמעלה ומטה. ומי שרוצה לדחות תיקון העולם, יהיה נאבד מכל העולמות. מחלוקת, היא הרחקה ודחוי של השלום. ומי שחולק על שלום, חולק על שמו הקדוש, משום ששמו הקדוש נקרא "שלום". אין העולם עומד אלא על שלום. כשברא הקב"ה את העולם, לא היה יכול להתקיים, עד שבא והשרה עליהם שלום. ומה הוא, הוא שבת. ועל כן מי שחולק על השלום, יאבד מן העולם. ר' יוסי אמר, כתוב, שלום רב לאוהבי תורתך. התורה היא שלום, שכתוב, וכל נתיבותיה שלום. וקרח בא לפגום השלום של מעלה, שהוא התורה, דהיינו קו האמצעי, שנקרא תורה, העושה שלום בין ימין לשמאל, ושל מטה של משה. ומשום זה הוא נענש מעליונים ותחתונים, מאש ומפי הארץ".

ויש להבין מה שאומר טעם על מה ש"אין העולם מתקיים אלא על השלום, משום ששמו הקדוש נקרא "שלום"". נמצא, שכל הסיבה שאין העולם יכול להתקיים, היא בשביל שהקב"ה נקרא שלום.

ויש להבין, מהו הקשר לשמו של הקב"ה. בפשטות כל אחד מבין, שאם תהיה מחלוקת, לא יכול להיות קיום העולם. ומה זה נוגע לשמו של הקב"ה. וגם יש להבין מה שאומר "ומהו השלום". הוא אומר, ששלום נקרא "שבת". ור' יוסי אומר, ששלום נקרא "תורה". כלומר, במה מתבטא וניכר ששבת ותורה מראים על שלום.

קודם כל יש לנו לחזור על שני עיקרים שיש לנו לדעת, שכבר דברנו מזה הרבה פעמים:

א) מהי מטרת הבריאה.

ב) מהו תיקון הבריאה, כלומר מה עלינו לעשות בכדי להשיג את מטרת הבריאה.

ידוע, שמטרת הבריאה היא, שהנבראים צריכים לקבל טוב ועונג, כמו שאומר "רצונו להטיב לנבראיו". ולמטרה זו ברא בהנבראים רצון לקבל הנאה. כלומר אם אין השתוקקות להדבר, לא יכולים להנות מהדבר. לכן אנו רואים, בכל מקום שהאדם רואה שיכול להנות מאיזה דבר, אין לו כח המעצור, שלא ירצה לקבל את התענוג. ואם לפעמים אנו רואים, שהאדם כן מוותר על תענוג, זה מוכרח להיות מטעם סיבה מיוחדת, שבגללה כדאי לו לוותר, מטעם שאין האדם יכול ללכת נגד הטבע של רצון לקבל. לכן, אם יש סיבה מספקת, האדם מוותר על התענוגים, מה שהוא רוצה לקבל. וזה יכול להיות מב' סיבות:

א) מטעם שכר, היינו שאם הוא יוותר על תענוג הזה, למה שהוא משתוקק עכשיו, הוא יקבל במקומו תענוג יותר גדול.

ב) מחמת עונש. היינו שאם לא יוותר על תענוג הזה, הוא יקבל עבור זה יסורים גדולים, והוא רואה שכדאי לוותר על התענוג הזה, בכדי שלא יסבול יסורים.

נמצא, זה שהאדם מוותר עכשיו על הרצון לקבל את התענוג, אין הוויתור הזה מטעם שלא רוצה לעבוד לתועלת עצמו. אלא שהוא רואה, אם הוא לא יוותר עכשיו על הדבר אליו הוא משתוקק, זה יזיק לתועלת עצמו. ובגלל זה הוא מוותר. ומטעם זה אין אנו אומרים, בזה שהוא ויתר על התענוג, שהוא עשה משהו נגד הטבע, היינו שפגם חס ושלום בהרצון לקבל. אלא כל מה שהוא עושה, הכל הולך לפי שיטת הרצון לקבל.

כלומר לא להסתכל על המעשים שהאדם עושה. שיש לפעמים, שהוא מוותר על משהו, אין זה סימן שהאדם הזה הוא בעל עבודה. אלא שצריכים לראות הכוונה גם כן.

למשל האדם יכול לפעמים לוותר על תאות אכילה וכדומה, אם הוא יודע, שמישהו יראה, שהוא אדם שמוותר על תענוגים, שזהו סימן שהוא עובד ה', ויש אנשים שיכבדו אותו בשביל זה. כבר יש כח לאדם להתגבר, מטעם שיקבל תענוג יותר גדול, שהוא כבוד. וזהו בדרך כלל.

וגם יש יוצא מן הכלל, שהם יכולים לבזות עצמם, היינו לוותר על כבוד, בכדי להשיג תאוה. ויש שאינו מוותר על תאוה, אבל לא מטעם כבוד אלא להיפך. היינו שאם האדם עובד בדרך של הצנע לכת, האדם יכול להרבות באכילה, דרך משל, ובטח אנשים יראו, איך שהוא אוכל, הם יבזו אותו בלבם. והוא מוותר על הכבוד, בכדי שירויח מזה, שיהיה בידו לעבוד בהצנע לכת, שע"י עבודה זו הוא יכול לזכות לתענוג יותר חשוב, כי האדם ההולך בהצנע לכת הוא זוכה לדביקות ה'.

זאת אומרת, זה שאנשים מכבדים אותו אין הוא רוצה לקבל מזה סיפוק. היות שיש כלל, שבזמן שאנשים חושבים, שהוא מורם מעם, הם מכבדים אותו. ולכבוד יש שליטה, שמי שנכנס בתאות הכבוד הוא לא יכול לצאת ממנו, כלומר שהוא מוכרח לעבוד ולתת יגיעה בכדי להשיג את הכבוד, ואי אפשר לו לעשות שום מעשה לשם שמים. אי לזאת, ניתנה לנו עצה, שהאדם יעשה את כל מעשיו בהצנע לכת, וממילא לא יתנו לו כבוד. ומזה אפשר לו להינצל, שלא יפול תחת שליטת הכבוד. ואז יש לו מקום להרגיל עצמו לעשות בע"מ להשפיע.

ובהאמור אנו רואים, שמי שמוותר מלקבל תענוג קטן, ובמקום זה הוא מקבל תענוג גדול, אין זה שפגם חס ושלום בהרצון לקבל. והתענוג הגדול לפעמים הוא מקבל מאיזו קבלת תענוג מבחינת התאווה, ולפעמים התענוג הגדול הוא ע"י כבוד וכדומה.

ולפעמים יש שמקבל תענוג קטן, היינו תאוה קטנה. וזהו מטעם שהוא יודע, שע"י זה הוא מוותר על תענוג גדול, שהוא כבוד. ונשאלת השאלה, מדוע הוא רוצה לוותר על תענוג גדול. זהו מטעם שהוא רוצה לקבל תמורת ויתור של תענוג גדול, וזה בכדי לקבל מדרגה יותר גדולה. היינו דוגמא, ע"י ויתור הכבוד הוא רוצה לזכות לדביקות ה'.

ובאופן כזה אין אנו אומרים שקבל תענוג קטן, שהיא אכילה, והוא מוותר על תענוג גדול שהוא כבוד. אלא אנו צריכים לומר, שגם על התאוה הקטנה הוא אינו מוותר, רק לעיני אנשים שמסתכלים עליו. והם אומרים, שלאדם הזה אין שכל, היות שהוא לא רוצה לוותר על תאוה קטנה, שבטח אם היה מוותר על התאוה, הוא היה יכול לקבל תענוג יותר גדול, אלא אין לו כח התגברות אפילו על תאוה קטנה. נמצא, שאי אפשר לדעת את האמת באדם, שדרכו ללכת בדרך של הצנע לכת.

ועתה נחזור לענין מה שדברנו בקשר לתיקון הבריאה, שהאדם צריך להגיע לעשות כל מעשיו בע"מ להשפיע. והיות שהאדם נברא בטבע רק לקבל לתועלת עצמו, ואיך יכולים לומר להאדם, שילך נגד הטבע. כי הגוף שואל, מה יהיה לי מזה. ובטח צריך לענות ולומר לו, יהיה לך מזה, שאם אתה תעבוד בע"מ להשפיע, אתה תזכה להטוב ועונג שישנו במטרת הבריאה.

אם כן התשובה היא, שהרצון לקבל ישיג תענוג יותר גדול, מכפי שהוא מסוגל לקבל עכשיו ברצון לקבל בלי הכוונה דע"מ להשפיע. אז הגוף טוען, אם כן אתה אומר לי, שגם אז אני מרויח. היינו שאני רואה, אם אני אהיה עובד בע"מ להשפיע, אז תהיה לי מזה תועלת עצמי. אם כן האדם אומר, שאין הוא רואה שום עשיה, שיכולים לעשות בלי שתצמח מזה תועלת עצמו.

והתשובה היא, שאי אפשר להבין מצד השכל, שיהא אפשרות באדם לעשות משהו נגד הטבע. לכן אומרים לאדם, נכון מה שאתה אומר, כי אין מציאות מצד הטבע שתהיה להאדם יכולת להבין מהו בע"מ להשפיע. לכן אמרו חז"ל "לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה". ואז, כשילמוד שלא לשמה, אז "המאור שבה מחזירו למוטב", כמו שאומר בהסולם (בראשית חלק ג' דף ס"ד) וזה לשונו "שאם יעסוק אדם בתורה ומצות אפילו להנאת עצמו, מכל מקום ע"י המאור שבה ירגיש הפחיתות והשחיתות הנוראה שיש בטבע הקבלה לעצמו. ואז יתן אל לבו לפרוש את עצמו מטבע הקבלה הזו, ויתמסר לגמרי לעבוד רק להשפיע נחת רוח ליוצרו, ואז יפקח ה' את עיניו, ויראה לפניו עולם מלא מתכלית השלימות שאין בו חסרון כל שהוא".

ובהאמור אנו רואים, שאין בידי אדם להבין מהו לעשות בע"מ להשפיע ולא לתועלת עצמו, שזה יכולים להבין משהו דוקא ע"י התעסקותו בתו"מ אפילו שלא לשמה, מכל מקום המאור שבה יכול לתת להבין, שיש ענין שכדאי לעשות רק לתועלת ה' ולא לתועלת עצמו.

מה שאם כן בלי סגולת התו"מ, אין השכל שבאדם מסוגל להבין שאפשר לעשות משהו, אם לא יצמח מזה תענוג, שהאדם יכול להנות את הרצון לקבל שלו. לכן כשאומרים לאדם, שהוא צריך לעשות הכל לתועלת ה', והאדם רואה, שאין הוא יכול להבין דבר כזה, התשובה, זה נכון שאי אפשר להבין זה עם השכל החיצוני שניתן להאדם, אלא אומרים לו, אתה צריך לדעת, שחבל על הזמן לחכות ולומר, שאם הוא ישכיל בדבר הוא יבוא לידי הבנה לעסוק בזה להשיג את הרצון להשפיע, ובינתים לחכות מלהתפלל שה' יתן לו את הרצון הזה. כי מטרם שהוא מבין שהוא צריך את הדבר, איך אפשר להתפלל לה' שיתן לו איזה דבר, אם האדם אינו יודע שנחוץ לו את הדבר. הוא יכול לומר בפה, שהוא רוצה את הרצון להשפיע, אבל להתפלל מעומק הלב, שחסר לו, איך זה אפשר להיות.

ואין שום עצה להבין זה בשכל חיצוני, אלא מי שרוצה ללכת בדרך ה' ולהגיע להמטרה שבשבילה נברא, הוא צריך להאמין באמונת חכמים, שאמרו, שהאדם צריך לעשות הכל בע"מ להשפיע ולא לתועלת עצמו. כלומר, זה שהוא צריך ללכת בדרך שכל מעשיו יהיו בע"מ להשפיע, הרצון הזה אין האדם יכול לקחת, אלא רק הבורא יכול לתת לו את הטבע שני. וגם להאמין, שהצורך לזה הוא יקבל מקיום התו"מ אפילו שלא לשמה, מטעם כי "המאור שבה מחזירו למוטב". לכן אנו רואים כאן ב' דברים שהבורא נותן:

א) הצורך שהאדם יבין שהוא נצרך להרצון להשפיע, ואת זה הוא מקבל ע"י המאור שבתורה. ואח"כ הוא מקבל גם האור, שהוא הכח שיכול לעשות הכל בע"מ להשפיע.

ובהאמור יש לפרש מה ששאלנו, מהו הטעם שאין העולם עומד רק על שלום, מטעם ששמו של הקב"ה הוא שלום. ושאלנו, מהו הקשר בין זה לזה.

והתשובה היא, היות שאי אפשר לעשות שלום אם אין שם מחלוקת, כי רק במקום שיש מחלוקת, אז שייך לומר שלום, לכן צריכים מקודם לדעת, מהי המחלוקת שיש בעולם, שצריכים לעשות שלום, מטעם שהקב"ה נקרא שלום, ורק אז יש קיום העולם.

ידוע, שרצון הבורא הוא להטיב לנבראיו. לכן כל הנבראים מרגישים, שהם צריכים לקבל טוב ועונג מה'. נמצא, בזמן שאין הם מקבלים טוב ועונג, הם במחלוקת עם הבורא, מדוע הוא לא נותן להם טוב ועונג. והיות שנעשה תיקון, בכדי שלא תהיה בחינת בושה, יש לעשות הכל בע"מ להשפיע, אז הבורא במחלוקת עם הנבראים, מדוע הם לא רוצים לעבוד בע"מ להשפיע.

ולפי זה יוצא, שיש כאן שתי דעות מנוגדות:

הנבראים אומרים להבורא, תן לנו להנות, תמלא את רצוננו, היינו את הרצון לקבל שלנו, עם כל טוב, שנוכל לומר "ברוך שאמר והיה העולם", מסיבת שאנו מרגישים את הטוב שיש לנו ואנו נהנין מזה.

והבורא אומר, שגם אני רוצה להנות מהעולם מה שבראתי, וכל הנאה שלי, היא מזה שאתם נהנין, שזו המטרה שלי של הבריאה, כמו שכתוב "רצונו להטיב לנבראיו". אלא שאני רוצה, שהנאה שלכם תהיה בשלימות, בלי שום אי נעימות, הנקראת "בושה".

לכן לאחר שמורגשת המחלוקת אצל הנבראים, אז הנבראים רוצים לעשות שלום עם הבורא. כי אחרת אין קיום להעולם, כלומר העולם צריך להתקיים רק בשביל המטרה שבגללה נברא העולם. ואם אין המטרה יכולה לצאת לפועל, אם כן בשביל מה צריכים את העולם. כי העולם לא נברא שהנבראים יסבלו יסורים ומכאובים.

ומשום זה נקרא שמו של הבורא "שלום", מטעם כי אי אפשר להתגלות שמו של הבורא, ששם הכללי שלו הוא "טוב ומטיב". ואיך יכול להתגלות השם של טוב ומטיב בזמן שיש מחלוקת בין הבורא להנבראים, כנ"ל.

ובהאמור אנו רואים, שדוקא על השלום יכול להתקיים העולם, שפירוש של שלום הוא, שיש עכשיו להרגיש ע"י השלום, שהבורא הוא טוב ומטיב, בגלל שהם מקבלים את הטוב ועונג מהבורא, לאחר שנעשה השלום, היינו כנ"ל, שהנבראים מסכימים לרצון הבורא, מה שהבורא רוצה שהנבראים יעשו הכל לתועלת ה'.

וזה נקרא ש"מתדמים לרצון הבורא". שרצונו הוא רק להשפיע להנבראים, כמו כן הנבראים מתדמים עכשיו לרצון הבורא, שגם הם רוצים רק להשפיע להבורא. ואז, ע"י השתוות הצורה, יש מקום לגלות את הטוב ועונג שבמחשבת הבריאה. ואז מתגלה שמו של הקב"ה שהוא "טוב ומטיב".

ובזה נבין מה ששאלנו, הלא ענין "שלום" שייך דוקא במקום שיש מחלוקת. אם כן מדוע ברא הקב"ה את העולם לכתחילה שתהיה מחלוקת. והתשובה היא, שענין מחלוקת שייך בכל מקום שיש שני דברים מנוגדים, והיות שהעולם יצא עם הכלי של רצון לקבל. כי אחרת, אם אין רצון לקבל לאיזה דבר, לא יכולים להנות מהדבר. לכן יצאה הבריאה עם הטבע של רצון לקבל לעצמו, ואח"כ, בכדי לתקן אותה, שלא יהיה בה ענין של בושה, אז הנבראים צריכים לקנות טבע שני, היינו לקנות רצון הבורא, שרצונו להשפיע. לכן מזה יצאה המחלוקת.

נמצא, שהמחלוקת היא דבר הכרחי. היינו שאם אין הנבראים מבינים את ענין המחלוקת, אין הם מסוגלים להשיג אף פעם את מטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו. כי אי אפשר לתקן איזה דבר, אם לא יודעים את החסרון. לכן כשיודעים את המחלוקת, שיש בין הרצונות, אז יכולים לעשות שלום ביניהם.

ובהאמור יש לפרש מה ששאלנו, מהו השלום. הוא אומר ששלום הוא שבת. ר' יוסי אומר "שלום הוא תורה", היינו שע"י התורה האדם מגיע להרגיש את ענין המחלוקת, כנ"ל. כי התורה, אפילו בחינת "שלא לשמה", המאור שבה נותן לו להבין, שיש ענין שצריך לעבוד בע"מ להשפיע. נמצא, שע"י התורה הוא בא מקודם להמחלוקת, שאז הוא יודע מה שצריכים לתקן, ואח"כ, ע"י זה שהאדם הוא זוכה לבחינת "תורה לשמה", אז התורה עושה "שלום", היינו שהתורה נותנת לו את הכח של רצון להשפיע, שהוא ענין "לעשות הכל לשם שמים". נמצא, שע"י התורה הוא משיג ב' דברים, היינו הן הכלי, שהוא החסרון, והן האור, שהוא הכח שיוכל לעשות הכל בע"מ להשפיע.

וזה שאומר, ששלום נקרא שבת, אינו חולק על הפירוש, ששלום נקרא תורה, כי חז"ל אמרו (ע"ז ג') "אמר להן הקב"ה, מי שטרח בערב שבת, יאכל בשבת. מי שלא טרח בערב שבת, מהיכן יאכל בשבת".

ויש להבין המאמר הזה על דרך עבודה, שהפירוש יהיה כנ"ל, היות ש"שבת" נקראת שלום, אם כן איך אפשר לזכות לשלום, אם אין שם מחלוקת. ומהי המחלוקת. זהו כמו שאמרו חז"ל "לעולם ירגיז אדם יצה"ט על יצה"ר". ופירוש רש"י, שיעשה עמו מלחמה (ברכות ה'). שענין המלחמה היא, היות שענין יצה"ט הוא, שיהיה לו הרצון כמו הבורא, שהוא רצון להשפיע, ויצה"ר נקרא הרצון לקבל, אז האדם צריך להשתדל שיעשה מחלוקת, היינו כנ"ל שהם ב' רצונות מנוגדים. אז באה "שבת" ועשה שלום.

מה שאם כן אם אין מחלוקת, מה שייך לומר, ששבת עושה שלום. וזה שאומר "מי שלא טרח בערב שבת, מהיכן יאכל בשבת". נמצא, הטרחה היא המחלוקת,היינו להילחם עם היצה"ר, שהוא הרצון לקבל, כנ"ל.

אולם מדוע נקראת שבת "שלום". זהו כמו שכתוב בזה"ק, וזה לשונו "מהו שבת, שמא דקודשא בריך הוא" (מובא בזהר בסעודת שבת בבוקר). וידוע, ששמו של הקב"ה הוא "התורה", כמו שאמרו חז"ל "כל התורה כולה היא שמותיו של הקב"ה". נמצא, שהן שבת והן תורה, שניהם הם עושים שלום, שפירושו הוא, שע"י התגלות התורה מבחינת "שמא דקוב"ה", אז נעשה שלום בין הנבראים להבורא, כי הנבראים נהנים שהם זוכים לקבל את הטוב ועונג, והקב"ה נהנה מזה שמטרת הבריאה יצאה לפועל, היינו הרצון דלהטיב לנבראיו מתגלה בכל שלימותו.

ובהאמור יש לפרש דברי הזה"ק, שאומר, שקרח הלך במחלוקת, ומי שרוצה לדחות תיקון העולם יהיה נאבד מכל העולמות. ויש לפרש, כי ענין תיקון העולם היה, שהכל יהיה בע"מ להשפיע. וזה שקרח הלך במחלוקת, היה צריך אח"כ להגיע לבחינת שלום, שזהו תיקון. וקרח היה רוצה להישאר במחלוקת. נמצא, שדחה תיקון העולם, זה שאומר "ומי שחולק על השלום, חולק על שמו הקדוש, משום ששמו הקדוש נקרא "שלום".

והפירוש הוא, כיון ששמו נקרא "שלום", היינו שנעשה שלום בין הבורא להנבראים, היינו שמתגלה שמו של הקב"ה, שהוא טוב ומטיב. וע"י המחלוקת, הנקראת "שינוי צורה", אין הטוב יכול להתגלות. נמצא, שהנבראים הם במחלוקת עם ה'. מה שאם כן כשנעשה שלום מבחינת הכלים, היינו מבחינת הרצונות, שנעשה רצון אחד בעולם, הנקרא "רצון להשפיע", אז מתגלה כל הטוב ועונג בעולם.

חזרה לראש הדף
Site location tree