אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ברוך שלום אשלג / כתבי רב"ש / שלבי הסולם / שנת 1986 / ענין קליפה שקדמה לפרי
הרב ברוך אשלג (1991-1907)

ענין קליפה שקדמה לפרי

תשמ"ו - מאמר ל'

1985/86 - מאמר 30

הזהר בפרשת בלק (ובהסולם דף ח' אות ט"ו) וזה לשונו "ואם תאמר, שהקב"ה רצה כך, לתת הבכורה לישראל, ואינו מן הדין. בא וראה, עשו היה קליפה וסטרא אחרא היה. ונודע שהקליפה קדמה למוח, ועל כן יצא ראשון. כיון שיצאה הקליפה, ונעברה, הנה נמצא המוח. ערלה הראשונה, שהוא עשו, נמצא בחוץ. ועל כן יצא ראשון. הברית, שהוא היקר מכל, דהיינו יעקב, הוא נגלה אח"כ. ועל כן אין קדימת עשו נחשב לבכורה, כי קליפה וערלה הוא, שאין לו שום ערך והשוואה עם המוח והברית. אלא שגם הקדים לצאת מאותו הטעם, כי קליפה קדמה לפרי", עד כאן לשונו.

ויש להבין, בשביל מה הוא צריך לתרץ, הלא קושיא הזאת כבר תירצו חז"ל (מובא ברש"י בתחילת פרשת בראשית) וזה לשונו, "אמר ר' יצחק, לא היה צריך להתחיל את התורה אלא "מהחודש הזה לכם", שהיא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל. ומה טעם פתח ב"בראשית". משום, כח מעשיו הגיד לעמו, לתת להם נחלת גויים, שאם יאמרו אומות העולם לישראל, ליסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גויים, הם אומרים להם, כל הארץ של הקב"ה הוא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו".

אם כן, גם כאן אצל בכורה הוא אותו דבר, מקודם נתנה לעשו, ואח"כ לקח מעשו ונתנה ליעקב. ואין לומר שבכורה אינה דומה לארצות, משום שענין ארץ ניתן למכירה וניתן למתנה. מה שאם כן בכורה זהו ענין של מציאות, היינו מי שנולד קודם נקרא "בכור", ואין לשנות. אבל אנו רואים, שגם בכורה הוא דבר הניתן למכירה, וממילא כבר שייך לומר, שיכולים לקחת מזה וליתן לאחר. אחרת איך היה יעקב יכול לקנות את הבכורה מעשו, כמו שכתוב "וימכר את בכורתו ליעקב".

מכאן אנו רואים, שהבכורה דומה לארץ שניתנת למסירה כנ"ל. אם כן מה מרמז לנו בהתירוץ הזה, שמתרץ כאן, משום שקליפה קודמת לפרי, ומשום זה לא נחשב זה שנולד ראשון ללידת בכור.

ובכדי להבין את הענין, צריכים מקודם לדעת מה זה קליפה, ומה זה מוחא, ומהו ערלה, שהוא מכנה את עשו בשם ערלה, ומהי ברית, שמכנה את יעקב בשם "ברית". ונקדים מקודם מטרת הבריאה, מהי. ואח"כ נוכל לבאר מהו עיקר ומהו טפל, בכדי לדעת את ענין פרי, וקליפה, שמוכרחת להיות קודמת לפרי, מהו ההכרח הזה, שמשמעו, שאי אפשר להיות אחרת.
הנה מטרת הבריאה ידוע, שהיא בכדי להטיב לנבראיו. ומשום זה ברא יש מאין בחינת נברא, שהנברא הזה יוכל לקבל את הטוב והעונג, מה שהוא רוצה לתת להם. והנברא הזה נקרא "רצון לקבל בעמ"נ לקבל". נמצא לפי זה, שאין לנו לדבר מדבר רק שיש לו רצון לקבל, אחרת לא נקרא זה "נברא", שנוכל לדבר ממנו. כי נברא נקרא "כלי" ו"אין אור בלי כלי". זאת אומרת, מן האור אין לנו לדבר, רק מהאור בזמן שהוא מלובש בכלי.

אלא אין הכלי הזה, הנקרא "רצון לקבל הנאה ותענוג", קבלה, לאחר שיצאה תיקון, המכונה בחינת "השתוות הצורה", בכדי שלא תהיה נהמא דכסופא. כידוע, שיש בושה בזמן שהאדם צריך לקבל משהו, כמו שאמרו חז"ל על פסוק "כרום זלות לבני אדם", שבזמן שאדם צריך לקבל מהבריות, משתנים פניו ככרום. לכן נעשה תיקון, המכונה "צמצום והסתר", שלא לקבל שום הנאה, רק עם הכוונה בעמ"נ להשפיע. נמצא לפי זה, שיש לנו להבחין ב' דברים:

א) שהוא העיקר, היינו הכלי, שהוא נקרא "רצון לקבל הטוב והעונג". ואם אין הרצון הזה, אין ממה לדבר כנ"ל. אבל מבחינה זו נמשכה הסטרא אחרא והקליפות, שמסדר השתלשלות העולמות באה לנו שורש, שפירושה, שמנקודה זו נמשכה אח"כ התפשטות בגלוי עם כל הרע, דהיינו כמו שאמר האר"י ז"ל, שהצמצום הוא שורש הדין, שפירושו, שע"י זה שנעשה צמצום, היינו שלא לקבל בעמ"נ לקבל, רק בעמ"נ להשפיע. הסדר היה, כמבואר בתע"ס (חלק א'), שמקודם היה הצמצום מחמת בחירה, היינו שעוד לא היה איסור לקבל. אבל אח"כ נעשה איסור לקבל. אבל עוד לא היה מי שירצה לקבל בעמ"נ לקבל, היינו שלא היה מי שירצה לעבור על איסור הצמצום. אמנם ע"י צמצום ב', נולד אז דבר חדש, היינו שכבר יש מי שהוא, שרוצה לקבל בעמ"נ לקבל. אבל קליפות עוד לא היו.

אולם אחרי שבירת הכלים, שהיתה בעולם הנקודים, נולדו הקליפות, אבל עוד לא היה בהם בנין, אלא שהקליפות נקראות אז בשם "ו' ונקודה". ועוד לא היה להם בנין של עולמות. אלא רק אחר חטא של אדם הראשון בעץ הדעת, שנפלו הלבושים לתוך הקליפות, קבלו אז הקליפות בנין של ארבע עולמות, כדוגמת הקדושה. ונקראים "ארבע עולמות אבי"ע דטומאה". וזהו ענין המובא בהקדמה לספר הזהר (אות כ"ט) וזה לשונו "ותדע, שעבודתינו במשך ע' שנותינו מתחלקת לד' חלוקות:

חלוקה א) הוא להשיג את הרצון לקבל המופרז בלי מצרים, בכל שיעורו המקולקל, מתחת יד מערכת ד' העולמות אבי"ע הטמאים. כי אם לא יהיה בנו הרצון לקבל המקולקל הזה, לא נוכל כלל לתקנו. ולפיכך, לא די אותו שיעור הרצון לקבל, המוטבע בגוף ממקור לידתו לאויר העולם, אלא עוד, שמוכרח להיות מרכבה לקליפות הטמאות לא פחות מי"ג שנים. כלומר, שהקליפות תהינה שולטות עליו, ותתנה לו מאורותיהן, שהאורות שלהן הולכים ומגדילים את הרצון לקבל שלו, כי המלואים שהקליפות מספיקות אל הרצון לקבל, אינם אלא מרחיבים והולכים את התביעה של הרצון לקבל. ואם אינו מתגבר על ידי תורה ומצות, לטהר את הרצון לקבל ולהפכו להשפעה, הרי הרצון לקבל שלו הולך ומתרחב במשך שנות חייו.

חלוקה ב) הוא מי"ג שנים ואילך, שאז ניתן כח לנקודה שבלב שבו, שהוא סוד אחוריים של הנפש דקדושה, המלובשת בהרצון לקבל שלו מעת לידתו, אלא שאינה מתחלת להתעורר רק אחר י"ג שנים. ואז הוא מתחיל להכנס תחת רשות מערכת העולמות דקדושה, דהיינו בשיעור שהוא עוסק בתורה ומצות. ועיקר התפקיד בעת ההיא, הוא להשיג ולהגדיל את הרצון לקבל הרוחני. ועל כן נבחנת המדרגה הזו, הבאה לאחר י"ג שנה, לבחינת קדושה. והוא סוד השפחה דקדושה המשמשת לגבירתה, שהוא סוד השכינה הקדושה. כי השפחה מביאתו לשמה, וזוכה להשראת השכינה. והמדרגה הסופית שבחלוקה זו, הוא שיתאהב בהקב"ה בתאוה גדולה, ועל דרך שאמר הפיטן "בזכרי בו אינו מניח לי לישון".

בהאמור נוכל להבין, מהי קדושה ומהי קליפה. ענין קדושה מתבאר מלשון "קודש לה'", שפירושו, שזה לא שייך לנו, היינו שזה לא שייך לרשות שלנו, אלא אנחנו מקדישים זה לה'. זאת אומרת, הוא מוציא זה מרשות של הדיוט ומכניס זה לרשות דקדושה. אולם אין שייך לומר, שמכניס זה לרשות של קדושה, אם לא היה זה מקודם לכן ברשותו. ואז שייך לומר, שהוא מוציא זה מרשותו ומכניסו לרשות דקדושה.

אי לזאת, מוכרח האדם להיות מקודם ברשות של הקליפה עד י"ג שנה, כנ"ל בהקדמה לספר הזהר, שאז הוא מרגיש שיש לו רשות עצמו, משום שהקליפה, הנקרא "רצון לקבל בעמ"נ לקבל", נקרא "שינוי צורה" שמפרידו מהבורא. וענין זה של כלי קבלה, שהאדם רוכש את זה בזמן היותו תחת רשות הקליפה עד י"ג שנה, זה נותן לו להרגיש שהוא הבעל בית, דהיינו שהוא יכול לעשות מה שהוא רוצה, משום שהוא לא מרגיש שום רשות אחרת אלא רק רשות עצמו.

ומשום זה, כשאומרים לו אחר י"ג שנה, שעכשיו הגיע הזמן, שאתה צריך לבטל את הרשות שלך, ולומר, שאין רק רשות אחרת אלא הקב"ה, אז הוא מתחיל לחשוב ולהרהר, בשביל מה אני צריך לבטל את הרשות שלי, ולומר שרק הקב"ה הוא הבעל בית ואני העבד שלו, ואין לי שום קנין, אלא כמו שאמרו חז"ל "מה שקנה עבד קנה רבו", זאת אומרת, שאני צריך לשמש את הבורא שתהיה לו נחת רוח.

אז הגוף של האדם, המכונה "רצון לקבל", טוען טענה חזקה: ראשית כל, אני צריך להאמין שיש קשר להבורא עם הנבראים. ואח"כ אני צריך לראות, שכדאי להאמין, שהבורא הוא הבעל בית. אבל בשביל מה אני צריך לבטל את הרשות שלי ולדאוג רק שתהיה נחת להבורא. איזה כדאיות יש בזה בשבילי. אלא שהוא מבין, לאחר שהוא מאמין, שיש קשר להבורא עם הנבראים, היינו שהוא מאמין, שכל רצונו יתברך הוא להטיב לנבראיו, ומה הוא צריך לראות במצב הזה, לא יותר רק איך שהקב"ה משמש אותו. זאת אומרת, שהבורא הוא העבד, והאדם הוא הבעל בית, והוא אדון הבית, ועל הקב"ה מוטל חוב לשמש את האדם, שהאדם הוא אדון והבורא הוא העבד.

אולם כשאומרים לאדם, שהוא צריך לדעת, שהאמת היא, שהבורא הוא בעה"ב, ואנחנו הנבראים, אין לנו שום דעה בעולם. ובין שאנחנו מקבלים את מלכותו עלינו, ובין שיש חילוניים שלא רוצים לקבל עליהם את מלכותו, כלום לא עוזר להם, אלא הוא עושה מה שהוא רוצה, והנבראים מוכרחים לקבל פקודותיו בעל כרחם, כמו שאמרו חז"ל (אבות פרק שלישי כ') "ונפרעין מן האדם מדעתו ושלא מדעתו".

נמצא, שאפילו אין האדם מסכים למה שאומרים לו. אבל זה שלא רוצה להאמין, לא משנה את המציאות, היינו שהבורא הוא הבעל בית ועושה מה שהוא רוצה. אבל אין האדם מסוגל לראות את האמת, ומשום זה לא רוצים להאמין. אולם כשהאדם חס ושלום לא מאמין בזה, הוא לא יכול לקבל על עצמו להיות עבד ה', היינו להאמין שה' הוא אדון ואנחנו עבדיו. אלא זה דוקא במאמינים.

אמנם אם אין אמונה אמיתית, יש סוג אנשים שכן מאמינים שה' הוא הבורא, והוא ברא את העולם במטרה, הנקראת "להטיב לנבראיו". וגם מאמינים, שה' צוה לנו ע"י משה רבינו עליו השלום, שאנו נקיים את התו"מ, מה שנתן לנו, אבל הכל הוא יכולים להאמין על דרך הכדאיות, היינו שהוא ישלם לנו עבור זה שאנו מתייגעים בעבודת קיום תו"מ. ויש להם על מה שיסמוכו, כמו שאמרו חז"ל (אבות פרק שני ט"ז) וזה לשונם "אם למדת תורה הרבה, נותנין לך שכר הרבה, ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך, ודע שמתן שכרן של צדיקים לעתיד לבוא".

הרי אנו רואים, שיש ענין של האמונה בה' ובתורתו, ושומרים מצוה קלה כבחמורה. אלא כל זה נמדד על הכדאיות, שהוא עמ"נ לקבל שכר, המכונה "שלא לשמה". אבל צריכים לזכור מה שאמרו חז"ל "מתוך שלא לשמה באים לשמה". אם כן כבר זה נבחן לדרגה בקדושה. אבל בזמן שאומרים לאדם, לאחר י"ג שנה, כנ"ל, שעתה הגיע הזמן, שאתה צריך לבטל את הרשות של עצמך, ולומר, שאין שום רשות בעולם, ואתה לא יותר אלא כעבד המשמש את ה' בעמ"נ שלא לקבל פרס.

אז הגוף מתנגד לזה, ואז מתחילה עיקר עבודה, משום שהוא נגד הטבע. אי לזאת, צריך האדם להאמין למעלה מהדעת, ולומר להגוף שלו, שאתה צריך לדעת, שאין אתה מסוגל לעבוד בעבודה דלהשפיע נחת רוח להבורא בלי שום תמורה, מטעם שאתה נולדת בטבע של רצון לקבל, והטבע הזה הוא הכרחי, כי רק זה הוא כל הבריאה, כידוע, שרק הרצון לקבל, הנקרא "חסרון והשתוקקות לקבל תענוג", הוא נקרא "יש מאין".

ונמצא לפי זה, שאנו נקראים "נבראים" הוא דוקא על הרצון לקבל, אותו יכולים לכנות בשם "בריאה". והרצון הזה נמצא בכל המדרגות ועולמות דקדושה. אלא בקדושה הרצון לקבל הזה נתקן בתיקון של כוונה דעל מנת להשפיע. נמצא, שהעיקר הוא הרצון לקבל. וההבדל בין קדושה לטומאה ובין חיים ומות, הוא רק בהכוונה.

פירוש, אם הקבלה היא בעמ"נ להשפיע, נקרא זה "קדושה", היות שזה השתוות הצורה. והשתוות הצורה נקרא "דביקות", כמו שאמרו חז"ל על פסוק "ולדבקה בו" ופירשו "הדבק במידותיו, מה הוא רחום אף אתה רחום". ומשום זה הוא דבוק בחיי החיים. נמצא, שנמשכים לו חיים מלמעלה.
מה שאם כן אם לא יכול לשום על המעשה הכוונה דעמ"נ להשפיע, נמצא בשינוי הצורה מהבורא, היות שהוא המשפיע והנבראים רוצים לקבל. ומשום זה הם נפרדים מחיי החיים. ממילא אין להם רק מות. וזה נקרא "קליפה", הגם שהוא בא בעיקר הבריאה. אחרת, אם אין שם רצון לקבל, אין ממי לדבר. אבל יחד עם זה, אם אין עליה התיקון של השפעה, היא נקראת "קליפה", "סטרא אחרא", "מלאך המות" וכו'.

רואים אנו לפי הסדר התיקונים, שקודם כל צריך להיות רצון וחשק לקבל את התענוגים, ואחר כך, אומרים, שצריכים לדעת, שאסור לקבל על הכוונה דאהבה עצמית. ואף על פי שיש תאוה גדולה לקבלת התענוג, מכל מקום מוכרחים להתגבר על התאוה, ולעבוד עם עצמו באופן, שירצה לקבל את התענוג רק על תנאי: אם הוא יכול לכוון על הקבלה, שהוא מקבל עכשיו, הוא רק מטעם שהבורא רוצה שהוא יקבל את התענוג, על סמך זה הוא מקבל, היות שהוא רוצה להנות להבורא.

כי רשות עצמו הוא כבר ביטל, היינו שאינו רוצה לקבל שום דבר בתוך הכלי, הנקרא "אהבה עצמית". אבל היות שהבורא רוצה שהוא יקבל, ומשום זה הוא אומר, עכשיו אני רוצה לקבל הנאה ותענוג, מטעם שהבורא רוצה בכך, ואני רוצה למלאות את רצון ה', לכן הוא מקבל עכשיו הטוב והעונג.

אבל בכדי שהאדם יגיע לדרגה זו, הנקראת "שכל רצונו הוא אך להשפיע נחת רוח להבורא", כאן מתחילה העבודה האמיתית, היות שיש שתי בחינות להבחין בעניני עבודה:

א) היא המעשה, שקשה לאדם לוותר על תענוגים. ולא חשוב איזה תענוג שהוא. נגיד למשל, תענוג של המנוחה. כשאדם צריך ללכת לעבוד עבודה בגשמיות, שהוא כדי לקבל שכר גשמי, אדם הולך לעבוד בבנין או בבית חרושת, בודאי קשה לו לוותר על תענוג המנוחה. אבל היות שיש לו יותר יסורים, מזה שלא יהיה לו מה לאכול, ומשום זה הוא מוותר על תענוג המנוחה, ומקבל על עצמו יגיעה, מטעם שע"י זה הוא ישיג תענוג יותר גדול. ובמה הוא גדול, היות שכאן הוא מרויח שני דברים:

• שלא יהיו לו יסורים, בזה שאין לו מה לאכול. או שלא יהיו לו יסורים של בושה, בזה שאין לו מה לל

• וגם יהיה לו תענוג מאכילה והנאה בזה שיש לו מלבושי כבוד. מה שאם כן כשהוא מותר על תענוג המנוחה, אבל יסורים הוא לא מרגיש בזה, שאין לו מנוחה. הגם שיכולים לומר, בעת שהוא מוותר על השינה יש לו יסורי שינה, חוץ מה שחסר לו תענוג השינה. וכמו כן כשעובד, יכולים לומר, חוץ מזה שהוא מוותר על תענוג המנוחה, יש לו יסורי תנועה. ובפרט כשהאדם עובד עבודה פיזית, הוא מרגיש יסורים גם בעת עבודה, אבל יסורים האלו אינם דומים ליסורים שהאדם מרגיש בעת שהוא רעב, או בזמן שהוא צריך ללכת בין אנשים למקום שמחה, ברית מילה, או חתונה, וכדומה, ואין לו מה ללבוש. ולכן יותר קל לו לוותר על המנוחה ולקבל על עצמו טורח היגיעה. כי זה אנו רואים, איך שהעולם נוהג, שמוותרים על המנוחה והולכים לעבוד. אם כן בטח שהיסורים מהשלילה יותר קשה

ואותו דבר נוהג בזמן שאומרים לאדם, תוותר על המנוחה ותתחיל לעבוד בתו"מ. אז הוא תיכף שואל, כמו בגשמיות, אם אני אוותר על המנוחה, מה יהיה שכרי, אני רוצה לראות את הכדאיות. על זה אומר הרמב"ם (בסוף הלכות תשובה) "השכר שלך יהיה בעוה"ז ובעוה"ב, ותנצל מן הפורענויות ומכל מקרים רעים". אז הוא יכול להאמין מה שאומרים לו, ולקיים תו"מ בבחינת המעשה לשם שמים. היינו שהוא מכוון, בזה שהוא מקיים תו"מ, מה שה' צוה לנו ע"י משה רבינו עליו השלום, ותמורת זה אנו נקבל שכר תמורת עבודה ויגיעה שלנו, במה שאנו מוותרים על הרבה תענוגים, שהתורה אסרה לנו, ותמורת זה אנו מקבלים שכר, כדמיון שעובדים באיזה בית חרושת או באיזה בנין, מטעם שאנו מקבלים שכר.

אותו דבר נוהג גם כן אצל רוחניות. דהיינו, שאנו עובדים אצל בעל הבית, לא שהוא בעל בית חרושת אחד, אלא אנו מאמינים, שהוא הבעל בית של כל העולם, ואצלו אנו עובדים. ואומרים לנו, תוותר על עבודה שאתה עובד אצל חברה קטנה, שהם נותנים משכורת קטנה, ותעבוד אצל בעל בית גדול, שהוא בעל בית כל העולם.

אבל לפי זה מתעוררת השאלה, מדוע לא באים כולם לעבוד אצל אדון העולם.
התשובה היא, פשוט, היות שלא רואים את השכר על המקום, אלא שצריכים להאמין על השכר, שנקבל אחר גמר עבודה. ומשום זה לא כולם מסוגלים להאמין על השכר. אם כן, היות ספק על השכר, וצריכים להאמין שבסופו של דבר נקבל את השכר, ומשום זה אין הרבה קופצים עליה. ומשום שדרך העולם לעבוד על הוודאי שכר, ולא על הספק, משום זה יש הפרש גדול בין גשמיות לרוחניות. אבל צריכים לדעת, שכל ההפרש הוא בזה, שכאן ברוחניות אין השכר על המקום, אלא שצריך להאמין. זהו כל ההפרש.

אולם אנו רואים, שבאים אנשים, ורוצים לקיים תו"מ, אף על פי שכל הזמן עד שבאו היו בחברת חילוניים, והם באים ואומרים, שרוצים לחזור בתשובה. וכששואלים אותם, מהי הסיבה שרוצים לשנות דרכם, ממה שהם רגילים בה כל הזמן, הם אומרים, היות שלא מוצאים טעם בחיים, היינו באהבה עצמית. היות שאין לו (להאדם) מה לקבל ולתת לתוכם (לרצונות של אהבה עצמית שלו), כי אין לו מה לתת להם (לרצונות של אהבה עצמית), לכן הוא רוצה לקיים תו"מ. היות ששמע, שמתו"מ כן יכולים לקבל תענוג, אז יהיה לו במה להנות את הרצון לקבל שלו. זאת אומרת, שכל זמן שהוא רואה, שיש לו לפרנס את הרצון לקבל עם תענוגים גשמיים, אין לו צורך לשנות דרכו. אבל אם הוא שומע, שיש ענין של אמונה, ושיש אדון מנהיג העולם, וברא את העולם לא סתם, אלא לאיזו מטרה, והמטרה נקראת "להטיב לנבראיו". וכשהוא שומע זה, ואם אין לו סיפוק מהתענוגים הגשמיים, היות שלא מרגיש בהם טעם חיים, שבשבילם יהא כדאי לחיות בעולם ולסבול, כי כל אחד לפי דרגה דיליה הוא סובל, ולכן כשהוא שומע, שיש מקום, ששם כן יש מה שמאיר משהו בחיים, אז הוא יכול לצאת מהתענוגים הגשמיים, אף על פי שאמרנו לעיל, שהתענוגים הגשמיים, הוא לא צריך להאמין בהם. מה שאם כן על רוחניות, הוא בספק אצלו, ורק הוא צריך להאמין, שסוף הכבוד לבוא, היינו שבסופו של דבר הוא יקבל שכר. אבל היות שאין לו סיפוק בהתענוגים הגשמיים, אז הוא יכול לעבור לצד הקדושה ולקיים תו"מ.

אבל בזמן שהאדם משוקע בתאוות גשמיות, ומוציא בהם סיפוק, אפילו שהוא סיפוק לשעתו, ואח"כ הוא רואה שאין לו סיפוק, כבר הוא בבחינת תינוק שנשבה בין העכו"ם, ואין לו כח לצאת משליטתם.

אולם גם אחר שאנשים כאלה קבלו עליהם עול תו"מ, יש לפעמים שנתעורר אצלם ענין של תאוות גשמיים, ואז קשה להם את העבודה. אבל צריכים לדעת, זה שנתעוררו בהם תאוות גשמיים, היינו שהם מתחילים להרגיש טעם בהם, מה שלא הרגישו מקודם לכן, וכן אלו אנשים שנולדו עם חינוך דתי, שמקיימים תו"מ מעת נערותם, ובזמן שמתחילים לעבוד עבודה דלהשפיע, מתעורר בהם טעם בגשמיות יותר מבעת שהתחילו לעסוק בעבודה דלהשפיע. וזהו כעין שאמרו חז"ל (סנהדרין דף ע"ה ע"ב) וזה לשונו "דאמר ר' יצחק, מיום שחרב בית המקדש ניטלה טעם ביאה וניתנה לעוברי עבירה".

ויש לפרש "מיום שחרב בית המקדש", היינו בזמן שהקדושה שבלבו של אדם נחרבה. "ניטל טעם ביאה", שביאה הוא שם כולל של כל התענוגים. "וניתנה לעוברי עבירה", וזה מתמיה, למה מגיע לעוברי עבירה, שירגישו תענוג בהדברים הגשמיים, יותר מאלו שהם אינם עוברי עבירה. כאילו מגיע להם שכר בזה שהם עוברי עבירה, שירגישו יותר טעם תענוג מאחרים.

ולהבין את זה, צריכים אנו לראות, מה שנהוג בסדר העולם. היינו שאם האדם יכול לעשות, שהאדם יעבוד אצלו בשכר מועט, לא יתן לו יותר, אלא כל אדם משתדל לקבל פועל, שיעבוד אצלו ויעשה כל הפעולות מה שהוא דורש ממנו, וישלם לו פחות שכר. אבל אין שייך לומר, שישלם לו יותר מכפי שהפועל דורש. ובהאמור יוצא, כשמדברים מבחינת עבודת ה', כשהיצה"ר בא לאדם ואומר לו, תעבור על מצות התורה, אז האדם אומר לו, מה תיתן לי. אז היצה"ר אומר לו, שאני אתן לך תמורת זה שאתה תשמע בקולי, נגיד על דרך משל, מאתיים גרם תענוג. אז הוא אומר לו, בשביל מאתיים גרם תענוג אני לא רוצה לעבור על מצות ה'. אז היצה"ר מוכרח להוסיף לו עוד מאה גרם, עד שהאדם כבר לא יכול לוותר על תענוג כזה, אז הוא מוכרח לשמוע בקולו של יצה"ר.

נמצא לפי זה, כפי ערך שהאדם מעריך גודל החטא, בשיעור זה קשה להאדם שיעבור על המצוה. והיות שעשיה זו של לעבור את מצות ה' קשה, ויש כלל, בשביל עבודה קשה צריכים לשלם שכר טוב. אי לזאת, כפי שקשה לו לעשות את העבירה, בשיעור זה היצה"ר מוכרח לתת שכר גדול, היינו תענוג גדול תמורת העבירה. מה שאם כן בזמן שלא קשה לעבור את מצות ה', אז היצה"ר אינו מחוייב לתת לו תענוג גדול.

לפי זה יוצא, אלו החילוניים, שאינם בכלל מקיימים תו"מ, לא מרגישים שהם עושים איזו עבירה בזה, כמו שאמרו חז"ל (יומא פ"ו ע"ב) "עבר אדם עבירה ושנה בה, נעשה לו כהיתר". אם כן אין היצה"ר צריך לתת להם טעם בעבירה, כי אצלם לעשות עבירות אין זה דבר קשה, שיצטרכו לשלם תמורת זה שעוברים על המצות. לכן אין להם טעם גדול בהעבירה, כי הוא מוציא תמיד פועלים, שרוצים לעבוד בשבילו, וממילא הוא לא צריך לשלם להם תענוג גדול.

מה שאם כן אלו אנשים, שהם לא רוצים לעשות עבירות, ובשעת מעשה, שהוא מרגיש שהוא הולך לעשות עבירה, קשה לו לעשות זאת. ומשום זה היצה"ר מוכרח לתת להם שירגישו טעם גדול בהעבירה, אחרת לא ישמעו בקולו, לקיים את הפקודות שלו. לכן הוא מוכרח לשלם להם הרבה תענוג.

ובזה יכולים לפרש "משחרב בית המקדש", היינו בזמן שאינה נמצאת קדושה בלבו של אדם, "ניטל טעם" הכללי של התענוגים, המכונה "ביאה", "וניתנה לעוברי עבירה", שפירושו, שכל זמן שאדם מרגיש שעובר עבירה, הוא מרגיש טעם. אבל "עבר ושנה שנעשה לו כהיתר", כבר היצה"ר לא נותן לו תענוג, משום שהוא כבר עובד בלי שום שכר, מטעם שאין לו שום כבידות לעבור את העבירות.

אי לזאת, יש טעות גדולה בין הדתיים, שיש שחושבים, שיש להחילוניים טעם בתענוגים גשמיים. כי היות שהם משמשים ליצה"ר בלי שום תמורה, כי כל החיות שלהם הוא מה שהם נגד הדת, ואין להם תענוג כמו שהדתיים חושבים, משום שהיצה"ר לא נותן שכר בחינם כנ"ל. לכן אל תתמה אם אדם רואה, שבזמן שהתחיל לעבוד עבודה דלהשפיע, הוא קבל חשק יותר גדול לתאוות גשמיות. אין זה משום שהוא קבל ירידה, אלא אדרבה, היות שעכשיו הוא לא רוצה לקבל בעמ"נ לקבל, אלא הוא רוצה רק להשפיע, ומשום זה היצה"ר, כשבא לו מלהפריע מעבודה דלהשפיע, הוא נותן לו טעם יותר גדול בתענוגים גשמיים, בכדי שישמע בקולו, ושלא יוכל להתגבר על הרצון לקבל שלו.

מה שאם כן מטרם שהתחיל בעבודה דלהשפיע, אז כשהיה עוסק בתאוות גשמיים, לא היה לו כל כך חשק גדול לתאוות גשמיים, משום שהיה עסוק בתאוות גשמיים בלי תענוג גדול. מה שאם כן עכשיו, כשהתחיל בעבודה דלהשפיע, אם לא ירגיש טעם גדול, בטח אין ליצה"ר מה לעשות, שבודאי לא ישמע בקולו. נמצא, בשיעור שהאדם מתרחק מאהבה עצמית, בשיעור הזה מתחיל להרגיש טעם יותר גדול (בתאוות גשמיות), כי אחרת לא ישמע בקולו (של יצה"ר), כנ"ל.

ובהאמור יוצא, שאין לאדם להתבהל מזה, שבאמצע עבודה קבל תשוקה לתאוות גשמיות, הגם מקודם לכן לא היו עולים בשם תאוות כאלו. אבל עכשיו, היות שהוא צריך כל פעם לתקן את הכלי קבלה, אז כל שהתענוג גדול ביותר, נקרא שהרצון שלו גדול ביותר. וכשמתקן את הרצון, היינו שהוא מתגבר עליו, אז הוא מברר כל פעם רצון, הנקרא "כלי", בזה שמוציא אותו מהקליפות ומכניסו לקדושה. ומשום זה נותנין לו כל פעם תאוה יותר גדולה, כנ"ל.

אבל כל פעם הוא צריך להתפלל, שיתנו לו כח מלמעלה, שיוכל להתגבר על הכלי הזה, הנקרא "רצון". וזה נקרא "תיקון הכלים שבשורש נשמתו". והכלים האלו, מה שהוא צריך לתקן, (התיקון שלהם) מתחיל מכלים, היינו מרצון לקבל גשמיות, ומגיע לבסוף שמתקן את הכלים, היינו הרצונות של קבלה, לדברים רוחניים. ועל כולם הוא צריך לבקש מה', שיתנו לו כח המסך, שהוא הסיוע שניתנו מלמעלה, כמו שאמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו".
ועכשיו נבוא לבאר מה ששאלנו:

א) על מה שהזה"ק מתרץ, זה שנתן הבכורה ליעקב, הלא עשו נולד ראשון. ותירץ, שעשו הוא קליפה, לכן יצא ראשון. ואח"כ יצא יעקב, משום שהסדר הוא, ש"הקליפה קדמה לפרי". ושאלנו, הלא כבר יש תירוץ פשוט, כמו שמביא רש"י בתחילת פרשת בראשית, שכתוב "כח מעשיו הגיד לעמו, שאם יאמרו הגויים, ליסטים אתם, הם אומרים להם, כל הארץ של הקב"ה הוא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נטלה מהם ונתנה לנו". אם כן מה הוא מוסיף כאן תירוץ אחר.

ב) מדוע מוכרח להיות "קליפה קדמה לפרי". ובהאמור הוא פשוט, היות שהבורא ברא את העולם, וענין הבריאה הוא רק הכלי. כידוע, שהאור לא נקרא בריאה, אלא נקרא "יש מיש". אי לזאת, אי אפשר לומר, שהיה צריך לברוא מקודם תיקון על הבריאה, מטרם שיש לו מה לתקן. פירוש הדברים, מקודם ברא את הכלי, הנקרא "רצון לקבל". ואח"כ יצא על הכלי הזה תיקון, המכונה "צמצום והסתר". ואז נמשך אח"כ להתחתונים בחינת אומות העולם, שהיא בחינת רצון לקבל בעמ"נ לקבל, שהוא כלי בלי תיקון. וכלי בלי תיקון נקרא "קליפה".

אם כן אי אפשר להיות אחרת, היות שאי אפשר לתקן את הדבר שעדיין לא נולד בעולם. נמצא, בזה שהם אומרים "הוא בראה", פירוש הדבר, שהוא בראה את העולם לפי סדר הנהוג, היינו שמקודם יוצא חסרון, ואח"כ אפשר לתקן את החסרון. ומשום זה לפי הכלל של שורש וענף, צריך מקודם לצאת מקבל בעמ"נ לקבל, שזהו בחינת הופכיות מהבורא, היינו שינוי צורה, הנקרא "אומות העולם", כמו שכתוב בזה"ק "אצל אומות העולם כל טיבו דעבדין לגרמייהו הוא עובדין". וזה נקרא "קליפה שקדמה לפרי". זאת אומרת, שהקליפה נקרא מה שלא ראוי לאכילה, היות שאין השפע באה בכלים דקבלה לאחר תיקון הצמצום.

מה שאם כן אח"כ, שבא התיקון, הנקרא "בעמ"נ להשפיע", שזהו בחינת יעקב. וזה נקרא "פרי", משום שעל הרצון לקבל יש עכשיו תיקון להשפיע נחת רוח להבורא. וכבר יש מקום לאכול פירות, היות שיש כאן ענין של השתוות הצורה בין אור להכלי. אז הכלי זוכה לפירות. מה שאם כן הסטרא אחרא, אמר הזה"ק, "אל אחר אסתרס ולא עביד פירי". וזה שאומר, שיעקב נקרא ברית, שענין כריתת ברית נקרא, שתהיה השתוות ביניהם. וזהו כמו שכתוב "כי אות ברית עולם ביני ובין בני ישראל, אות היא לעולם".

נמצא, שאותו תירוץ שאומר ר' יצחק, הטעם משום "כח מעשיו", הוא אותו תירוץ שהוא בראה לפי הסדר ש"קליפה קדמה לפרי". ובחינת ענף ושורש יוצא, שמתחילה צריכים לברוא הקליפה, שהוא מקבל בעמ"נ לקבל, ואח"כ יצא התיקון, שהוא ישראל או יעקב. נמצא, מה שאומר "נטלה מהם ונתנה לנו", היינו לתקן, משום שכך הסדר.

חזרה לראש הדף
Site location tree