אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ברוך שלום אשלג / כתבי רב"ש / שלבי הסולם / שנת 1991 / מהו שקוראים פרשת זכור לפני פורים, בעבודה
הרב ברוך אשלג (1991-1907)

מהו שקוראים פרשת זכור לפני פורים, בעבודה

תשנ"א - מאמר כ"א

1990/91 - מאמר 21

הכתוב אומר "זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך, בצאתכם ממצרים, אשר קרה בדרך. תמחה את זכר עמלק מתחת השמים, לא תשכח".

ויש להבין, מהו הענין שצריכים לזכור "מה שעשה לנו עמלק", בכדי לקיים "תמחה את זכר עמלק". כלומר, שמשמע, באם לא זוכרים מה שעשה לנו, לא יכולים למחוק. אלא דוקא בדיוק כמה שיש לנו ממנו זכר, את זה יכולים למחוק, ולא יותר. ויש להבין, בעבודה מהו שאומר "תמחה את זכר עמלק". ואם אין לנו זכר, לא יכולים למחוק. לכן ניתנה לנו מקודם מצוה "זכור את אשר עשה לך עמלק", ואח"כ, שכבר יש לנו בחינת "זכר עמלק", אז יכולים לקיים מצות "מחיקת עמלק".

הנה ידוע, ש"אין אור בלי כלי, אין מלוי בלי חסרון". לכן אין אדם מסוגל לעשות שום דבר, אם אין לו צורך לאותו דבר. אם כן, איך אפשר לקיים מחיית עמלק, אם אין לו צורך למחקו. כלומר, שהאדם לא יודע מה זה עמלק, ובשביל מה צריכים לעשות פעולה של מחיית עמלק. לכן צריכים מקודם לדעת, מה זה עמלק. ולדעת, איזה צרות הוא עשה לנו. ואח"כ, בשיעור שאנו מבינים, שהוא עושה לנו צרות, בשיעור זה אדם מוכן לקיים "תמחה זכר עמלק".

כלומר, לפי מה שהאדם זוכר, איזה צרות שהוא עשה לו, בשיעור זה האדם מוכן למחות אותו. היינו, בדיוק לפי מה שהוא זוכר, שהוא עשה לו רע, בשיעור זה הוא רוצה להעבירו מן העולם. ואם האדם אינו זוכר, שהוא עשה לו צרות רבות, אין לו צורך למחותו. ובשיעור זה שהוא זוכר, הוא יכול למחותו, ולא יותר.

נמצא, שאי אפשר לקיים מחיית עמלק, רק בשיעור שהוא זוכר את הצרות, שהוא עשה לו. לכן ההכנה למחיית עמלק צריכה להיות, שהאדם צריך לדעת מהו עמלק. היינו, מהו תפקידו של עמלק נגד עם ישראל. על זה אומר הכתוב "זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים, אשר קרך בדרך".

ובשיעור שהאדם מרגיש את כל "אשר עשה לך עמלק", בשיעור זה האדם יכול לקיים "תמחה זכר עמלק". זאת אומרת, באם האדם לא זוכר, שעמלק עשה לו רע, ממילא אין לו מה למחוק אותו. זאת אומרת, כשהאדם עשה חשבון לנפשו, ורוצה לראות, מי הוא השונא של האדם, וגורם לו רק רע, הוא הרצון לקבל לתועלת עצמו, והוא נקרא "יצר הרע", מסיבת שהוא מפריע לאדם, שיהיה בידו להגיע לקבל את הטוב ועונג, מה שהבורא רוצה לתת לו.

לכן כשהאדם מתבונן בזה, בשיעור שהוא מרגיש, שהרצון לקבל הוא השונא שלו, בשיעור ההכנה לזה לידע ולהרגיש את היסורים מה שהוא גרם לו. רק בשיעור זה האדם מוכן לבערו מן העולם. וזה שכתוב "תמחה זכר עמלק". כלומר, שזה מרמז לנו לדעת, שאין אנו יכולים למחוק, רק בשיעור שאנו זוכרים, מהו שיעור הרע, שהוא עשה לנו.

ובהאמור נבין, מהו הטעם, שפרשת "זכור" קוראים לפני פורים. קודם כל צריכים להבין מהו פורים בעבודה. הנה ענין חשיבות של פורים מובא בדברי האר"י (בתע"ס, חלק ט"ו, דף א-תתי"ג) "וזה סוד מה שכתוב, וזכרם לא יסוף מזרעם. כי אותה ההארה היא בימי הפורים שבכל שנה ושנה. לכן לעתיד לבוא, כל המועדים יתבטלו, חוץ ממגילת אסתר. והטעם הוא, כי לעולם לא היה נס גדול כזה, לא בשבתות ולא ביום טוב, להתקיים הארה זו. ובבחינה זו יש יתרון גדול אל פורים על כל שאר הימים, אפילו בשבתות ויום טוב".

ובפירוש "אור פנימי" מפרש שם, שענין האור הזה, שהיה בימי פורים, יכול להאיר רק בגמר התיקון ולא לפני זה. והאור הזה נקרא "אור של מטרת הבריאה". פירוש, אור החכמה המתלבש בכלים דקבלה. היינו, שהוא רוצה לקבל את הטוב ועונג, מה שיש שמה, שזה באה מכח מטרת הבריאה. והאור הזה של מטרת הבריאה, הנקרא "אור החכמה", אינו יכול להאיר בלי לבוש, שהוא מתלבש באור תיקון הבריאה, הנקרא "אור דחסדים". ולפני גמר התיקון אור החכמה הזו, הנקרא "גדלות דחכמה", אינו יכול להאיר ביחד עם אור דחסדים.

ואז היה נס, מחמת דברי הצומות וזעקתם, שהמשיכו גם אור דחסדים. ואז אור החכמה היה יכול להתלבש בתוך אור דחסדים, וזה נקרא, שהיה נס, בזה שהיה מאיר האור עוד לפני גמר התיקון, היות שמצד הטבע האור הזה יכול להאיר רק בגמר התיקון, שזה נקרא "לעתיד לבוא". והיה נס, שהיה מאיר עוד מטרם גמר התיקון. לכן אמרו חז"ל "כל המועדים יתבטלו חוץ ממגילת אסתר", היות האור של פורים הוא האור שיאיר לעתיד לבוא.

כתוב (שבת, דף פ"ח) "ויתייצבו בתחתית ההר. מלמד, שכפה עליהם הר כגיגית. ואמר להם, אם אתם מקבלים התורה, מוטב. ואם לאו, שם תהא קבורתכם. אמר רבא, אף על פי כן הדור קיבלוה בימי אחשורוש, דכתיב, קיימו מה שקבלו כבר".

רואים אנו מכאן את חשיבות של פורים, שקבלו את התורה ברצון, מה שאם כן עד אז לא היה אלא על דרך הכפיה. ובזה יש לפרש מה ששאלנו, מהו ענין של פרשת "זכור" לפני פורים. וזהו הטעם, שאין אור בלי כלי. לכן צריכים מקודם לזכור מה שעשה עמלק, שבעבודה נקרא "עמלק" היצר הרע, ולזכור, מה שעשה צרות לעם ישראל. ואח"כ, שיש לנו כלי, היינו חסרון, יש מקום לתפלה, כמו שהיה אז "דברי צומות וזעקתם", ואח"כ זכו לבחינת "קיימו וקבלו ברצון, מחמת אהבת הנס".

ובהאמור יוצא, שאנו צריכים לעשות הכנה לפורים. צריכים לומר, שההכנה היא הצורך והכלי לקבלת האור. זאת אומרת, בהרגשת החסרון יכולים לקבל את המילוי. וכמו שיש ששת ימי המעשה, ואח"כ יכולים לבוא לבחינת שבת, והוא על דרך שאמרו חז"ל "מי שלא טרח בערב שבת, מה יאכל בשבת", שרק מתי שיש ששת ימי המעשה, ואח"כ כשבאה שבת, באה מנוחה.

לכן מי שעושה מלאכה בשבת, הוא נקרא "מחלל שבת". היינו שהוא חילל את המנוחה. כמו כן ההכנה לפורים, היא גם כן הרגשת הרע של המן, שהוא רוצה להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים, מנער ועד זקן, טף, ונשים, ביום אחד.

לכן האדם צריך לתת תשומת לב לבחינת המן שבלבו. איך שהוא רוצה להשמיד כל דבר ששייך לקדושה, היינו כל מה שיכול לצאת מאיזה דבר, שהוא בחינת קדושה, לא חשוב השיעור שבדבר, אפילו דבר הכי קטן, הוא רוצה להשמיד את זה. והוא מצטער על זה, שאין כוח בידו, להתגבר על מחשבת המן, מה שהוא רוצה להשמיד את כל היהודים.

שיש לפרש "כל היהודים", היינו אפילו כל שהוא, שיש שייכות לבחינת לשם שמים, הוא רוצה לאבד. וזה נקרא בחינת "הכרת הרע", שהוא בחינת כלי וחסרון. ואח"כ יכולים לקבל על זה מילוי, הנקרא בחינת "אור", הבא למלאות את החסרון שיש בהכלי. לכן אח"כ זכו ישראל אז לבחינת "ונהפוך הוא", אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם, וזכו לקבל התורה בבחינת "קבלו ברצון ולא בכפיה", כנ"ל.

ועיקר הנס הוא, אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם. כלומר, בזמן שבחינת היהודים שבלבו של האדם שולטים, אזי ממילא עבודת ה' יכולה ברצון ולא בכפיה. נמצא, עיקר הנס הוא בזמן, שהיה במצב, שהמן היה שולט, היה רוצה להשמיד את כל בחינת היהודים. מה שאינו כן כאשר היהודים שולטים בלבו של אדם, אז יכול להיות "קיימו וקבלו ברצון ולא בכפיה".

וזהו על דרך שאמרו חז"ל "לא נבנית צור אלא מחורבנה של ירושלים, וכן להיפך, כשזה קם, זה נופל". לכן עיקר עבודת האדם היא, שיתפלל לה', שיתן לו את הרצון להשפיע, שזהו עיקר התפלה, כמו שכתוב "הבא לטהר מסייעין אותו". והוא, שה' יתן לו את הרצון להשפיע. וזה הוא עיקר הנס. וזה מכונה "טבע שני", שזה הוא בידו של הקב"ה לתת לו טבע שני.

לכן קוראים פרשת "זכור" לפני פורים. אולם לפני פרשת "זכור" קוראים פרשת "שקלים". וזה באה לרמז בעבודה, דענין שקלים הוא כמו שאומר הזה"ק, "כי שקלים הוא ענין אבן למשקל בה". כי האדם צריך לשקול את סדר עבודתו, לראות אם היא לשם שמים או לא. זאת אומרת, שאי אפשר להגיע למחיית עמלק, מטרם שיודעים את כח הרע שבו, איך שהוא גורם את כל ההתרחקות מה'.

לכן בזמן ששוקלים את העבודה, בכדי לראות אם הם בסדר או לא, אז יכולים להגיע לידי הכרת הרע. ואז השיעור שמרגישים את הרע ולא יכולים להתגבר עליו, כלומר שמה שרואים לא יכולים להתגבר עליו, זה עוד לא נקרא "הכרת הרע". אלא הכוונה היא, שהוא רואה את ההפסדות, מה שהרע גורם לו. והוא רוצה להפטר מהרע, ואינו יכול. זה נקרא "הכרת הרע", היינו הרגשת הרע. כלומר, הוא רואה את ההפסדות, מה שהרע גורם לו. זה נקרא "הכרת הרע".

והרגשה זו באה לו להאדם על ידי יגיעה בתו"מ. שהמאור שבתורה מביא לו הרגשה, איך שהמצב שבו הוא נמצא, הוא רע מאוד, מסיבת שזה גורם להיות רחוק מקדושה. מה שאם כן אם אינו מרגיש, שזה שהוא משוקע באהבה עצמית, זה גורם לו רע, זה נקרא הכרת הרע. ודוקא על ידי תו"מ, שהוא משתדל להשיג על ידם סיוע לעבודה, אז התורה מגלה לו את הרע שבו.

והסיוע הראשון שהוא מקבל, הוא הכרת הרע. כלומר, להכיר שהרע, היינו הרצון לקבל לעצמו, הוא דבר רע ומזיק לרוחניות. נמצא, שפירושו של הכרת הרע הוא, להכיר שהרע, היינו הרצון לקבל, הוא המזיק להאדם. ובזמן שהאדם מרגיש, שהוא מזיק, אז האדם מסוגל לתת תפלה מעומק הלב.

אולם יש להבין, בגלל מה צריכה להיות התפלה מעומק הלב. התשובה היא, היות שאין האדם יכול להרגיש טעם אמיתי בשום דבר, אם אין לו השתוקקות לזה. לכן רוצים מלמעלה, כשהאדם מבקש משהו, שימלאו בקשתו, צריך להיות חסרון אמיתי. זה נקרא "תפלה מעומק הלב". שפירושו הוא, כידוע, הלב נקרא רצון.

לכן כשהאדם מתפלל, שיתנו לו איזה מילוי, מוכרח להיות לו חסרון להמילוי. לכן, אם יש בלבו של אדם עוד רצון, זהו סימן, שאין לו רצון גדול, היות שהרצון שלו מתחלק לב' רצונות. נמצא, ששניהם אינם גדולים. מה שאם כן שאין לו אלא רצון אחד בלב, זה נקרא, שמה שהוא מבקש, הוא מעומק הלב. כלומר, שאין לו שום רצון באמצע. שיכול להיות, שיש לו רצון אחד ללמוד תורה, אבל יש לו גם רצון לחיות במנוחה ולא להתאמץ, גם זה נקרא ב' רצונות. וכבר לא נקרא, זה שהוא רוצה ללמוד תורה, רצון אחד, היות שהוא רוצה להנות גם ממנוחה.

לכן קוראים פרשת "שקלים" לפני פרשת "זכור", היות שמקודם צריכים לדעת, שרצון לקבל נקרא "רע ומזיק", ואח"כ יכולים לומר "זכור את אשר עשה לך עמלק". היינו, שהשליט את הרצון לקבל על עם ישראל, הן בבחינת מוחא והן בבחינת ליבא. והיות שיודעים, שהוא עשה מעשה רע, אז יש רצון למחוק את עמלק.

ויש לדעת, שבסדר העבודה יש להבחין כמה בחינות:

א) שבזמן שהאדם מתחיל להכנס בעבודה של קיום תו"מ, הוא אינו מרגיש עצמו לבעל חסרון, היות שהוא יודע בעצמו, שפחות או יותר הוא שומר תורה ומצות. אם כן אינן לו שום סיבה, שנגיד שיש לו רע חס ושלום.

ב) שהוא מתחיל לעשות בקורת על המעשים שלו, הוא מתחיל להרגיש בעצמו, שיש לו רע, והוא רשע. אבל לא רשע גמור, היות שהוא רואה, שיש אנשים יותר גרועים ממנו. לכן הוא נקרא "רשע שאינו גמור".

ג) בזמן שהוא רוצה לעבוד בעמ"נ להשפיע, אז הוא רואה, איך שהוא רחוק מעבודה זו. ולכן בא אליו הרשע ושואל "שאלת מי ומה". ואז הוא בא לידי מצב, שהוא רואה, שהוא בבחינת "רשע גמור" הן במוחא והן בליבא.

ד) בזמן שהוא בא במצב עליה, הוא כבר חושב עצמו, שהוא צדיק, כלומר שהוא ישאר במצב של עליה לעולמים. ואח"כ באה לו ירידה, הוא רואה, שהוא רשע. אם כן הוא לא יודע מה להגיד על עצמו. אם להגיד שהוא רשע גמור, הלא הוא רואה, שיש לו עליות, שאז הוא נראה בעיני עצמו, שהוא כבר צדיק. ואם להגיד, שהוא צדיק, הלא הוא רואה, שבזמן ירידה הוא רשע.

והיות שהאדם קרוב אצל עצמו, לכן הוא מקבל שוחד מהגוף, שהוא אוהב אותו, ואומר, שבאמת הוא צדיק, אלא שהוא "צדיק שאינו גמור". כלומר, היות שהגוף יהנה יותר מזה שהוא יצדיק עצמו, לכן הוא אומר על עצמו, שהוא "צדיק שאינו גמור". היות שיש לו ירידות, שאז הוא נמצא במצב של רשע. ואינו אומר שהוא "רשע", מסיבת הירידה, מטעם הנ"ל, שהוא מקבל שוחד מהגוף. לכן בוחר יותר לומר, שהוא "צדיק, רק שאינו גמור". כמו שכתוב (שופטים פ"ר) "כי שוחד יעוור עיני חכמים, ויסלף דברי צדיקים".

ויכולים לראות דוגמא לזה מדרך העולם. הלא אנו רואים, שמדרך העולם, שיש הרבה אנשים שקונים פיס בכדי לזכות בגורל, שכל אחד ואחד חושב בעצמו, שהוא יזכה בגורל בסכום כסף גדול. הגם שבפיס יכול להיות מליון משתתפים, ורק אחד מהם זוכה בפיס, מכל מקום כל אדם המשתתף בהפיס, הוא אומר, שיכול להיות, שהוא יזכה בהפיס. לכן הוא קונה פיס. זאת אומרת, הגם שזה הוא ספק, מכל מקום הוא חושב, שיכול להיות, שהוא יזכה.

ולעומת זה אנו רואים, שכל אלו המשתתפים בקנית הפיס, כשהם רוצים לנסוע במכונה לאיזה מקום, ובדרך כלל אנו רואים, שאחד ממליון קורה תאונת דרכים, ויש חס ושלום פצועים, אותו האדם שקנה פיס, הוא לא חושש, אולי יקרה לו חס ושלום איזו תאונה, ולא אומר, כמו בזמן שהוא הולך לקנות פיס, שיכול להיות, שיקרה לו תאונה חס ושלום.

והטעם הוא כנ"ל, היות שאדם הוא קרוב לגבי עצמו, ואינו יכול לראות דבר רע לעצמו. אלא אם יש דבר רע, בטח זה יגיע לאחרים, ולא הוא. הגם אצל קניית הפיס, הוא חושב מספק הוא יזכה בהפיס. מה שאם כן בתאונת דרכים, לזה איש אחר יזכה בהתאונה חס ושלום, ולא הוא, הגם מאיזו חכמה הוא קובע, שיש הבדל בין פיס לתאונה. אלא כנ"ל, כי "השוחד יעוור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים".

לכן כשהאדם רואה, שבזמן שיש לו עליות וירידות, האדם אומר, שבאמת הוא צדיק, אם כן מדוע יש לו ירידות, שאז, בזמן הירידה, הוא רואה, שהוא רשע. לכן הוא אומר על עצמו, שהוא צדיק, אלא שאינו גמור.

ה) בזמן שהוא כבר זכה לאמונה בקביעות, וכבר יכול לכוון את עבודתו בע"מ להשפיע, אבל רק בכלים דהשפעה, שזה יכולים לכנות בשם, שכבר יש לו אהבת ה', אלא רק עם יצר הטוב לבד, מה שאם כן בכלים דקבלה, שזה שייך ליצר הרע, הם עדיין מחוץ לקדושה.

ו) שהוא בא לבחינת "בעל תשובה", היינו שכבר זכה לבחינת אהבת ה' בב' יצריך, כמו שכתוב "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך, היינו בשתי יצריך, ביצר טוב וביצר הרע". שזה נקרא "בעל תשובה". שפירושו, שגם הרע שבו, שהם כלים דקבלה, נכנסו בקדושה, שיכול לעבוד עמהם בע"מ להשפיע. לכן אמרו חז"ל, "במקום שבעלי תשובה עומדין, אין צדיקים יכולים לעמוד בה". שהפירוש הוא, שצדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד בקדושה, כלומר שאין הצדיקים גמורים יכולים להשתמש עם הכלים של יצר הרע, שהם כלים דקבלה לתועלת עצמו, שיתוקנו, שיהיו בקדושה, היינו שיהיו עבודתם לתועלת ה'.

נמצא, שהכל הולך לפי סדר המדרגה, מן הקל אל הכבד. לכן סדר העבודה הוא, שמתחילים בשלא לשמה, ואח"כ מגיעים לשמה. ועל דרך זה יש לפרש, מה שאמרו חז"ל על מה שכתוב "קיימו וקבלו. קיימו, מה שקבלו כבר". כלומר, שעד כאן היה באונס, כמו שכתוב "ויתייצבו בתחתית ההר", שדרשו, "שכפה עליהם הר כגיגית. ואמר, אם תקבלו את התורה מוטב, ואם לאו, שם תהא קבורתכם".

נמצא, שעד כאן היה בכפיה, ועתה בפורים קבלו ברצון. וזה נקרא "סדר עבודה", היינו שתחילת עבודת האדם צריכה להיות בכפיה. כלומר, שהאדם מצד הטבע, כשהוא רוצה לעבוד לשם שמים, הגוף שלו מתנגד לזה. זאת אומרת, שבאמת מתחילים בשלא לשמה, ששם אין כל כך התנגדות מצד הגוף, כי ברגע שהוא מאמין, שיקבל שכר עבור ויתורים של תענוגים קטנים, ויקבל תמורת זה תענוגים גדולים, זאת אומרת, שהוא מבטיח להגוף שיקבל תמורת עבודתו בתו"מ, שכר יותר גדול לתועלת עצמו, הלא אין זה נגד הטבע. לכן באמת זוהי התחלה ראשונה.

אבל אח"כ, כשהוא מתחיל בעבודה דלהשפיע, אז הגוף מתנגד לזה, מטעם שזהו נגד הטבע, שבו הוא נולד, שהוא, לחשוב רק לתועלת עצמו. אז העבודה היא בכפיה. כלומר, שאסור לו להסתכל על הגוף, האם הוא מסכים לעבוד לתועלת ה'. אלא שהאדם צריך לעשות הכל בדרך הכפיה, אפילו אם הגוף לא מסכים.

והכפיה הזו שהאדם עושה, נבחנת לבחינת "תפלה". היות שהאדם רוצה לקיים "ואהבת את ה' אלקיך". והוא רואה, שאין לו אהבת ה'. שיש כלל, במקום שיש אהבה, אין מקום לכפיה. אלא דוקא במקום שאין אהבה, והאדם רוצה לעבוד עבור מי שאין לו אהבה אליו, הוא יכול לעבוד בשבילו.

אם כן יש לשאול, אם אין לאדם אהבת ה', מדוע הוא עובד בשבילו. היינו, למה האדם צריך לעשות על דרך הכפיה. התשובה היא, היות שניתן לנו בחינת אמונה, שהאדם צריך להאמין, שע"י הכפיה, שהוא כופף עצמו, והוא באמת רוצה לאהוב את ה', זוהי תפלה. וע"י זה הוא יזכה לבחינת "קבלו ברצון, מחמת אהבת הנס". היינו שה' נתן להם את הטבע השני, שהוא רצון להשפיע. וממילא זכו לאהבת ה', וקבלו הכל ברצון.

חזרה לראש הדף
Site location tree