אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב יהודה אשלג, בעל הסולם / שמעתי / לד. יתרון ארץ בכל הוא
הרב יהודה אשלג

לד. יתרון ארץ בכל הוא

שמעתי טבת תש"ב

ידוע כי אין שום דבר מתגלה בצורתו האמיתי, אלא רק בדבר והפוכו, "כיתרון האור מתוך החושך". זאת אומרת, שכל דבר מראה על חבירו, שדוקא על ידי דבר והפוכו, אפשר להשיג את מציאותו האמיתי של המושג הנגדי. ומשום זה אי אפשר להשיג את הדבר בתכלית הבהירות, אם אין לו את הדבר המקבילו. דוגמא, אי אפשר להעריך ולומר, שזהו דבר טוב, אם אין הדבר שכנגדו, המראה על רע, וכמו כן, מר - ומתוק, שנאה - ואהבה, רעבון - ושביעה, צמאון - ורויה, פירוד - ודביקות. ולפי זה יוצא, שאי אפשר לבוא לידי אהבת הדביקות, מטרם שמשיג את שנאת הפירוד.

והעצה לזכות לדרגת שנאת הפירוד הוא, שצריך האדם מקודם לדעת, מהו ענין פירוד בכלל, כלומר ממה הוא נפרד. אז יש אפשרות לומר, שהוא רוצה לתקן את הפירוד הזה. זאת אומרת, שהאדם צריך לתת לעצמו דין וחשבון, ממה וממי, הוא נעשה נפרד, והוא יכול אח"כ להשתדל לתקן את זה, והוא יחבר עצמו, למי שהוא נעשה נפרד ממנו, כלומר, אם הוא מבין, שירויח מזה אם יתחבר עמו, ואז הוא יכול לשער ולדעת, מהו ההפסד אם הוא ישאר בפירוד.

וענין ריוח והפסד, נמדד לפי תענוג ויסורים. כלומר, מדבר שהאדם מרגיש יסורים, האדם מתרחק מזה, ושונא את זה. ושיעור ההתרחקות תלוי בשיעור הרגשת היסורים, כי מטבע האדם לברוח מיסורים, לכן, זה תלוי בזה. כלומר, לפי שיעור גודל היסורים, בשיעור זה האדם משתדל ועושה כל מיני מעשים בכדי להתרחק מזה., היינו שהיסורים גורמים שנאה להדבר, שמביא לו יסורים, ובשיעור זה הוא מתרחק.

ובהאמור יוצא, שהאדם צריך לדעת מהו השתוות הצורה, בכדי שידע מה עליו לעשות, בכדי שיגיע לידי דביקות, הנקרא השתוות הצורה, ועל ידי זה ידע מהו שינוי צורה ופירוד. הנה ידוע מפי ספרים ומפי סופרים, שהבורא ית' הוא טוב ומטיב, היינו שהשגחתו ית' מתגלה להתחתונים בבחינת טוב ומטיב, וכך אנו מחויבים להאמין. לכן, בזמן שהאדם מסתכל בדרכי הנהגת העולם, ומתחיל להסתכל על עצמו, או אצל אחרים, איך שמצד השגחה, הם סובלים יסורים, ולא תענוגים כראוי לשמו ית', שהוא טוב ומטיב, קשה לו במצב הזה לומר שההשגחה עליונה, מתנהג בבחינת טוב ומטיב, ומשפיע להם כל טוב.

אמנם צריכים לדעת, שבמצב הזה, שלא יכולים לומר שה' הוא משפיע רק טוב, הם נקראים רשעים. כי מזה שמרגישים יסורים, זה גורם להם, שמרשיעים את קונם. ורק בזמן שהם רואים, שהבורא משפיע להם תענוגים, הם מצדיקים את הבורא, כמו שאמרו חז"ל "איזהו צדיק, זה שמצדיק את קונו", היינו שאומר שהקב"ה מנהיג את העולם בדרך של צדקות. ונמצא, שבזמן הרגשת היסורים האדם נעשה מרוחק מה', היות מצד הטבע האדם נעשה לשונא, למי שהוא משפיע לו יסורים. נמצא, שעל ידי זה האדם, במקום שצריך לאהוב את ה', חס ושלום נעשה עכשיו הדבר להיפך, כי האדם בא חס ושלום לידי שנאה לה'.

ומה האדם צריך לעשות, בכדי שיגיע לידי אהבת ה', על זה ניתן לנו, סגולה לעסוק בתו"מ, שהמאור שבה מחזירו למוטב. שיש שם מאור, הנותן להאדם להרגיש, את חומר המצב של פירוד. ולאט לאט, כשאדם מכוון להשיג מאור התורה, מתרקם אצל האדם שיעור של שנאה להפירוד, היינו שמתחיל להרגיש את הסיבה, שגורם לו ולנשמתו, את הפירוד וההתרחקות מה'. כלומר, האדם צריך להאמין שהשגחתו ית' הוא בבחינת טוב ומטיב, אלא היות שהאדם שקוע באהבה עצמית, שזה גורם לו השינוי הצורה, היות שנעשה תיקון המכונה ע"מ להשפיע, שזה נקרא השתוות הצורה. שרק באופן כזה יכולים לקבל הטוב ועונג הזו, שלא יכול לקבל, את הטוב ועונג מה שהבורא רוצה לתת, זה גורם לו שמקבל שנאה להפירוד. אז, יש לו היכולת להבחין את גודל התועלת מהשתוות הצורה, ואז הוא מתחיל להשתוקק לבחינת הדביקות. נמצא, שכל צורה מראה על צורה השניה. נמצא לפי זה, שכל הירידות שהאדם מרגיש, שבא לידי פירוד, ניתן לו הזדמנות, להבחין בין דבר והפוכו. זאת אומרת, שמהירידות, האדם צריך לקבל הבנה מהו התועלת מהעליות, אחרת לא היה אפשרות, להאדם להעריך את חשיבות, מזה שמקרבין אותו מלמעלה, ונותנים לו את העליות. ולא היה לו היכולת להוציא את החשיבות, את מה שהוא היה יכול להוציא, כדוגמת שנותנים להאדם לאכול, ואף פעם לא טעם, טעם של רעבון. נמצא שהירידות, שהוא זמן הפירוד, גורם לו חשיבות להדבקות שבעליות, והעליות גורם לו, בחינת שנאה להירידות שמביא לו הפירוד. כלומר, שאינו יכול להעריך את גודל הרע שיש בהירידות. היינו, שהאדם מדבר חס ושלום רע על ההשגחה, ואינו מרגיש אפילו על מי הוא מדבר רע, שידע שהוא צריך לעשות תשובה על דבר חטא גדול כזה, שזה נקרא שמדבר חס ושלום לשון הרע על הבורא, כנ"ל.

ובהאמור יוצא שדוקא בזמן שיש לו הב' צורות, אז הוא מוכשר להבחין, את המרחק מה שיש בין אחת לחברתה, כנ"ל "כיתרון האור מתוך החושך". שרק אז הוא יכול להעריך ולהחשיב את ענין הדביקות, שעל ידה יכולים להשיג את הטוב ועונג שישנו במחשבת הבריאה, שהוא רצונו להטיב לנבראיו. וכל מה שנראה לעינינו, הוא רק דברים שהבורא רוצה, שאנו נשיג אותם בצורה כמו שמשיג, היות שזהו דרכים איך להגיע לשלימות המטרה.

אולם בכדי לזכות לדביקות ה', זהו לא כל כך דבר פשוט, שצריכים התאמצות ויגיעה גדולה עד שזוכים להשיג ולהרגיש, את הטוב ועונג. ומטרם זה, מוטל על האדם להצדיק את ההשגחה, ולהאמין בלמעלה מהדעת, שה' מתנהג עם הנבראים, עם בחינת טוב ומטיב ולומר "עינים להם, ולא יראו". וזה כמו שאמרו חז"ל, בא חבקוק והעמידן על אחת כמו שכתוב "וצדיק באמונתו יחיה". שפירושו, שהאדם אין צורך להתעסק בפרטים, אלא שהוא צריך לרכז את כל עבודתו על נקודה אחת, היינו כלל, שהוא בחינת אמונה בה', ועל זה יתן תפלה. כלומר, שה' יעזור לו שיהיה בידו ללכת בבחינת אמונה למעלה מהדעת. ויש סגולה באמונה, שעל ידה בא אדם לידי שנאת הפירוד, שזה נבחן שבעקיפין גורמת לו האמונה לשנוא את הפירוד.

ואנו רואים שיש הפרש גדול בין אמונה, לראיה וידיעה. כי דבר הניתן לראיה וידיעה, שאם השכל מחייב אותו שכדאי לעשות את הדבר, ומחליט על זה פעם אחת, כבר מספיק לו ההחלטה הזו, על הדבר הזה כפי החלטתו. כלומר, איך באיזה צורה שהחליט, כן הוא עושה בפועל, כי השכל מלווה אותו בכל פעולה ופעולה, שלא יעבור על מה שהשכל אמר לו, ונותן לו להבין מאה אחוז, בשיעור שהשכל הביאו לידי החלטה, מה שהוא החליט. מה שאין כן בחינת אמונה, שזה ענין הסכמי בכח, כלומר שהוא מתגבר על השכל, ואומר שכן כדאי לעבוד כפי שהאמונה מחייבת לעבוד למעלה מהדעת. ולכן האמונה למעלה מהדעת, מועיל רק בשעת מעשה, כלומר בזמן שהוא מאמין, שרק אז, הוא מוכן לתת כוחות עבודה, למעלה מהדעת. מה שאם כן בעת שהוא עוזב לרגע קטנה את האמונה, היינו שנחלש ממנו לרגע את האמונה, תיכף הוא בא לידי הפסקה בתורה ועבודה ולא מועיל לו, בזה שקבל על עצמו לפני זמן מה, את העול אמונה למעלה מהדעת.

מה שאין כן בדבר שהשיג בשכל, שדבר זה הוא מזיק לו, וזהו דבר שמסכן את חייו, אינו צריך כל פעם לחזור אל השכל וההסבר, מדוע הוא דבר מסוכן. אלא כיון שהשכיל פעם, והבין בשכל מאה אחוז, שהוא צריך לעסוק דוקא בדברים אלו מה שהשכל הגיד לו, מהו רע, ומהו טוב, כבר הוא הולך לפי החלטה זו. רואים אנו את ההבדל שישנו בין מה שהשכל מחייב, לבין מה שרק האמונה מחייב אותו. ומהו הסיבה שבדבר שהבסיס הוא אמונה, צריכים כל פעם לזכור את צורת האמונה, אחרת הוא נופל ממדרגתו, ומקבל מצב שמתאים בשביל רשע, ומצבים כאלו יכול להיות אפילו ביום אחד שיפול ממדרגתו, הרבה פעמים ביום אחד, כי אי אפשר שלא יפסוק אצלו לאיזה רגע ביום, את האמונה למעלה מהדעת.

וצריכים לדעת, שסיבת השכחה של האמונה נובע, מטעם היות שהאמונה למעלה מהדעת והשכל, שהיא מתנגדת לכל הרצונות של הגוף. והיות הרצונות של הגוף באים לו מצד הטבע שנטבע בו, הנקרא רצון לקבל, בין במוחא ובין בליבא, לכן הגוף מושך אותו תמיד לבחינת הטבע שלו. ורק בזמן שהוא דבוק בהאמונה, אז האמונה יש לה כח להוציאו מתוך הרצונות של הגוף, וללכת למעלה מהדעת, כלומר נגד השכל של הגוף.

לכן, מטרם שהאדם זוכה לכלים דהשפעה, שנקרא דבקות, אז האמונה לא יכול להיות אצלו בקביעות. ובזמן שלא האיר לו האמונה, אז הוא רואה איך שהוא נמצא במצב השפלות שאין כמוהו, והכל באה לו מסיבת השינוי צורה, כנ"ל, שזהו הרצון לקבל לעצמו, שהפירוד הזה גורם לו כל היסורים, שמהרס לו כל הבנינים, וכל היגיעות שהשקיע בעבודה. והוא רואה ברגע שנאבד לו האמונה, הוא נמצא במצב יותר גרוע מבעת כניסתו בדרך של עבודה דלהשפיע, על ידי זה הוא מקבל שנאה להפירוד, היות שתיכף הוא מתחיל להרגיש יסורים, בפרטיותו עצמו, וכמו כן אצל העולם כולו, וקשה לו להצדיק את השגחתו ית' עם הנבראים, שהוא בבחינת טוב ומטיב. ומרגיש אז שכל העולם חשך בעדו, ואין לו ממה לקבל שמחה.

לכן, כל פעם שהוא מתחיל לתקן את הפגם, על מה שהוא מדבר לשון הרע על ההשגחה, הוא מקבל שנאה להפירוד. וע"י השנאה שהוא מרגיש בהפירוד, הוא בא לידי אהבת הדביקות, זאת אומרת כי בשיעור שהוא מרגיש יסורים בזמן הפירוד, בשיעור הזה, הוא מתקרב לידי דביקות בה', כנ"ל, בשיעור שמרגיש את החושך, שזהו דבר רע, כן בשיעור הזה הוא בא לידי הרגשת הדביקות, לדבר טוב, ויודע איך להעריך זה, בשעה שמקבל קצת דביקות לפי שעה, אז הוא יודע איך להחשיב אותה.

ובהאמור נוכל להבין שכל היסורים, שישנו בעולם הוא רק הכנה ליסורים אמיתיים, שליסורים האלו האדם צריך להגיע, אחרת הוא לא מסוגל לזכות לשום דבר רוחני, מטעם כי אין אור בלי כלי, ועל היסורים האלו, היסורים אמיתיים, נקרא זה שמרשיע את ההשגחה, שמדבר לשון הרע, ועל זה הוא מתפלל, שלא ידבר לשון הרע על ההשגחה. והיסורים האלו הקב"ה מקבל אותם, שזה נקרא שהקב"ה שומע תפלת כל פה. והטעם שעל היסורים האלו הקב"ה שמע, הוא, היות שאין האדם מבקש עזרה עבור הכלי קבלה שלו, מסיבת שיכולים לומר, אם ה' יתן לו מה שהוא מבקש, זה יכול לגרום לו שיהיה יותר מרוחק מה', מסיבת שינוי צורה שהוא יקבל על ידי זה. אלא ממש להיפוך, שהוא מבקש אמונה, שה' יתן לו כח התגברות, שיוכל לזכות להשתוות הצורה, כי הוא רואה שבזה שאין לו אמונה בקביעות, כלומר בזמן שהאמונה לא מאיר לו, הוא בא לידי הרהורים על ההשגחה, ובא לידי מצב הנקרא רשע כנ"ל, שהוא מרשיע את קונו. נמצא, שכל מה שהוא סובל יסורים, הוא מזה, שהוא בא לדבר לשון הרע על ההשגחה עליונה. נמצא לפי זה, מה כואב לו, שבמקום שהאדם צריך לתת שבח לה', ולומר "ברוך הוא אלקינו שבראנו לכבודו", היינו שהנבראים מכבדים את ה', והוא רואה שהנהגת העולם הוא, לא לכבודו ית', מטעם שלכל אחד ואחד יש טענות ותביעות, שההנהגה צריך להיות בהשגחה גלויה, שה' מנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב, והיות שזה לא מגולה נמצא שאומרים שההנהגה זו הוא לא לכבודו, וזה כואב לו. נמצא שהאדם, על ידי היסורים שמרגיש, הוא מוכרח חס ושלום לדבר לשון הרע. נמצא, מה שהוא מבקש מה', שיתן לו את כח האמונה, ולזכות לבחינת טוב ומטיב, אין זה מטעם שהוא רוצה לקבל טוב בכדי להנות עצמו, אלא בכדי שלא ידבר לשון הרע חס ושלום שזה כואב לו. כלומר שהוא מצד עצמו, רוצה להאמין למעלה מהדעת, שה' מנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב, והוא רוצה שהאמונה שלו, יהיה מספיק בהרגשה גמורה, כאילו הוא בתוך הדעת. לכן כשעוסק בתו"מ הוא רוצה בהמשכת אור ה', לא להנאת עצמו הוא דורש, אלא שלא יכול לסבול, מזה שלא יכול להצדיק את השגחתו ית', שהוא בבחינת טוב ומטיב, וזה גורם לו יסורים היות שהוא מחלל את שם ה', ששמו הוא טוב ומטיב, והגוף שלו טוען אחרת. וזהו כל היסורים שלו, מטעם שמזה שהוא נמצא בבחינת הפירוד, הוא לא יכול להצדיק את השגחתו ית', וזה נקרא שהמצב הפירוד הוא שנואה אצלו. וכשיש לו היסורים האלו, אז ה' שומע תפלתו ומקרבו אליו, וזוכה לדביקות, כי היסורים שמרגיש מן הפירוד, זה גורם לו שיזכה לדביקות. ואז נאמר "כי יתרון האור מתוך החושך". וזה שכתוב "יתרון ארץ בכל הוא". ארץ, היינו הבריאה, בכל הוא, שע"י היתרון, היינו שרואים ההבדל בין המצב של פירוד למצב הדביקות, על ידו זוכים להיות דבוק ב-כל, שהבורא נקרא שורש הכל.

חזרה לראש הדף
Site location tree