אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב יהודה אשלג, בעל הסולם / שמעתי / ה.לשמה זהו אתערותא דלעילא. ולמה צריכים אתערותא דלתתא?
הרב יהודה אשלג

ה.לשמה זהו אתערותא דלעילא. ולמה צריכים אתערותא דלתתא?

שמעתי תש"ה

הנה בכדי לזכות לבחינת לשמה, אין זה בידי אדם להבינה. כי אין זה בשכל אנושי להבין איך אפשר להיות דבר כזה בעולם. וזהו מטעם, כי כל מה שנותנים לאדם להבין, שאם יעסוק בתו"מ ישיג משהו, מוכרח להיות שם תועלת עצמו, כי אחרת אין האדם מסוגל לעשות משהו. אלא זהו הארה הבאה מלמעלה, ורק מי שטועם זה, הוא יכול לדעת ולהבין, ועל זה נאמר "טעמו וראו כי טוב ה'".

אם כן, יש להבין בשביל מה האדם צריך לעשות תחבולות ועצות איך להגיע לשמה. הלא, לא יעזור לו שום עצות, ואם ה' לא יתן לו את הטבע השני, הנקרא רצון להשפיע, לא יועיל לאדם שום יגיעה, בכדי להשיג את הענין של לשמה.

והתשובה היא, כמו שאמרו חז"ל "לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להבטל ממנה" (אבות פרק שני כ"א). זאת אומרת, על האדם מוטל לתת את האתערותא דלתתא, היות שזהו בחינת תפלה. כי תפלה נקרא חסרון, ובלי חסרון אין מלוי. לכן כשיש להאדם צורך לבחינת לשמה, אז בא המלוי מלמעלה, ואז בא מלמעלה עניית התפלה, היינו שהוא מקבל מלוי על חסרונו. נמצא, זה שצריכים עבודת האדם בכדי לקבלת מה' את הלשמה, הוא רק בחינת חסרון וכלי. והמלוי, אף פעם האדם יכול להשיג מעצמו, אלא זהו מתנת אלקים.

אולם התפלה צריכה להיות, תפלה שלמה היינו מעומק הלב. שפירושו, שהאדם יודע מאה אחוז, שאין מי בעולם שיכול לעזור לו, אלא ה' בעצמו. ואיך האדם יודע זאת, שאין מי שיעזור לו, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו, הידיעה הזאת, האדם יכול להשיג, דוקא אם הוא השקיע כל הכוחות מה שיש ברשותו, ולא עזר לו. לכן מוטל על האדם לעשות כל המעשים שאפשר להיות בעולם, בכדי לזכות לבחינת לשם שמים, אז הוא יכול לתת תפילה מעומק הלב, ואז הקב"ה שומע תפילתו.

אבל האדם צריך לדעת, בעת השתדלותו להשיג את בחינת לשמה, שיקבל על עצמו, שהוא רוצה לעבוד כולו להשפיע על תכלית השלמות. היינו כולו להשפיע, ולא לקבל כלום. ורק אז הוא מתחיל לראות, שאין האברים מסכימים לדעה זו. ומזה הוא יכול לבוא לדעת בבירור, שאין לו עצה אחרת אלא, שישפוך שיחו לה', שיעזור לו, שהגוף כן יסכים לשעבד עצמו לה', בלי שום תנאים. היות שהוא רואה שאין בידו לשכנע את גופו, שיבטל את עצמותו לגמרי. נמצא, שדוקא בזמן שהוא רואה שאין מה לקוות, שגופו יסכים מצד עצמו לעבוד לתועלת ה', אז התפלה שלו יכולה להיות מעומק הלב, ואז נתקבל תפלתו.

ויש לדעת, שעל ידי זה שזוכים לבחינת לשמה, הוא ממית את היצר הרע. כי היצר הרע הוא הרצון לקבל, ועל ידי זה שזוכין להרצון להשפיע אז הוא מבטל את הרצון לקבל, שיהיה בידו מה לעשות, זה נבחן שממית אותו. היות כיון שהעבירו מתפקידו, ואין לו מה לעשות, כי כבר לא משתמשים עמו, זה שנתבטל מפעולתו, זה נבחן שהמית אותו.

וכשהאדם יתן חשבון לנפשו "מה יש לו בעמלו שיעמול תחת השמש" אז הוא יראה שלא כל כך קשה לשעבד את עצמו לשמו ית', מב' טעמים: א) הלא בין כך ובין כך, היינו בין שהוא רוצה ובין שאינו רוצה, הוא מוכרח להתיגע בעולם הזה, ומה נשאר לו מכל היגיעה שנתן. ב) מה שאם כן אם האדם עובד לשמה, הוא מקבל תענוג גם בזמן העבודה. לפי המשל של המגיד מדובנא ז"ל, שאמר על הכתוב "לא אותי קראת יעקב, כי יגעת בי ישראל". ואמר שזה דומה לאיזה עשיר שיצא מהרכבת, והיה לו תיק קטן, והעמיד זה אצל המקום שכל הסוחרים מעמידים שם חבילותיהם. והסבלים לוקחים את החבילות, ומביאים אותם למלון ששם נמצאים הסוחרים. והסבל חשב שבטח תיק קטן, היה הסוחר בעצמו לוקח, ולא צריכים לזה סבל, לכן לקח חבילה גדולה. והסוחר, רוצה לתת לו סכום קטן כפי שהוא רגיל לשלם, והסבל לא רוצה לקחת, והוא אומר, הכנסתי להמחסן של המלון חבילה גדולה שנתעיפתי מאד, ובקושי סחבתי את החבילה שלך, ואתה רוצה לתת לי סכום פעוט עבור זה.

והנמשל הוא בזמן שאדם בא ואמר, שהוא נתן יגיעה גדולה בזה שקיים תו"מ, אמר לו הקב"ה "לא אותי קראת יעקב", היינו לא החבילה שלי לקחת. אלא, החבילה זו שייך למי שהוא אחר. היות שאתה אומר שיש לך הרבה יגיעה בתו"מ, בטח שהיה לך בעל בית אחר שבשבילו עבדת, לכן לך אליו שהוא ישלם לך. וזה שכתוב "כי יגעת בי ישראל". זאת אומרת, מי שעובד אצל הבורא, אין לו שום יגיעה אלא להיפך תענוג והתרוממות רוח. מה שאם כן מי שעובד לשם מטרות אחרות, אז הוא לא יכול לבוא בטענות להבורא, מדוע הבורא לא נותן לו חיות בעבודה, היות שהוא לא עבד עבור ה', שהשם ישלם לו עבור עבודתו. אלא האדם יכול לבוא בטענה לאלו אנשים, שהוא עבד בשבילם, שהם ישפיעו לו תענוג וחיות. והיות בשלא לשמה יש הרבה מטרות, לכן האדם צריך לדרוש מהמטרה שעבד בשבילה, שהמטרה זו, שעבד בשבילה, שהיא יתן לו שכר, היינו תענוג וחיות, ועליהם נאמר "כמוהם יהיו עושיהם, כל אשר בוטח בהם".

אבל לפי זה יהיה קשה, הלא אנו רואים, שאפילו בזמן שהאדם מקבל על עצמו את עול מלכות שמים, בלי שום כוונה אחרת, ומכל מקום אינו מרגיש שום חיות, שנגיד שהחיות הזאת מחייב אותו לקבל על עצמו, את העול מלכות שמים. ומה שכן הוא מקבל עליו את העול, הוא רק מטעם אמונה למעלה מהדעת, היינו שעושה זה בבחינת התגברות בכפיה שלא בטובתו. אם כן נשאלת השאלה, מדוע הוא כן מרגיש יגיעה בעבודה זו, שהגוף מסתכל כל רגע, מתי אני יכול להתפטר מעבודה זו, היות שאין האדם מרגיש שום חיות בעבודה. ולפי הנ"ל, בזמן שהאדם עובד בהצנע לכת, שאין לו אז שום מטרה רק בשביל לעבוד בע"מ להשפיע, אם כן מדוע אין ה' משפיע לו טעם וחיות בעבודה?

והתשובה היא כי יש לדעת, שענין זה הוא תיקון גדול, שלולי כך, היינו, שאם היה מאיר אור וחיות, תיכף בזמן שהאדם מתחיל לקבל על עצמו עול מלכות שמים, היה לו חיות בעבודה, היינו שהרצון לקבל גם כן היה מסכים לעבודה זו, אז בטח מדוע הוא מסכים, בטח שהוא מטעם שרוצה למלאות תאותו. היינו שהיה עובד מטעם תועלת עצמו, ואם היה כך, לא היה שום מציאות שיהא באפשרות להגיע לשמה, כי האדם היה מוכרח לעבוד לתועלת עצמו, מטעם שהוא מרגיש בעבודת ה' יותר תענוג מתאוות גשמיים. אם כן, היה אדם מוכרח להשאר בשלא לשמה, וזה מטעם שהיה לו סיפוק בעבודה, ובמקום שיש סיפוק, אין האדם מסוגל לעשות שום דבר, כי בלי רווחים אין האדם מסוגל לעבוד. אם כן, אם האדם היה מקבל סיפוק בעבודה זו דשלא לשמה, היה מוכרח להשאר במצב הזה.

וזה היה דומה כמו דאמרי אינשי (כמו שאומרים אנשים), בזמן שאנשים רודפים אחרי הגנב לתופסו, גם הגנב רץ וצועק, תפסו את הגנב. ואז אי אפשר להכיר מי הוא הגנב האמיתי, כדי לתופסו ולהוציא את הגניבה מידו. אבל בזמן שהגנב, היינו הרצון לקבל, לא מרגיש טעם וחיות בהעבודה של קבלת עול מלכות שמים, ואז אם האדם עובד בבחינת אמונה למעלה מהדעת, בדרך הכפיה, והגוף מתרגל בעבודה זו, היינו נגד רצונו של הרצון לקבל שלו, אז יש להאדם האמצעים שיכול לבוא לידי עבודה, שיהיה על המטרה לעשות נחת רוח ליוצרו. היות שעיקר מה שדורשים מהאדם הוא, בכדי שע"י עבודתו הוא יבוא לידי דביקות בה' שהוא בחינת השתוות הצורה שכל מעשיו יהיו בע"מ להשפיע.

וזהו כמו שכתוב "אז תתענג על ה'", שפירוש של "אז" הוא מקודם, שהיא תחילת עבודתו, לא היה לו תענוג, אלא עבודתו היתה בדרך הכפיה, מה שאם כן אח"כ כשכבר הרגיל את עצמו לעבוד בע"מ להשפיע, ולא להסתכל על עצמו אם מרגיש טעם בעבודה, אלא הוא מאמין שהוא עובד, בכדי שעם עבודתו הוא משפיע נחת ליוצרו. והאדם צריך להאמין שה' מקבל עבודת התחתונים, ולא חשוב כמה ואיך הצורה של עבודתם. ואת הכל הקב"ה מסתכל על הכוונה ומזה יש נחת להבורא, אז האדם זוכה התענג על ה'. שגם בעת עבודת ה' כבר ירגיש טוב ועונג, היות שעכשיו האדם עובד ממש לה', כי היגיעה שנתן בעת עבודת הכפיה מכשיר את האדם שיוכל לעבוד באמת לשם ה', נמצא שגם אז התענוג שהוא מקבל הוא "על ה'", היינו לה' דוקא.

חזרה לראש הדף
Site location tree