אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב יהודה אשלג, בעל הסולם / שמעתי / נט. ענין מטה ונחש
הרב יהודה אשלג

נט. ענין מטה ונחש

שמעתי י"ג אדר תש"ח

"ויען משה ויאמר, והן לא יאמינו לי וכו'. ויאמר אליו ה', מה זה בידך, ויאמר, מטה. ויאמר, השליכהו ארצה ויהי לנחש, וינס משה מפניו" (שמות ד').

ויש לפרש שאין יותר מב' מדרגות, או קדושה או ס"א, ומצב של בנתיים אין. אלא, מאותו המטה בעצמו נעשה נחש אם משליכין אותו לארץ. ובכדי להבין את זה נקדים מאמר חז"ל, ש"השרה שכינתו על עצים ואבנים". שעצים ואבנים נקראים דברים של למטה בחשיבות דוקא ובאופן זה השרה שכינתו, וזה ענין השאלה "מה זה בידך". כי יד פירושו השגה מלשון "כי תשיג יד". "מטה", היינו שכל השגותיו בנויים על בחינת מטה בחשיבות, שהוא סוד אמונה למעלה מהדעת.

(שבחינת אמונה, נבחן לעיני האדם לבחינת מטה בחשיבות, לבחינת שיפלות. ואדם מחשיב את הדברים שמתלבשים בתוך הדעת, מה שאין כן אם השכל של האדם אינו משיגו, אלא שהוא מתנגד לדעתו של האדם, והאדם צריך אז לומר, שהאמונה הוא למעלה בחשיבות מהדעת שלו. נמצא שמשפיל אז דעתו ואומר, מה שהוא מבין בתוך הדעת שהוא מתנגד לדרך ה', אז האמונה נמצא אצלו למעלה בחשיבות מהדעת שלו, כי כל השכליות שהוא בסתירה לדרך ה', הוא שהשכל הזה כלום לא שוה, אלא "עינים להם ולא יראו, אזנים להם ולא ישמעו". היינו, שמבטל את כל מה שהוא שומע ורואה, זה נקרא שהולך למעלה מהדעת. וכך נראה להאדם לבחינת שיפלות, וקטנות.

מה שאם כן אצל הבורא, אינו נבחן בחינת אמונה לשיפלות. כי אצל האדם, שאין לו עצה אחרת ומוכרח ללכת בדרך אמונה, נראה לו האמונה לשיפלות. מה שאין כן לגבי הבורא, שהוא היה יכול להשרות שכינתו, לאו דוקא על עצים ואבנים, אלא שבחר דוקא על דרך זה הנקרא אמונה, בטח שבחר זה מטעם שזה יותר טוב, ויותר הצלחה. נמצא, אצלו ית' לא נקרא אמונה למטה בחשיבות, אלא להיפוך שדוקא לדרך זה יש לו מעלות רבות, אלא לעיני הנבראים נקרא זה בחינת מטה).

ואם משליכין את המטה לארץ, ורוצים לעבוד עם בחינה יותר גבוה, היינו בתוך הדעת, ומבזים את בחינת למעלה מהדעת, שנדמה עבודה זו לבחינת שיפלות, תיכף נעשה מהתורה והעבודה שלו בחינת נחש, שהוא סוד נחש הקדמוני. וזה סוד "כל המתגאה", אומר לו הקב"ה, "אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד". והטעם הוא כנ"ל, שהשרה שכינתו על עצים ואבנים. לכן אם הוא משליך בחינת מטה לארץ, ומגביה את עצמו לעבוד עם מדה יותר גבוה, זהו כבר נחש. ואין בחינת בנתיים, אלא או נחש או קדושה, מטעם שכל התורה והעבודה שלו שהיה לו מבחינת מטה, הכל נכנס עכשיו לבחינת נחש.

וידוע דאין להס"א אורות, ומשום זה גם בגשמיות אין להרצון לקבל רק חסרון ולא מלוי חסרון, והכלי קבלה נשאר תמיד בחסרון בלי מלוי. כי מי שיש לו מנה רוצה מאתיים וכו', ואין אדם מת וחצי תאוותו בידו, וזה נמשך מכח השורשים העליונים. ששורש הקליפה הוא סוד הכלי קבלה, ובשיתא אלפי שני אין להם תיקון ועליהם שורה הצמצום, לכן אין להם אורות ושפע, ולכן הם מפתים לאדם שימשוך אור למדרגתם, וכמה אורות שהאדם קבל ע"י היותו דבוק בקדושה, כי בקדושה מאיר השפע. לכן כשהם מפתים לאדם שימשוך שפע לבחינתם, אז הם מקבלים את האור הזה, ועל ידי זה יש להם שליטה על האדם, היינו שנותנים לו הספקה בזה המצב שבו הוא נמצא שלא יזוז מכאן.

לכן, ע"י שליטה זו אין האדם יכול ללכת קדימה, מטעם שאין לו צורך למדרגה יותר גבוה. וכיון שאין לו צורך, אינו יכול לזוז ממקומו אף תנועה קלה, ואז אין באפשרותו להבחין אם הוא הולך בקדושה או להיפוך, משום שהס"א נותן לו כח לעבודה ביתר שאת וביתר עז, כיון שעכשיו הוא נמצא בתוך הדעת. לכן, יש לו מקום לעבודה לא בבחינת שיפלות, ולפי זה האדם היה נשאר כך ברשות של הס"א.

ובכדי שהאדם לא ישאר ברשות הס"א, עשה הקב"ה תיקון, שאם האדם עוזב את בחינת ה"מטה" תיכף נופל לבחינת "נחש", ותיכף הוא הולך במצב של כשלונות, ואין לו שום כח להחזק. אלא אם כן יקבל שוב את בחינת האמונה, הנקרא שופלות. נמצא לפי זה, שהכשלונות בעצמם הם גורמים שהאדם יקבל על עצמו שוב הבחינת מטה, שהוא בחינת אמונה למעלה מהדעת. וזה פירוש מה שאמר משה "והם לא יאמינו לי", שפירושו, שלא ירצו לקבל עליהם את הדרך לעבוד בבחינת אמונה למעלה מהדעת. אז אמר לו ה', מה זה בידך מטה, השליכהו ארצה, אז תיכף "ויהי לנחש". היינו שבין מטה לנחש אין מצב של בנתיים. אלא שהוא בכדי לדעת, או שהוא נמצא בקדושה, או בהס"א.

נמצא ממילא שאין להם עצה אחרת, אלא לקבל עליהם את בחינה אמונה למעלה מהדעת הנקרא "מטה". והמטה הזה צריך להיות ביד, ולא לזרוק את המטה, וזה ענין מה שכתוב "ופרח מטה אהרן", היינו שכל הפריחות שהיה לו בעבדות ה', היה על בסיס מטה אהרן דוקא. שזה ענין שרצה לתת לנו סימן, בכדי לדעת אם הוא הולך על דרך האמת או לא חס ושלום, נתן לנו סימן להכיר רק בהיסוד של העבודה, היינו על איזה בסיס הוא עובד. אם היסוד שלו הוא מטה זהו קדושה, ואם הבסיס שלו הוא בתוך הדעת אין זו דרך להגיע לקדושה. אבל בעבודה בעצמו, היינו בתורה ותפילה, אין שום היכר בין "עבדו ללא עבדו", כי שם הוא להיפוך. אם היסוד הוא בתוך הדעת, היינו על יסוד ידיעה וקבלה, אז הגוף נותן חמרי דלק לעבודה, ויכול ללמוד ולהתפלל ביותר התמדה וביותר התלהבות, כיון שזהו על יסוד בתוך הדעת.

מה שאם כן בזמן מי שהולך בדרך הקדושה, שהבסיס שלו הוא אמונה והשפעה, אז הוא צריך הכנה רבה שהקדושה תאיר לו. וסתם בלי הכנה, אין הגוף נותן לו כח לעבודה. וצריך תמיד להתאמצות יתירה, כיון ששורש האדם הוא בחינת קבלה ובתוך הדעת, לכן אם עבודתו הוא על יסוד הארציות, יכול הוא תמיד להיות בסדר. מה שאם כן אם היסוד של עבודתו הוא על בחינת השפעה ולמעלה מהדעת, הוא צריך תמיד להתאמצות שלא יפול לשורשו של קבלה ולתוך הדעת. ואסור להסיח דעת לרגע, אחרת הוא נופל לשורשו של ארציות, המכונה בחינת עפר, כמו שכתוב "כי מעפר באת ואל עפר תשוב", וזה היה לאחר חטא עץ הדעת.

ונותן בירור, אם הוא הולך בקדושה או חס ושלום להיפוך הוא, כי "אל אחר אסתרס ולא עביד פירי". סימן זה נותן לנו הזה"ק, שדוקא על בסיס של אמונה, הנקרא בחינת מטה, זוכים לפריה ורביה בתורה, כנ"ל. וזה סוד "ופרח מטה אהרן", שהפריחה והגדילה באה דוקא ע"י המטה.

אי לזאת, בכל יום כמו שהאדם קם ממטתו, והוא רוחץ את עצמו לטהר גופו מזוהמת הגוף, כן צריך לרחוץ את עצמו מזוהמת הקליפה. שיבדוק את עצמו, אם בחינת ה"מטה" שלו הוא בשלימות אצלו. ובדיקה זו צריכה להיות בתמידיות, ואם הוא רק מסיח דעת ממנו, תיכף נופל לרשותם של הסטרא אחרא, הנקרא קבלה עצמית, ותיכף הוא נעשה משועבד להם. כי ידוע שהאור עושה את הכלי, לכן כפי מה שהוא עובד בעמ"נ לקבל, בשיעור זה הוא נצרך רק השתוקקות לקבלה עצמית, ונתרחק מענינים השייכים להשפעה.

ובזה יובן לנו המאמר חז"ל "מאד מאד הוי שפל רוח". ומהו הרעש הזה שאומר, מאד מאד. אלא כנ"ל, כיון שהאדם נעשה נצרך לבריות, על ידי זה שנתנו לו פעם כבוד, ומתחילה קיבל את הכבוד לא מטעם חס ושלום שרוצה להנות מהכבוד, אלא מטעמים אחרים, מטעם כבוד התורה וכדומה. והוא בטוח בחשבון זה, כיון שהוא יודע בעצמו שאין לו שום תשוקה לכבוד, ולפי זה הסברה נותנת שמותר לו לקבל את הכבוד, מכל מקום אסור לקבל, מטעם שהאור עושה את הכלי. לכן, לאחר שקיבל את הכבוד, כבר נעשה נצרך להכבוד, והוא כבר נמצא ברשותו, וקשה להשתחרר מהכבוד. ועל ידי זה הוא נעשה למציאות בפני עצמו, וכבר קשה להתבטל לה', משום שע'י הכבוד הוא נעשה למציאות בפני עצמו. ובכדי לזכות לדביקות, אדם צריך להתבטל מכל מציאותו, לכן "מאוד מאוד": "מאוד", הוא, שאסור לקבל כבוד לצורך עצמו. ו"מאוד" השני הוא אפילו שאין כוונתו לצורך עצמו, גם כן אסור לקבל כנ"ל.

חזרה לראש הדף
Site location tree