אגרת ג

ב"ה כ"ט טבת תשי"ז פה מנשסטר יע"א

לכבוד ידידי ...

קראתי את מכתבכם מחדש טבת, ואענה לכם בקיצור באופן כללי, כבר כתבתי לכם שיש בחינת דינים ממותקים. ולהבין את זה בדרך ההכנה להכנס להיכל ה' הוא, כי יש לפעמים שהאדם מרגיש בעצמו במצב של שיפלות. היינו, שאין בו לא תורה ולא עבודה, וגם מחשבות של הבלי העולם וכדומה, והאדם בא אזי לידי יאוש, היינו שאומר, בטח שלא עלי נאמר "ואני לשמש את קוני".

אלא לאנשים שהם מרומי מעלה, היינו שיש להם מזמן הלידה מידות טובות וישרות, ומוח טוב, ורצון וחשק להתמדה בלמוד התורה, וכל עסקם מעת היותם בעולם, מוחם ולבם רק בתורה ועבודה. מה שאין כן איש כערכי - מקומי הוא ברפת. והפסוק "כי לא דבר ריק הוא כי הוא חייכם ואורך ימיכם", לא עלי נאמר הפסוק הזה.

ויש לפעמים, שיש המתקה בזמן ההתעוררות השיפלות, היינו שהאדם רואה שאנכי לא ידעתי עד כמה שאני כל כך שקוע בהבלי הזמן ובעניני התפלים. לא שמתי לב להיות כראוי להיות. והשיר שאומרים "יתפאר בי כי חפץ בי", גם אני צריך לומר השיר הזה, כי לכל ישראל "יש להם חלק לעולם הבא", היינו בסוד "עמד וגנזו לצדיקים לעולם הבא". ועכשיו, שאני רחוק מכל הענין, אזי אסור להתיאש, ורק להיות בטוח בה', "כי אתה שומע תפלת כל פה", היינו "כל" - לרבות, אפילו שהפה שלי לא כל כך בסדר כמו שצריך להיות, בוודאי השלש עשרה מידות של רחמים יתעורר גם עלי, ואני מהיום והלאה, אני מקווה שאני אלך קדימה, אף על פי שכבר אמרתי כך הרבה פעמים, ובסופו של דבר נשארתי בשיפלותי, אזי הוא משיב כי יש בחינת "עולם, שנה, נפש". ששלושת אלה צריך להתיחד בזמן ובמקום ובנפש יחד.

לכן הוא אומר, שבודאי עכשיו הגיע הזמן שאני כבר אצא מכל המצבים הרעים, ו"הבא לטהר מסייעים אותו", ומתחיל תכף בעבודה, ביתר שאת וביתר עז. וגם בעת המשא ומתן הוא לא מרגיש בחינת יסורים מהשיפלות שרואה שהיה נמצא כל ימיו בשיפלות כזה, אלא להיפך הוא מרגיש בעת המשא ומתן בחינת נעימות והתרוממות הרוח, משום שמאיר לו עכשיו את הגדלות, שעליו לזכות אחר כך. וזהו נקרא שהאור מקיף מאיר לו מרחוק.

היינו אף על פי שעדיין מרוחק הוא מהיכל המלך, היינו שעדיין לא זכה לטהר את כליו לשם שמים, מכל מקום יש לו הארה מהאור העתיד להתלבש בו אחר כך. נמצא, שהמצב השיפלות הזה אינו גורם לו יסורים מהמצב, אלא להיפך יש לו תענוג. וזה נקרא בחינת המתקת הדינים, היינו שהמצב הזה לא רע כל כך, וכלזה הואמשום שאינו מביט לאחוריו, היינו את זמן העבר, אלא מסתכל לפניו,היינו להאור העתיד להשיג אחר כך, נמצא שהוא דבוק בה' מבחינת אור מקיף.

אבל ב' מצבים הנ"ל גם כן קשה, שהאדם יהיה לו יכולת לשפוט ולברר לעצמו, איזה מצב מהם עליו לקבל לבחינתו וללכת בו. ובדרך כלל כשהאדם עדיין אינו מלומד בדרכי עבודה, אזי הוא כצל הנמשך, היינו, לפעמים מראים לו ממרום מצב של יאוש, ולפעמים מראין לו מלמעלה בחינת המתקה על שיפלות. אבל על כל פנים, אם אין האדם יכול לבחור לעצמו מה שיש לו לקחת, על כל פנים, אין הוא צריך להאמין להמצב של יאוש שזהו אמת. אלא עליו לומר, שאין הוא עדיין בעל עבודה אלא שנמצא בכף הקלע, היינו שזורקין אותו מלמעלה ממצב למצב.

ואם האדם נופל למצב הא' הנקרא בחינת יאוש אזי באמת הוא מת. ויש לפעמים שאדם ממית את עצמו לדעת, היינו שהולך למקום דשכיחא היזקא, הנקרא "המכניס את עצמו למקום סכנה", ועל פי רוב הסביבה גורמת מצב כזה הנקרא מיתה. ואז "למתים חפשי". כיוון שאדם מת, נעשה חפשי מן המצוות. היינו, שאומר שכל המצוות שקיבל עליו מרבותיו לא הועילו לשום תועלת, אם כן אין לו כבר צורך להמשיך בהם.

והעצה לזה, רק לחזור להסביבה של אנשים חיים, היינו לאנשים שהם עדיין ממשיכים במצוות שקיבלו מרבותיו. והגם שהוא במצב הזה לא יכול להאמין שיש אנשים בין החברותא שלו, שיהיו בבחינת חיים וקיימים, אלא שנדמה לעיניו שהעולם חשך בעדו, שכל מקום שהוא נותן את עיניו, הוא רק גלי גלים של עצמות מסתובבים לעיניו. אבל על דבר אחד אפשר לו להתאמץ ולראות, אם על כל פנים החברותא שלו ממשיכים במצות רבו זצ"ל.

ויש לפעמים שגם זה לא נותנים לו מלמעלה לראות, ואז הוא רואה לעיניו איש ערום בשכל, שהוא לא יכול לרמאות לעצמו שהוא הולך בדרך הישר, ועל ידי זה שרואה שאין מעשיו רצויין יש לו יסורים נוראין. מה שאין כן החברותא. שאין הם רואים את מצבם אמיתי, או שאין להם אפילו זמן לראות את שיפלותם, לכן הם חיים חיי שלוה ויש להם מנוחת הדעת. מה שאין כן (אני) חי חיי צער.

ואז בזמן כזה האדם משתוקק לפעמים להנות מחיי הבלי עולם הזה, אבל גם זה לא יכול לתת לו סיפוק נפשי. ואף על פי שרואה שאחרים כן נהנים מהחיים, ולמה עליו נגזר הגורל שאין הוא מוכשר לקבל חיים של סיפוק נפשי כמו אחרים. היינו, שהולך ברחוב ומסתכל אנשים הולכים ורצים, זה לעבודתו וזה לבית מסחרו, וזה לישיבה, ועל כולם לא נראה על פניהם חס ושלום איזה צער ויסורים, אלא כולם עליזים ושמחים. ולמה דווקא אני אינני רואה סיבה מספקת שיהיה לי, הן מבחינת הכבוד והן מהפרנסה. היינו, אפילו אנשים שיש להם מצב הגשמי יותר פחות ממנו, ומכל מקום אין להם יסורים מהחיים, שיאמרו שחסר להם הנאה מהחיים. ולי, אני כשלעצמי, אני מרגיש פחות טעם מהחיים. היינו שכל תענוגי הגשמיים, אין להם כל כך הרבה הנאה שיתנו לי הספקה. אינני אומר שאם תענוגי הגשמיים אין להם כל כך אחוזים הנאה, כמו שאני רוצה להנות, אזי אני אוותר עליהם, כי דבר קטן שאינו שווה אפילו פרוטה אין זורקים לחוץ. אלא הדאגה היא, מדוע אינני מרגיש כל כך אחוזים תענוג כמוהם שיתנו לי הספקה כמו אחרים.

והאמת אם נצייר את (זה) בציור, ונגיד שתענוגי גשמיים נמצאים 40% תענוג, אזי זה יכול לתת הספקה לאותם אנשים שמספיק להם עד 40%. אבל לאותם אנשים שלפעמים טעמו טעם רוחני, ונגיד שהיה להם כבר טעם של תענוג 60%, לכן קשה לו להתרגל לחיות על מאכל שאין נמצא בו אלא 40%. לכן משום זה כולם עליזים ושמחים, והוא חי חיי צער, משום שהוא זקוק לשישים אחוז של תענוג. אבל כנ"ל, הוא לא זורק את התענוג אפילו שאין בו אלא אחוז אחד. לכן "כל הגרגרן כועס", היינו, אף על פי שמקבלים תענוג כמו אחרים, אבל הוא כועס. היינו שרוצה למצוא את שיעור התענוג של שישים אחוז, שהיה רגיל לטעום בטעמים רוחניים.

אבל בגשמיות לא ניתן מלכתחילה להנות, אלא מבחינת נהירו דקיק, כמובא בזהר הקדוש, היינו אחוז מצומצם של תענוג. לכן אפילו כשכבר מת. היינו שנאבד לו טעם חיים הרוחניים. אבל כשזוכר שהוא רגיל לטעום טעם של תענוג של אחוז יותר גבוה משיש בהתענוגים גשמיים, יש לו צער ואין לו סיפוק נפשי.

וזה ענין "קשה רימה למת, כמחט לבשר החי". היינו בזמן שהוא מת, וזוכר את הטעם של תענוג שהיה בזמן ההתרוממות הרוח הנקרא רימה, "כמחט בבשר החי", היינו בזמן שהיה חי, וכל תענוגו היה רק בתורה ועבודה. והיה מרגיש טעם עבודה של מסירות נפש בעל מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו, ואם חס ושלום היה מתעורר בו איזה חטא, היינו תשוקה של הרצון לקבל, היה לו אז צער מזה. וזה ענין, "כמ-חט בבשר החי", היינו בזמן שהיה דבוק בהחיים. רק עכשיו, בזמן שהוא זוכר את הרימה הוא בבחינת מת, יש לו גם כן צער.

אבל זה כלל, שגם המת נשכח מהלב. היינו, ששוכח שהיה פעם בהחיים, ועכשיו הוא נמצא במצב של מיתה. והולכים ונשטפים בזרם החיים של הכלל כולו, ואז כבר אינו חיים חיי צער, היינו שבאים לידי מצב ששוכחים את הכל. ואז הוא באים לידי מצב "למתים חפשי", היינו שנעשה חפשי מכל המצוות שקיבל מרבו זצ"ל. ובא לידי מצב של שכחה, ששוכח אפילו שהיה לו איזה פעם איזה עבודות, אלא נדמה בעיניו כי במצב כזה הוא שרוי כל ימי חייו, ואפילו את החשבון הזה הוא שוכח לעשות, אלא פשוט נמשך עם זרם העולם השוטף.

ולפי זה יוצא, שיש כמה מצבים, עד שבאים לאחוז בצנור החיים המחיה כל הנפשות:

א) ששוכח לעשות איזה חשבון עם מצבו הנמצא בו עכשיו. ב) הוא עושה לעצמו חשבון ורואה שהוא מת וזוכר את הזמן של רימה, ואז הוא מרגיש חיי צער, כנ"ל "כמ-חט בבשר החי", אבל הוא בא לידי יאוש! ד) עושה חשבון ורואה שמת, אבל מאיר לו אור הבטחון, ומתחזק, ומקבל עליו שמכאן ולהבא הוא ילך בדרכי עבודה בבחינת המתקה. ה) בזמן עבודה, היינו שעובד במצות מוחא - וליבא עד כמה שידו מגעת, בבחינת "כל אשר בידך וכחך לעשות עשה", ואז מרגישים טעם בלימוד הקבלה, אף על פי שאינו מבין את תוכן הענין הרוחני, מכל מקום מאיר לו הלימוד בבחינת המאור שבה. ומרגיש טעם בעבודה למעלה מהדעת, ומרגיש את ההתרחקות שגורם לו הרצון לקבל, ומשתוקק לעשות רק בעבודה של השפעה, עד שה' יתברך מרחם ואומר לו שלום, כמו שכתוב "אשמעה מה ידבר האל, כי ידבר שלום אל עמו ואל חסידיו ואל ישובו לכסלה".

ובאמת יש להבין קושיא גדולה ועצומה, איך שאנחנו זכינו לשמוע דבר אלקים חיים מפי האר"י החי אאמו"ר זצ"ל, וראינו שאין דבר נסתר ממנו, וכל פעם שזכינו להכנע אליו בלב ונפש, כבר הרגשנו בעצמנו שאנחנו נמצאים באויר רוחני הגבוה מכל הבלי העולם הזה, איך היה מציאות שאנחנו נשארנו במצב הנוכחי, כל אחד לפי דרגה דיליה, שכל אחד מאתנו היה צריך להמצא במדרגה יותר גבוה מכפי שנמצא עכשיו.

ודבר זה מגולה בהתורה. כי כבר פירשתי לכם את הענין יציאת ישראל מיד פרעה, ולמה אם ה' רצה להוציא את ישראל מיד מצרים היה צריך להסכמת פרעה, הלא הוא כל יכול. ופרשתי, שפרעה היינו הגוף. שהגוף צריך לאהוב את ה' בכל לבבך וכו'. וענין אהבה אי אפשר להיות על דרך הכפיה. ולפי זה יש להקשות, הלא ידוע שהעבודה צריכה להיות למעלה מהדעת, ואיך הראה הקדוש ברוך הוא מופתים לפרעה. ועוד קשה, "כי אני הכבדתי את לבו למען שיתי אותותי אלה בקרבו", והקשו העולם, אם כן נטל ממנו את הבחירה. היינו, חוץ מזה שיצר לב האדם רע מנעוריו, הוא הוסיף עליו כל פעם הכבדת הלב, אם כן אין בידו שום אפשרות להיות בוחר בטוב ומואס ברע.

אלא נבין את זה כפי שהורה לנו אאמו"ר זצ"ל, שיסוד עבודתנו יהיה בעל מנת להשפיע, מה שאם כן כשיש מופת, אזי כבר קשה להיות עבודתו לשמה, והעיקר הוא "למען שיתי אותותי אלה בקרבו", שדווקא בלמעלה מהדעת כבר קשה להיות עבודתו לשמה, והעיקר הוא במקום שיש שאלה של " מי", ודי למבין, יש מקום לחיבור עם "אלה", שעל ידי שניהם מתגלה שם אלקים. כי אלה בלי מי, ודי למבין, אין קיום, כמבואר (בהקדמת הזהר, בהסולם). והעיקר צריכים לאותיות התורה שיתגלו, "כי לא עם הארץ חסיד", שדווקא לבן תורה צריכים. כי אחרת נקרא "הנותן בתו לעם הארץ, כאילו כופהו בשיני ארי", ודי למבין. היינו, שהמוות בטוח אם אין הוא בן תורה, ותורה נקרא בחינת קו אמצעי היינו שכולל שני דברים ביחד, היינו מי - ואלה כנ"ל, שהם ביחד שם אלקים.

לפי זה, אם האדם מתחיל להכנס להעבודה על דרך האמת ומתחיל להרגיש טעם בעבודה, כבר יש מקום להכשל בבחינת רצון לקבל. היינו, כבר יש לו יסוד לעסוק בתורה ועבודה, משום שאני מרגיש בזה טעם יותר משובח מכל הבלי העולם הזה. אם כן כבר אין לו צורך לבחינת אמונה למעלה מהדעת, מטעם שהרגשת התענוג כבר יש לו מופת חותך שכדאי להיות עובד ה'. ואם לא יתנו לו טעם בעבודה, אזי לא יוכל להמשיך בעבודה, משום שקשה להתחיל בעבודה שהוא למעלה מהדעת, אלא מתחילים בשלא לשמה, ואחר כך באים לשמה.

והסדר כדרך שמלמדים את התינוק ללכת שמחזיקים בידו ומוליכין אותו (עוד הפעם), וכשמתחיל ללכת אזי כבר עוזבים אותו לנפשו. אזי בתחילתו הוא נופל, אז מחזקים אותו עוד הפעם ונופל עוד הפעם. וכן הוא הסדר עד שכבר יכול ללכת בלי שום תמיכה, ואז נקרא שיכול לעבוד לשמה, ואז כשזוכה לדברים הרבה, כבר הוא יודע איך להתנהג את עצמו שיהיה בבחינת להשפיע, אף על פי שהוא עכשיו מקבל דברים הרבה, משום שהוא בן תורה היינו שהיה לו כל הזמן התעסקות בתורה, איך להתנהג שיהיה כל כוונתו לשם שמים, ואז מתחיל הזמן שמגלין לו רזי תורה, שהוא סוד השפע הנשפע לעובדי ה'.

ועם הנ"ל נבין את ענין הכבדת לב, מה שה' יתברך הבטיח למשה, היינו שאחרי כל הניסים והנפלאות היינו אפילו שנקבל כמה מיני גדלות, הן בבחינת התרוממות הרוח, והן מבחינת החידושי תורה, אף על פי שבשעת מעשה יהיה לנו מזה התפעלות גדולה ועצומה עד שכבר מחליטים שאין עוד מלבדו, וכדאי להתמר את עצמו רק בכדי לשרת את הקדוש ברוך הוא, אם כן אל יעלה בדעתך, שבזה יתבטל את מקום עבודה, מבחינת מה שהאדם צריך לגלות. כי האדם תיכף יתבטל לרבותיו וכבר אין מקום לבחירה, היינו, מה שהאדם צריך (לגלות) לבחור.

לזה הבטיח הקדוש ברוך הוא, כי אני יכול לעשות דבר מה שאין אתה יכול להבין, שיהיה דבר כזה במציאות, היינו אם הכבדתי את לבו, כי הקדוש ברוך הוא נותן הכבדת לב, כי תיכף אחרי כל המופתים והגלויים, תיכף הוא שוכח את הכל, וצריך להתחיל עבודתו מחדש. ואם תשאל מה לי כל המופתים אם הוא שוכח אותם, אבל הזמן שיש לו מופת חותך, שכדאי להיות עובד ה' זה נקרא תמיכה, וזה לא על החשבון עצמו, כי זה רק על חשבון התומך. אבל יחד עם זה הוא מרגיל את עצמו ללכת, כנ"ל במשל התינוק.

אי לזאת, אפילו אנחנו זכינו לשמוע את דברי אלקים חיים, מפי שכינה מדברת מתוך גרונו של אאמו"ר זצ"ל, מכל מקום הבחירה נשאר בידינו. לכן, אפילו שהוא זצ"ל גילה לנו הרבה גלויים וזה היה רק בכדי להדריך אותנו, בכדי שנוכל ללכת בלי סעד, ולכן משום (זה) תיכף על כל חידוש תורה שגילה לנו, ונגרם לנו התרוממות הרוח ובטחון חזק להקדיש את ימינו רק לתועלת ה', אבל תיכף בא על זה בחינת הכבדת הלב, מבחינת "כי הכבדתי את לבו", כדי שיהיה לנו אחר כך בחירה מצידנו. כי זה נקרא יגיעה בלי סעד לתומכו. כי כוונתו היתה כדי להביאנו לשלימות הנרצה. לכן משום זה נשאר כל אחד במצב שאינו מתאים לתלמידו, ודי למבין.

ואנחנו צריכים לחזק את עצמנו, כמו שכתוב במכתבי הקודם שיעקב אבינו לא מת, היינו שמדתו של אמת חי וקיים לעד. ושיקויים הפסוק "ואתה אל תירא עבדי יעקב נאום ה' ואל תחת ישראל, כי הנני מושיעך מרחוק וזרעך מארץ שבים", היינו, אפילו אם אנחנו נמצאים בתכלית ההתרחקות, אזי ישועת ה' כהרף עין, ונזכה לבוא לבחינת האמת, היינו להשפיע נחת רוח ליוצרו, אמן כן יהי רצון.

ידידך ברוך שלום הלוי אשלג

באאמו"ר בעל הסולם זצקלה"ה