אגרת ו
ב"ה ד' חנוכה תשי"ט פה יפו-תל-אביב
לכבוד ידידי שבגיטסהד שיחיו
הנני שולח את ברכתי לכבוד החנוכה, יהי רצון שנזכה להרגיש האור של חנוכה בלבנו, שעל ידי זה יאיר עינינו וישמח לבנו.
ואגב אכתוב מה שאמרתי בענין חנוכה: הנה ידוע שאי אפשר שהנרות יאירו, עד שיהיו בהם ג' תנאים: א) נר שהיא הכלי שנותנים בה השמן. ב) השמן. ג) הפתילה. ובזמן ששלשת הדברים הללו מכונסים יחד, אז יש מציאות להנות מאורם.
ויש לפרש את ג' בחינות הנ"ל על דרך העבודה והמוסר. הנה הכלי ששם נותנים הן השמן והן הפתילה הוא הגוף, ונקרא נר. והיגיעה בתורה ומצוות, והסתירות מה שהאדם מרגיש בהשגחתו יתברך, בדברים שאינם מגולים לפניו שהנהגת העולם הוא בבחינת טוב ומטיב, ולפי מחשבתו ודעתו היה הקדוש ברוך הוא צריך לנהג את העולם בהנהגה אחרת, היינו שיהיה מגולה לפני כל אחד ואחד מדת טובו יתברך, נמצא שזהו בסתירה להשּׂכל האדם, זה נקרא פתילה, מלשון פתלתול ומלשון פסולה, היות שמחשבות כאלו פסולים להמחשבה. והבהירות וההתעוררות שמביאו לחשוק לתורה ועבודה, ולהרגיש המתיקות והנועם שבתורה ועבודה, זה נקרא שמן.
ואם חסר אחד מהם אין יכולת להנות מאורם. כמו כן כאן, בזמן שהגוף כלול מהיגיעה והבהירות, אז זוכים להשיג את אור ה', שהוא יוצא דווקא מבין שניהם. וכמו לאחר שנשרף השמן והפתילה אין כבר מה להאיר, ונעשה חשך, כמו כן לאחר שנגמר היגיעה והבהירות, אין לו כבר אור ונעשה שוב חושך אצלו. ואם רוצה להשיג עוד אור, הוא מוכרח להשתדל להמציא עוד יגיעה, הנקרא פתילה, ועוד בהירות הנקרא שמן, משום שאין להאור במה לחול ולהתפס. והטעם הוא כי יש כלל "לפום צערא אגרא".
ועיקר הבהירות הנקרא שמן הוא על ידי אמונה. שענינו הוא, מה שמתגבר על יצר הרע, המביאו לידי יגיעות וסתירות לשּׂכל החיצוני. וזה נקרא נסיונות בעבדות ה' יתברך. ואחרי ההתגברות הזה, האדם זוכה לקבל את אור ה' המאיר לנשמת אדם, ואז אין כבר מקום לסתירות, וזה נקרא אור חנוכה. היינו שזוכה להשגחה גלויה, שהנהגתו יתברך הוא בבחינת הטוב ומטיב לנבראיו.
ובזה יש לפרש מה שאמרו חז"ל, בנר חנוכה "מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק" (שבת כ"א). שרמזו בזה על דרך הנ"ל. הנה "חמה" נקרא אור המאיר. "רגל", מלשון מרגלים, שמרגל לראות את השגחתו יתברך. כמו שכתוב אצל המרגלים "וראיתם את הארץ מה הוא… הטובה הוא אם רעה". שענינו הוא לראות את ההשגחה העליונה בעולם, אם היא בבחינת טוב ומטיב. "שוק", הוא רשות הרבים. כי דווקא ברשות הרבים נמצאים מרגלים. מה שאם כן, כשאדם זוכה להכנס ל"רשות היחיד", היינו שאין שום כח בעולם רק הקדוש ברוך הוא לבדו, "כי הוא לבדו עושה ויעשה לכל המעשים", כבר אין מקום למרגלים. וזה שרמזו, שצריכים להמשיך את האור חנוכה שיאיר את ההשגחה הגלויה בבחינת הטוב ומטיב, מזמן שתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק. היינו, מזמן שעדיין היה נמצא בזמן החשך, עד שתכלה כל בחינת המרגלים מן רשות הרבים, שלא יהיה עוד מקום להמרגלים, ושיכלו כולם מן העולם.
ועל דרך זה יש לפרש את מה שאנו אומרים בשיר מעוז צור ישועתי, "יוונים נקבצו עלי… ופרצו חומת מגדלי, וטמאו כל השמנים". ח ו מ ת הוא אותיות חותם, ותחום. מגדלי הוא המגדל מלא כל טוב (עיין במדרש רבא פ"ח). וענין החומה הוא שמירה שלא יכנסו זרים לתוך העיר ולשלול טובה. כמו כן כאן - כדי שלא יכנסו מחשבות זרות ורצוניות בלתי קרואים, מוכרחים גם כן לעשות חומה שעמה נשמרים מהחצונים. וחומה זו נקרא אמונה, שרק על ידי אמונה יש יכולת להאדם שיהיה ניצל מכל הנ"ל. וזה נקרא "תחום", שעד כאן יש יכולת להחיצונים לגשת, ובזמן שרואים שהאדם לא יוצא מתוך החומה, אזי הולכים ושבים למקומם. והטעם הוא, כי ענין אמונה הוא דווקא למעלה מהדעת, ושליטת הסטרא אחרא הוא דווקא בתוך הדעת של השּׂכל החיצוני, וממילא אין שום קשר ונגיעה להאדם.
וקליפת יוון היה, שעם ישראל יתנהגו דווקא על ידי השּׂכל החיצוני שהוא הפילוסופיה הארורה. וזה הוא נגד האמונה, הנקרא חומה כנ"ל. ובשיעור שעלתה בידם להכניס את הפילוסופיא לישראל, באותו שיעור נבחן, שעשו פרצה בהחומה. וזה פירוש "ופרצו חומת מגדלי", היינו החומה שהוא סביב המגדל מלא כל טוב, שעל ידי זה זוכים להשיג להשגחה גלויה, שהקדוש ברוך הוא מנהיג את העולם במדת טוב ומטיב. ועל ידי הפרצה הנ"ל " וטמאו כל השמנים", היינו שכל הבהירות והחיות שזכו על ידי אמונה נסתמו מהם, שטומאה הוא מלשון טמטום וסתום, עד שנעשה נס, והקדוש ברוך הוא עזר להם, וזכו שוב לאור הגלוי הנקרא אור הפנים.
ועל מה שידידי שואל וזה לשונו בענין שופר, הוא שהקדוש ברוך הוא עולה ממדת הדין למדת הרחמים, ומכמה מקומות משמע שהרמז הוא על מדת הדין, כעין בשעת נדוי תקעו בשופר, וכו'. ותירוץ 'היערות דבש', שאותו הדבר ששופר מעורר דין, וכאשר האדם תובע על עצמו מדת הדין, פירוש שאומר לבורא יתברך שהוא רוצה לקבל ענשו ובלבד להפטר מהחטא ולהנקות ממנו, בזה גופא האדם מעורר רחמים. ובטח אין להרהר על דברי הקדוש בעל 'יערות דבש'.
ועיין בזהר אמור (דף צ"ט ר"ש) וזה לשונו, דישראל בעיין ביומא דדינא, שופר, ולא קרן, בגין דקרן הא אתידע, באן אתר איהו (היינו מדת הדין, ועיין שם בהסולם) ולאתדבקא דינא לא בעינא. הרי משמע מכאן ששופר הוא מדת הרחמים.
ויש לפרש את מה שהוא מביא מענין הנדוי, שענין התקיעת שופר היות כשמנדין הרי המנודה תחת שליטת מדת הדין. וכדי שמדת הדין לא ישלוט עליו, צריכים לעורר עליו רחמים שהוא כעין שיתוף מדת הדין ברחמים, ובשופר שהסגולה לעורר רחמים. כמו כן הפסוק "תקעו שופר בציון", שהוא להזהיר העם על התשובה. והיות שרואים שיש חס ושלום מדת הדין, אזי צריכים לתקוע בשופר, כדי לעורר רחמים. שיש בסגולתו של השופר לעורר רחמים, וליתן כח להעם לעשות תשובה. וזה דומה למי שעומד על הצופה, ורואה מרחוק שבא חיל להלחם עם אנשי העיר ולשלול את טובה, אזי הוא תוקע בשופר כדי שהעם יתקבץ ולצאת להלחם עמהם ולהציל את העיר. נמצא שהשופר הוא מדת הדין. וכמו שמשמע מדברי הזהר הקדוש.
ובענין השני מה שכתב אלי, בקשר לאהבת ה' וזה לשונו: ובענין אהבת ה', שזהו כמו בכל מי שאוהב לחבירו רוצה להדבק בו (להמצא בחברתו), כך באהבת ה' צריך להיות בו הרצון להמצא במחיצתו של הקדוש ברוך הוא, ולהרגיש עונג בקרבתו עד שאינו רוצה להפרד ממנו. רש"ר הירש זצ"ל מפרש, שאהבת ה' היא הרצון בקרב הלב ליתן מתנות, "להתחסד עם קונו", כמו בכל אהבת הבריות האוהב רוצה ליתן לנאהב, כן אהבת ה' נקרא רצון עמוק בקרב הלב ליתן ולגרום נחת רוח לקונו, עד כאן לשונו.
ויש לי להוסיף על זה ששניהם אמת, אלא שיש להבחין ביניהם בהזמן. כי תמיד יש להבחין בין מציאות, לקיום המציאות. הלא אנו רואים כשנולד תינוק אנו רואים לעצמנו מציאות שלם, שהתינוק חי וקיים ולא חסר בו שום דבר. ויחד עם זה, אם לא ינתן להוולד את המזונות הדרושים לו, בטח שכל המציאות יתבטל. כי בטח בלי מזונות התינוק ימות. אם כן בכדי שהמציאות יתקיים צריכים למזונות שעל ידם הולד הולך ומתגדל, ואם יקבל מזונות מקולקלים או שיתנו לו מזונות אבל לא די סיפוקו, אזי הולד יהיה חלש מאד.
כמו כן באהבת ה' צריכים לב' הדברים הנ"ל: א) הוא המטרה הנבחן למציאות, שהוא האהבה בעצם, שהוא יחוד ודביקות שרוצה להבטל אליו יתברך, ואין לו שום דאגות אחרות בחיים שלו, אלא ישים כל לבו ומחשבתו כל היום וכל הלילה בו יתברך. ואין לו יסורים גדולים בעולם, מהיסורים באם יקרה חס ושלום פירוד בהתחברות זו, כמו שכתוב "אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו". ב) קיום המציאות - בכדי שאהבה לא יתבטל, וכמו כן שאהבה יתרבה ויתגדל ביתר שאת, אזי למזונות אנו צריכים. שענינו, ליתן מזונות שהם נקראים מצוות ומעשים טובים. ובשיעור שמרבה במעשים טובים, באותו השיעור מתרבה האהבה בינו לבין קונו. ואז גם ה' יתברך נותן מתנות כדרך אוהבים. ומתנות ה' נקרא התגלות סודות התורה, המכונים מעשי מרכבה ומעשי בראשית.
ולפי זה שני הפירושים הם אמיתיים. ואחר זה זוכים למדרגה יותר גבוהה הנקרא "אהבה שאינה תלויה בדבר".
והקדוש ברוך הוא יעזור לנו שנזכה לאהבת ה'.
מאת ידידכם המאחל לכם כל טוב בגשמיות וברוחניות