אגרת ח

ב"ה ד' חשון תשט"ז פה לונדון

לכבוד התלמידים ה' עליכם.

את מכתבו של ר'... קבלתי לנכון... ועל כל השאלות וגם לרבות את השאלות של ר'... אענה באופן כללי:

הנה בגמרא "תני תנא קמיה דרבי יוחנן, כל העוסק בתורה וגמילות חסדים וקובר את בניו מוחלין לו על כל עוונותיו" (ברכות ה' ע"ב). משמע מכאן, שכמו שהאדם מחוייב לעסוק בתורה וגמילות חסדים, כמו כן מחויב לקבור את בניו. אחרת אין מוחלין לו על כל עוונותיו. אתמהא, היתכן דבר כזה.

ויש לפרש את זה לפי דרכינו, הנה כל עבודה שיש לנו הוא רק להפוך את הקבלה בעל מנת להשפיע, ודבר זה הוא נגד טבענו ורצוננו, אלא שניתן לנו סגולה תורה ומצוות, שעל ידי זה משיגים כח ועצמה להכניע את גופנו, להיות כל כוונותינו לה' יתברך. וזה ענין לעסוק בתורה על ידי המאור שבה, וגם לעסוק בגמילות חסדים שהוא ענין אהבת זולתו, שעל ידי ב' אלה יכולין לצאת מבחינת קבלה ולזכות לבחינת השפעה.

ועל זה בא בעל הדבר וטוען, חזי עמא דבר. הלא מיום עמדי על דעתי וכל הגדולים והמפורסמים בדורנו זה, אין דעתם שצריכין לעבוד עבודות כאלה, וגם מה שלמדתי לא הבינותי שמוכרחים להיות עובד ה' באמת בהצנע לכת. היינו, שמעשים טובים מה שעושים המה נסתרים מבני אדם, היינו אפילו שעשה מעשים טובים ועוסקים בתורה ומצוות (מתוך אין הם רואים) הבני אדם אומרים שאין זה עבודה ואין זה תורה ולא היא הדרך, נמצא שעד כמה שהאדם עוסקבתורה ומצוות אין הם רואים שום דבר, משום שלא מצא חן בעיניהם. נמצא שזה נקרא "הצנע לכת".

על זה אמרו "וקובר את בניו". היינו כל ההבנות והשּׂכליות מה שקיבל וראה מהסביבה שלו, שהם בניגוד לדרך ה' באמת, הוא מחייב לקוברם, היינו שיתן את כל אלו ההבנות בתוך הארץ. אבל גם אלה ההבנות יקומו לתחיה, היינו בגמר התיקון, זאת אומרת כשזוכה לשמה, ויכניע את יצרו, אזי יהיה בהם חיות. היינו בשיעור שהם גרמו לו יגיעה ועבודה ולפום צערא, לכן מגיע להם חיות ותודה בזה שהם הפריעו לו לעבודת ה' יתברך, ולעת עתה אי אפשר להשתעשע עמהם, היינו עם הבנות והשּׂכליות המפריעים אותו מעבודת ה' באמת, אלא מוכרח לקוברם. ואז מוחלין לו על כל עוונותיו. שהענין "עוון", הוא סוד עוון ראשון, היינו בחינת אמונה למעלה מהדעת.

וצריכין תמיד להשתדל שהנפילה מצד המפריעים לא יתפוס ויגזול זמן הרבה, אלא תיכף להתחזק ולבטוח בה' ולהתפלל ממעמקים, היינו כשנפל לתוך עומקא דבירא, "קראתיך ה'". ובזה נבין מאמר חז"ל בברכות, תניא אבא בנימין אומר, על שני דברים הייתי מצטער כל ימי על תפילתי שתהא לפני מטתי, ופירשו בגמרא היינו סמוך למטתי, ועל מטתו שתהא נתונה בין צפון לדרום. ויש להבין איזה דבר קשה הוא לעשות, עד שהיה צריך להצטער על זה.

ולפי הנ"ל יובן לנו, היינו "מטתי" היא בחינת מטה בחינת נפילה, מלשון נפלה למטה. אזי היה מצטער לא על הנפילה, משום שדרך ה' הוא להיות נפילות ועליות. אלא על מה היה מצטער, מדוע לא תהא סמוך למטתו. היינו תיכף כשנופל למטה, תיכף היה רוצה להתחזק ולהתפלל לה' שיעזור לו. וכמו כן אם הוא מוכרח לבחינת נפילה שהוא בחינת מטה, לא תהיה מזרח - ומערב, שהוא ענין פנים ואחור הנאמר על חכמה, אלא על מטתו שתהא נחה בין צפון לדרום, שהוא בחינת ימין - ושמאל, שהוא ענין חסדים. היינו שהנפילה שמוכרח להיות, שתהיה על בחינת רצון לקבל בבחינת ליבא, ולא על בחינת מוחא, הנבחן לבחינת חכמה, ודי למבין. משום שהקליפה נגד מוחא נקרא "תוהה על הראשונות", מה שאם כן בחינת ליבא הוא חוטא רק בה"מה".

ואסיים עם הגמרא, "בני יהודא שהקפידו על לשונם נתקימו תורתם בידם, בני גליל שלא הקפידו על לשונם לא נתקיימו תורתן בידם" (עירובין ד' נ"ג). היינו כל מה שדברו בתורה ומצוות, הקפידו שיהיה בלשון הקודש, היינו בלשון של השפעה. מה שאם כן בני גליל, לא הקפידו, ואמרו שיכולין לעסוק בתורה ומצוות על מנת לקבל, להיות בקי בש"ס, ודי למבין. "ואי בעי אימא, בני יהודא גמרו מחד רבא נתקיימו תורתן בידם, בני גליל דלא גמירא מחד רבא לא נתקיימו תורתם בידם".

ויש לפרש שאין הבחן בין לשון ראשון בין לשון איבעית אימא, היינו מי שיש לו חד רבא, היינו מי שמקפיד על לשון הקודש, היינו לשון השפעה והצנע לכת, ומי שרוצה ללמוד בשאר לשון היינו בלשון קבלה, נמצא שיש לו שני אדמורים - אחד מקבלה, ואחד אאמו"ר זצ"ל, שהוא לשון השפעה.

אקוה שה' יעזור לנו, שנוכל לבטוח בה' ויוציאנו מכל החשכות ונזכה להדבק בו יתברך אחת ולתמיד.

הדורש בשלום כולכם