אגרת יז

ב"ה אלול תשט"ז מנשסטר יע"א

לכבוד החברים שיחיו לנצח

אני רוצה להתקרב לחברה לעת בא שנה חדשה, שאנחנו צריכין להתחזק בבטחון חזק שנזכה להיושע בישועה כללית, שיתגלה שם כבוד מלכותו על כל הארץ, וישמעו רחוקים ויבואו, היינו שהרגישו שהיו מרוחקים מעבודה על טהרת הקודש, יזכו לבחינת שמיעה, ואז יש יחוד עשייה ושמיעה, וזה שכתוב "מקימי מעפר דל מאשפות ירים אביון".

זה ידוע שיש ב' בחינות כלליות: א) בחינת מוחא, ב) בחינת ליבא. ובזמן שהאדם טועם בעבודתו בחינת עפר על דרך "נחש, כל מאכלו עפר", שיש טעם בתורה ומצוות רק טעם של עפר, והסיבה הוא מטעם שהוא דל, שחסר לו בחינת אמונה. וכמו כן, הוא נופל לבחינת ליבא שהרצון לקבל הוא על תאוות עולם הזה שנקרא אשפה, ואז הוא "אביון". וכשהוא מצטער על זה, היינו שנותן על זה תפלה וצועק לה' שיעזור לו ממצוקתו, ומהו צועק - "מקימי מעפר דל", מאחר שאני דל וטועם טעם עפר, ואני אביון ומוטל באשפה, והכל מטעם ההסתרה פנים ששורה בעולם, אזי מבקשים לה' שיוציא אותנו מעבדות לחרות.

וזה ענין שבעל תפלה מתפלל על יד העמוד. ובהסולם מפרש, שענין העמוד היינו אח"פ דעליון שנפלו לגו"ע דתחתון. ובזמן שהעליון מעלה את האח"פ שלו, אז גם הגו"ע דתחתון עולים. וכמו שכתוב, שלכן דווקא על ידי העמוד עולים הנשמות מעולם לעולם, וזהו הקשר שבין עליון לתחתון. ועל דרכנו אפשר לפרש על דרך הנ"ל, היינו, שעל ידי זה שהכלים דעליון נפלו למקום התחתון, כוונתו, אם קטנותו של העליון התחתון מרגיש. שזה ענין "ישראל שגלו שכינה עמהם", היינו שגם השכינה אצלם בגלות, הנקרא שכינתא בעפרא כנ"ל, שמרגיש בתורה ועבודה טעם עפר. וכשהאדם מצטער על גלות השכינה, היינו שאין חס ושלום השכינה בגלות, אלא שהשכינה מסתתרת בשביל ישראל, ומסכימה שהתחתון ידבר על העליון כל דבר האמור לדבר. והתחתון מדבר כך, משום שמרגיש כך. וכשמצטער על זה, ומתפלל בכל לשון של בקשה לאוקמא שכינתא מעפרא, על ידי זה העליון מתגלה את עצמו להתחתון עם כל גדולתו, אזי גם ממילא גם התחתון מתעלה. נמצא, שזה כל העמוד כנ"ל, היינו דווקא על ידי העמוד הזה, עולים התפלות מעולם לעולם, היינו מהתגלות ליותר בהירות, ולכן דווקא ליד העמוד הזה צריך להתפלל.

ועל זה נבין את ראש השנה ויום הכיפורים למה נקרא בחינת יום טוב, אף על פי שהוא דין. שעיקר הדין הוא מצד השלימות שמתגלה בזמנים הללו, ויש חשש לחיצונים, היינו שלא יבוא לקבלה עצמית בבחינת מוחא וליבא, לכן צריכים להרבות בהתעוררות לתשובה. שענין תשובה הוא השבת את רצון לקבל לרצון להשפיע, שעל ידי זה חוזרים ומתדבקים במקורם העליון, וזוכין לדביקות הנצחי. ואזי יכולים לקבל את השלימות המתגלה בימים הנוראים, מפני שמזונותיו קצובים בראש השנה, היינו שמתגלה את אור החכמה והשלימות והבהירות. אלא שצריכין להכין כלים שיהיו מוכשרין לקבל, היינו את בחינת אור דחסדים שצריכים להמשיך, שזהו בחינת תשובה והתעוררות הרחמים בסוד "מה הוא רחום אף אתה רחום", שכן אזי נוכל לקבל את כל השלימות על צד הטהרה. וזה ענין שנקרא יום טוב מסיבת התגלות השלימות. וזה ענין "תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו", שענין שופר מלשון "שפרו מעשיכם", מפני שיש עכשיו כסא להלבנה, היינו בחינת הסתרה.

לא יכולתי להאריך מפני ערב יום טוב

ואני מאחל אתכם כתיבה וחתימה טובה

מאת ידידכם הדורש בשלומכם וטובתכם

ברוך שלום הלוי אשלג