אגרת יט

לכבוד התלמידים שיחיו

החברים מתעצלים בכתיבה, מסיבה שהם חושבים שאם אפשר להיות איזה רווחים מחליפת מכתבים. ונשאלת השאלה על ידי מה כן יכול להיות רווחים. יש שחושבים שעל כל שאלותיהם יש להם כבר תירוצים, אם כן איזה צורך יש בשאלות, הלא התירוצים אצלם מונחים בקופסה, ורק מה חסר להם שיקיימו מה שהם יודעים מכבר. או יש מי שמרמז לו שעדיין תיקון את מידותיו הרעים, אם כן מה כוונתו בזה, האם הוא חושב להודיע לי שהוא מצטער על זה יומם ולילה, היינו שאצלו הוא בחינת "וחטאתי לנגדי תמיד", היינו שתמיד הוא דואג ומצטער על זה, ודאגות אחרות לא מעיקים לו, ולו היה כוונתו כן, הייתי נהנה מאד מזה.

ובכל זאת כתוב, "דאגה בלב איש ישיחנה לאחרים", ודי למבין. והיות שחג השבועות ממשמש ובא, ולהכנה דרבה אנו צריכים בכדי לזכות לבחינת מתן תורה, אז אני מביא כאן דבר בשם אאמו"ר זצ"ל. וענין זה מובא בקונטרס הערבות, וזה לשונו, והיה אם שמוע תשמעו בקולי והייתם לי סגולה מכל העמים, כי לי כל הארץ ואתם תהיו ממלכת כהנים וגוי קדוש. ואני לא אאריך על הקושיות, והעיקר מה שמבואר שם, שעל ידי עם ישראל שהם מסוגלים יותר מכל העמים להתקרבות ה' ישפיע אחר כך השפע לשאר העמים.

לכן דעו לכם חברי, מאחר שהיינו בצוותא עם נר ישראל זצ"ל, אזי אנחנו מסוגלים יותר להתקרבות ה', רק אנו צריכים לשמוע בקולו ולשמור את בריתו, שקולו של האר"י החי בטח שלא יפסק מאתנו. כמו שאנחנו היינו בקרבתו, בטח שהוא מליץ עבורנו ונשמע קולו בבואו בקודש, שבזמן שהאדם מתקרב לקדושה אזי שומעים את קולו, ובטח נצליח. וזהו ענין "למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך", שמשמע, שדוקא משום אחוה ורעות "אדברה שלום", אחרת היו מדבר במחלוקות ובקטטות, אתמהה.

המפורשים פירשו ש"אדברה שלום בך" היינו, על ירושלים. ויש להבין לפי דרכנו ירושלים נקרא לב-העולם, ובנפש נקראת "ירושלים" לב האדם, היינו הרצון של האדם, נקראת ירושלים, ושם יש מחלוקת. היינו, הרצוניות של האומות העולם שהאדם כלול מהם, ויש שם רצוניות של ישראלים, וכל אחד רוצה לשלוט על חבירו. נמצא שבתוך הלב, הנקרא ירושלים, רצונות מתקוטטות ומתנגדות זה לזה, ואז אין שליטה לאף אחד. וממילא אין אף אחד שיכול לקנות את שלימותו. זה ענין שאמר רבא, "במטותא מנייכו, שלא תרתו תרתי גהינום", היינו שיש יסורים בין מרצוניות הגשמיים ובין מהרצונות הרוחניים.

ודבר זה נוהג אצל תלמידים המתחילים להכנס בעבדות ה', והיות שאף אחד יכול להראות את כל כוחו, נמצא שהם בבחינת כלים נשברים, היינו רצוניות הבאים מבחינת השבירה, שנתערבו נצוצי קדושה הנקרא נצוצי השפעה בתוך הקליפות, הנקראות נצוצי קבלה. אבל "למען אחי ורעי", היינו משום שתכלית הבריאה היתה להיטיב לנבראיו, ובמקום שנאה אין ראוי שיתגלה אור ה', הנקרא אור האהבה, "אדברה נא שלום בך". ש"בך" היינו בתוך הלב, יהיה שלום. והוא על דרך "נתאווה הקדוש ברוך הוא לדור בתחתונים", שיהיה עם התחתונים באהבה ואחווה וריעות, שהתחתונים ישיגו את אור ה' כמו שכתוב "אשמעה מה ידבר האל, כי ידבר שלום אל עמו ואל חסידיו ואל ישובו לכסלה". היינו בשעה ששומעים את קול ה' המדבר אל הלב, בסוד "הבא לטהר מסייעין אותו". ופירשו בזהר הקדוש, שמסייעין אותו בנשמתא קדישא, היינו שהלב שומע קול ה', אז מקבל השליטה על כל הרצוניות דווקא קול הקדושה, היינו הרצון להשפיע, וממילא לא ישובו לכסלה, היינו שלא יחטא עוד, משום שכל הרצוניות של הקבלה נכנעו תחת רצון להשפיע. ואז מתגלה על הלב כל נועם הטוב, שאז כבר יש מקום בתוך הלב להשראת השכינה, והעידון והעריבות והנעימות והידידות מתפשט וממלא את כל האיברים של האדם.

וזה דווקא כששומעין את קול ה', אז כל הגוף נכנע ומשעבד את עצמו להקדושה, והגוף נעשה אז בחינת עבד המשרת להקדושה, ומה שאם כן כשלא זוכין לשמוע את קול ה', אזי רואים אחרת. כמו שאומר הפסוק "תתננו כצאן מאכל" (תהילים מ"ד), היינו, כל הרצוניות דקדושה הם לבחינת מאכל, שבולע אותו הרצון לקבל. "ומשנאיו שסו למו", היינו שהרצון לקבל שסו את כל המרץ שהיה עבור הקדושה, הוא לוקח לעצמו. היינו, אם יש לפעמים לעסוק בתורה ועבודה, אזי הוא לוקח מזה את כל המרץ, ועובדים בלי שום טעם וריח. "ובגוים זיריתנו", שכל הכוחות של השפעה נתפזרו תחת שליטת הקבלה הנקראים גוים. "תמכור עמך בלא הון", היינו אפילו שאין שום הנאה בעבודת הקבלה, מכל מקום אם צריכים לעשות עשייה של השפעה כבר אין שום כח, משום שהם השולטים. "ולא רבית במחיריהם", היינו שלא צריכין להנאות בעת עשיית הדברים הגשמיים, אלא אפילו על צל של ספק ספיקא, אם יהיה איזה תועלת עבור המקבל, כבר יש כח לעבוד. וכמו כן להיפוך, אם יש בזה צל של ספק ספיקא, שיצמח מזה איזה מצוה, כבר המקבל השולט.

שענין ההסתרה כל כך גדולה, שכל דברים של שלא לשמה, אפשר לעשות, ודבר של לשמה כל כך מאוס ושפל ונבזה, עד שבכל כוחו דוחה אותו המחשבה לחוץ, משום שטבע האדם שלא יכול לסבול דבר שפל. וזה ענין "תשימנו חרפה לשכנינו, לעג וקלס לסביבתינו", היינו הרצון לקבל שנקרא בחינת הגוים הגרים בשכנותינו, היינו בתוך הלב, אזי הגוים האלו מתלוצצים ומבזים את העשית של לשמה בכל מיני ליצנות, עד שאין בנו כח כנגדם.

היוצא מזה, שכל השתדלותו של האדם הוא למצוא חן בעיני ה', ולהשתדל לזכות לשמוע את קול ה', שאמר "למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך", וקול ה' שזכינו לשמוע בעת שהיינו בצוותא עם קול האר"י החי זצ"ל, ובודאי הוא משתדל עבורנו. ורק מה אנחנו צריכים להיות, עומדים על המשמר. שנדע את מצבנו הרע שבא, שלא לבקש מה' בחינת מותרות, רק פשוט חיים דקדושה. ו"הבא לטהר מסייעין אותו".

ובזה נבין את המדרש, מקל וככר כרוכים זה בזה נתנו מהשמים. ויש לשאול, הלא המה סותרים זה לזה. והענין, כי "מקל" נקרא בחינת יסורין. מקל הוא רק לרדות בו, שהוא בחינת יסורים. ו"ככר" הוא בחינת תענוג. ופירושו הוא, כי האדם זוכה ל-ב' דברים ביחד, היינו שמרגיש טעם יסורים בזמן שעובד שלא לשמה, היינו לצורך קבלה, וטעם של תענוג הוא מרגיש בזמן שעוסק לצורך השפעה, ואז יקויים "ואל ישובו לכסלה".

החותם בברכה ונזכה לקבלת התורה

ברוך שלום הלוי אשלג

באאמו"ר זצ"ל בעל הסולם