אגרת כה

ב"ה אסרו חג דפסח תשי"ז

לכבוד הרה"ח זקן שבחבורה בנש"ק...

קבלתי מכתב מאת... ושואל שם כמה שאלות. והיות שדרכי לענות בדרך כלל ולא על פרטים, והגם שאני אוהב שהשואל ישאל דווקא על פרטי פרטים, ולא בדרך כלל, אבל בעצם הכלל כולל הרבה פרטים. היינו, שהתשובה בדרך כלל יותר מועיל לתועלת העבודה על דרך האמיתית. ואז דווקא בזמן שיש להשואל הרבה פרטים, יש מקום שהכלל יאיר לתוך הרבה פרטים, הנקרא אצלנו הרבה כלים, ודי למבין, לכן אני אענה בדרך כלל.

והנה זה ידוע שהעיקר הוא השמחה. אבל צריכים להבין מהו הפירוש של שמחה, כמו שכתוב "ולשמחה מה זו עושה", ולמה הגדירו את שבח העבודה בענין שמחה, וכמו שכתוב "תחת אשר לא עבדת… בשמחה" וכו'. ונוכל להבין את ענין השמחה מהויות דעולם הזה (כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, שנותן לו את כל דרכי עולם הזה, רק לקבל מהם אותיות וכלים לצרכים רוחניים).

אנו רואים שבני אדם מתיגעים כל היום, מי בעבודה ומי במסחר, וכל היום הוא מצפה, מתי יגיע הזמן שיוכל לחזור הביתה, לאכול את הסעודה היפה, ולהשתעשע עם בני ביתו וילדיו. או מי שהולך למדינת הים, שסובל מהיסורים של העבודה, ומשתוקק מתי יגיע הזמן שאני אוכל לבוא הביתה. וכשהוא רואה שהזמן מתקרב לבוא הביתה, אז השמחה מתחיל לפעמו בלבו, ואז ההשתוקקות הזה שיש לו כל הזמן להגיע אל התכלית - מגדיל את התכלית. היינו, שמרגיש בעצמו שכדאי לתת את כל היגיעה, אך ורק כדי שיוכל להגיע לביתו ולהנות. כי אחרת, היינו אם לא היה מתיגע, אזי לא היה לו במה להנות. כי הבית היה ריק מכל דבר ולא היה יכול להנות.

נמצא שיש כאן ב' ענינים: א) סעודה יפה וטובה, או מי שבא ממדינת הים שמביא הרבה כסף, ב) ענין השתוקקות להגיע אל המטרה. ויכולים לומר, אם היו יכולים לשקול את התענוג במאזניים, אזי אפשר לומר, שהתענוג של הסעודה או התענוג מי שמביא כסף מחוץ לארץ שוקל אחד קילו, וההשתוקקות מה שמשתוקק כל היום ללכת הביתה ולאכול את הסעודה - יכול להרבות את התענוג בשיעור שהתענוג ישקול מאה קילו. וכמו כן מי שמשתוקק לחזור הביתה עם הכסף שרכש בחו"ל, ההשתוקקות מגדיל את התענוג בלי שיעור וגבול, והתענוג מתגדל רק לפי ערך ההשתוקקות. ושיעור ההשתוקקות מתגדל לפי ערך היגיעה, זאת אומרת, שמי שעובד קשה ומתיגע בשיעור שיש לו יסורים, אזי היסורים בעצמם מביאים לו את גודל ההשתוקקות, להפטר מהיסורים ולהגיע למחוז חפצו. וכל החיות שיש לו, בזמן שיש לו יסורים, הוא רק מהעתיד. היינו, שמרגיש שעוד מעט הזמן מתקרב שיוכל לחזור הביתה.

נמצא לפי זה, אם יש לאדם סעודה טובה או הרבה כסף, ולא היה לו יגיעה עליהם, אזי אינו יכול לטעום טעם של תענוג רק מהבחינה א' הנ"ל, היינו בשיעור של אחד קילו. ומי שיש לו יגיעה והשתוקקות, אז הוא מקבל תענוג מבחינה ב' הנ"ל, היינו שיוכל להגדיל התענוג פי מאה ופי אלף. ואין להקשות, ומהו באמת. היינו, אם יש תענוג בהסעודה וכמו כן בהכסף, מה זה משנה אם יש לו השתוקקות, אם הסעודה וכסף הם דברים של עצם, איך אפשר להיות שהיגיעה וההשתוקקות יוסיפו על זה תענוג. אלא כנ"ל, שהן קנינים גשמיים והן קנינים רוחניים יש להם טבע אחד. כי כל תענוג, בין גשמי בין רוחני, מכונה בשם אור. ובאורות יש לנו כלל, שאין לנו השגה. היינו, שאי אפשר לקבוע את צורתו הסופית שלו, אלא דווקא על ידי הכלים. היינו, שאנו קובעים את צורת האורות לפי תכונת הכלים. וענין כלים, ידוע שנקרא בחינת השתוקקות להדבר. נמצא, שהכלים מגדילים את האור. זאת אומרת, לא שהאור צריך להיות גדול, אלא שהכלים צריכים להיות יותר גדולים. ורק אם יש לו הרבה כלים, היינו השתוקקות גדולה, אז מרגיש תענוג יותר גדול בהאור. לכן, אפילו בגשמיות אין הסעודה והכסף קובעים את שיעור התענוג, אלא היגיעה וההשתוקקות קובעת את שיעור גודל התענוג.

ובזה נבין ענין השמחה. כי זה נהוג, מי שמתחיל בעבודת ה' יתברך, אז שולחים לו מחשבות זרות באמצע תורה ותפילה. ודבר זה מביא לאדם יסורים. והיסורים הם רק בשיעור שרוצה להפטר מהם ולגרש אותם. ואיך מגרשים את המחשבות האלו, וזהו רק על ידי שמחה. היינו, שיהיה לו בטחון, שסוף כל סוף הוא יגיע להמטרה הרצויה, שהוא להשפיע נחת רוח ליוצרו, ולהיות משמש את המלך. וצריך לעשות ציורים, היינו לצייר שמה טוב ומה נעים להיות בצלא דמלכא, ולחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו, וכמו שכתוב שהקדוש ברוך הוא משתעשע עם הצדיקים, ובטח גם אני אבוא למדריגה זו. ואז יסתכל על המחשבות זרות שהם גורמים לו את ההפסד הזה, שלא יוכל להיות נמנה בין בני היכלא דמלכא. ואז יש לו מקום לשקול את ההבחן של לתת שכר טוב לצדיקים, ולהפרע מן הרשעים, היינו הערך של אור וחשך.

נמצא, שבשיעור שיש לו יסורים מהמחשבות זרות, כך יש לו שמחה בזמן שיש לו מחשבות טובות. ואם יש לו זמן, שאין לו שום מחשבות זרות אזי הוא שמח. ובזמן של השיפלות, הוא צריך לקבל חיות ושמחה מהעתיד, היינו שסוף כל סוף ה' יתברך ירחם עליו ויקרב אליו. נמצא בזה, שעל ידי המחשבות זרות, הוא מגדיל את הסעודה, היינו את הזמן שיש לו מחשבות טובות, ויכול לתת שבח והודיה לה' יתברך על מה שמקרבו עכשיו אליו יתברך. נמצא, שעיקר המחשבות זרות שיביא לו שמחה. היינו שישתוקק, מתי יגיע הזמן שאני אוכל לשמש את המלך בלי שום פגם. ועל ידי זה מתעלים המחשבות זרות, המובא בספרים, שהאדם צריך לתקן את המחשבות זרות, אם באים לו באמצע עבודה.

וה' יתברך יעזור לנו, שנזכה לעבוד את ה' בשמחה וטוב לב

ידידך