אגרת לא

ב"ה ערב חג השבועות פה אנטורפן יע"א

לכבוד ידידי...

בדבר שאלתך, אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, שהמשמעות הוא שבלי הרוח שטות לא היה עושה את העבירה, אם כן למה נכנס בו הרוח שטות, הלא עדיין לא עשה שום עבירה, ומי הוא הגורם שיכנס הרוח שטות. ואם הוא כבר נכנס, מה הוא אשם בזה, הלא כבר אין הבחירה בידו, כי הרוח שטות הוא הגורם לזה.

והענין הוא, חז"ל אמרו "עין רואה והלב חומד", היינו הראיה גורמת לחטא. וענין ראיה ענינו הוא בין ראית עינים בדבר אסור, או בראיה שּׂכלית היינו מחשבה זרה.

הנה חז"ל אמרו, הנאה הבאה לו לאדם בעל כורחו… לא אפשר ולא קא מכוון כולי עלמא לא פליגי דשרי וכו' (פסחים כ"ה ע"ב). וזה ידוע, שעל הראיה ועל המחשבה אינו בידו לשלוט, לכן בזמן הראיה אין החטא עדיין נגמר. אלא אחר כך, כשהלב חומד, אז מתקיים החטא. והיות שהיה לו ראיה על החטא, אז הוא מחויב תיכף לעשות תשובה על הראיה, בכדי שלא יביאו לו לידי חמדה. ואז עדיין היה בידו הבחירה כי עדיין לא חטא. ואם לא נתעורר תיכף לשוב על האונס, שנקרא ראיה, אז האונס הוא גורם לחמדה הנקרא שוגג. ובאם לא עשה תשובה על השוגג היינו על החמדה, הוא בא לידי מזיד.

והרוח שטות נכנס לאדם תיכף לאחר הראיה, אם הוא לא עשה תשובה על הראיה, אז הרוח שטות נכנס בו מטעם תיקון. כי בו בעת שאין יודע לשמור את עצמו, לעשות תשובה על המחשבה, נמצא שהוא פוגם בכבוד שמים. ונקרא זה בחינת "יודע את ריבונו ומכוון למרוד בו". כי המחשבה מוכרח לבוא לידי חמדה. אז הוא תיקון גדול, שאין הוא מרגיש בגדלות ה', והרוח חכמה שהיה בו מסתלק ממנו. אז ממילא אין הוא פוגם כל כך בגדלות ה', מטעם שאינו מרגיש אז ה', כי רוח שטות נכנס בו. וזה פירוש "אין אדם חוטא, אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות". שזה מלמדינו, שהאדם צריך לדעת, כי כל החשבונות מה שהוא עושה בעת החטא, הגם שהוא חושב שהחשבונות שלו הם מלא חכמה, אזי אמרו לנו חז"ל, שהאדם ידע שהכל, היינו כל החשבונות עושה הרוח שטות, כי הוא עכשיו הפועל ולא רוח החכמה כי הוא כבר נסתלק ממנו, אפילו שהוא תלמיד חכם ובעל מעשים טובים. על זה נאמר "צדקת הצדיק לא יזכר ביום רשעו".

לכן אין לו אז להתחכם, אלא יקבל עליו עול מלכות שמים למעלה מהדעת, שהכונה הוא שיבטל את דעתו ומחשבתו מכל וכל, ואחר כך כשישוב בתשובה, אז הוא יכול לעשות איזה חשבונות בקשר להמצוות ובקשר להעבירות.

ועל זה אמרו (באבות ד'), הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות. שענינו הוא, שהאדם צריך להזהר לעשות המצוה בזמן שהיא קלה עליו, מלשון קלון ובזיון, הגם שהמצוה הם במצב החטא כמו דבר קל, בלי שום חשיבות, אם כן מה לי לעשות אותם עכשיו. הלא בין כך ובין כך, אין שום חשיבות למעלה על העשיות שלי. כי בשלמא, בזמן שאצלו היה המצוות במצב חמורה, היינו שעם זה שהיה לו יראת שמים, היה מרגיש את חומר של עבירה וחומר של מצוה, היינו שהיה מרגיש בחינת יתרון וכבוד, אז הוא מבין שכדאי לעסוק בתורה ומצוות. מה שאם כן עכשיו, שאצלו המצוות בבחינת קלה, אם כן לא כדאי להיות זהיר כל כך. על זה אמרו, שאין אדם יודע מאיזה מצב יש נחת רוח למעלה. זאת אומרת, אם נגיד "לפום צערא אגרא", נמצא שבזמן שהתורה ומצוות אצלו בבחינת קלה ובזיון, אז יש לו יגיעה יותר גדולה בכדי לקיימם. ומשום זה יוכל להיות, שממצב הזה יש למעלה יותר נחת רוח. אם כן האדם צריך להיות זהיר לקיימם.

ה' יעזור לנו שנקיים תורה ומצוות מתוך הרחבה

ברוך שלום הלוי אשלג

באאמו"ר בעל הסולם זצקל"ה.