אגרת לד
ב"ה, עש"ק פ' נח י"ח מרחשון תשי"ח
בקשר להפריד אהבת חברים מעבודת ה' - את זה אני לא מבין בכלל, משום שאף פעם לא היה נהוג אצל אאמו"ר זצ"ל, לחבר אלו שני דברים ביחד. אלא להיפך, שתמיד היה איסור לדבר דברי תורה, או מצבים של קטנות וגדלות בין החברים, שדרך שלנו היתה תמיד של בחינת "הצנע לכת". ובקושי התירו לדבר בין החברים דברי עבודה, שנאמר בכמה מאמרי אאמו"ר זצ"ל מעניין זה. אלא המסירות של החברים היה דווקא אופי של אנשים פשוטים, שכל אחד דואג רק לגשמיותו של חברו ולא לרוחניותו. וכל ההתקרבות בין החברים היתה דווקא על ידי הסעודות עם שתיית יין, ולא בדברי תורה.
לכן אין אני יודע מה שאתה רוצה לחדש. ויתכן לומר, שעד עכשיו היית מאמין של אהבת חברים לא צריכים לדבר ולעסוק בענייני עבודה, ועכשיו יש לך ידיעה בהירה, שרק כך צריך להיות, היינו בהצנע לכת. שהצורה היא, כמו מי שהולך לשמחת חברו, אינו עושה חשבון עם עצמו, אם יש לו מצב רוח או לא, אלא צריכים להשתתף בשמחת חברו, ואסור להראות לחבירו פנים זועפות, אלא פנים שוחקות. כמו כן כאן, שהחיבור של החברים צריך להיות, שכל אחד ירצה לשמח את חברו, ודווקא בדברים גשמיים, כי דווקא זה עניין "קנה לך חבר".
"עשה לך רב" - זהו כבר דבר בפני עצמו. היינו, שיש לפעמים בין החברים, שאחד רוצה לקיים כלפי השני "עשה לך רב". וזה דווקא בין חברים, שיש להם שמירה מעולה וקפדנות יתירה. ולא כולם מוכשרים לזה. אבל בעיקר זה כבר לא נקרא "אהבת חברים", מה שאהבת חברים דורשת, כי אין שום קשר לעבודה, כמו שאתה כתבת לי.
ברוך שלום הלוי
באאמו"ר בעל הסולם זצ"ל