אגרת לה
ב"ה ערב יום הכיפורים תשי"ח
בקשר לשאלתך "מדוע הושארנו כה גלמוד במערכה?"
הנה חז"ל אמרו "כל הבוכה ומתאבל על אדם כשר וכו'" (שבת קה:). מהו העניין בכי ואבלות.
ידוע שיש שני מיני בכיות. יש בכי של אבלות, ויש בכי של שמחה. כי בזמן שהלב מתמלא עם התרגשות יותר מהרגילות, בין שהתרגשות באה מדברים טובים או חס ושלום שהתרגשות באה מדברים רעים, אז ההתפעלות מתגלה בחוץ, שזה כמו כוס של מים - בזמן שמתמלא יצא לחוץ מהכלי. כמו כן הדמעות, שהן בחינת עודף, היוצא לחוץ. לכן יש דמעות של גיל, וכמוכן להפך.
אבל דמעות בלי סיבה - זהו בלתי אפשרי, הגם שיש דמעות מלאכותיות, היינו מי שרוצה להראות לחבירו שהוא מתפעל מאיזה דבר, גם זו היא סיבה לדמעות, אבל זה נקרא מלאכותי.
לכן כשאדם כּשֵר נתבקש לישיבה של מעלה, ומרגישים את החסרון, וההרגש והצער מצטברים בלב, אזי זה מתגלה בדמעות. וממילא כשחיסרון מורגש באדם בשיעור מסוים, אזי החיסרון הזה נקרא תפילה, ועל ידי התפילה ממשיכים שוב את האבידה. אבל בזמן שלא שּׂמים לב לזה, ומשלימים עם המצב, אז בכל פעם מתרחקים יותר, עד ששוכחים. וזה ידוע שהמת נשכח מהלב, כי עניין מיתה נקרא כבר יאוש. אזי ממילא על הנפטר, שהיה לו קשר עם האדם, שקשר הזה מחייב תשומת לב לאדם, יש קטרוג, מדוע הצדיק אבד ואין איש שּׂם על לב.
לכן, שלא יהיה קטרוג על האדם, שהיה לו קשר עם הצדיק-הנפטר, הצדיק-הנפטר עושה תיקון, בזה שלוקח ממנו חזרה מה שנתן לו. וממילא האדם נהיה גרוע ביותר. היות שלאלו אנשים כבר היה רצון לקבל על רוחניות, וכשנאבד להם הרוחניות, ואז מתחילים דברים גשמיים למלא את מידת התענוג של רוחניות. לכן הם נופלים יותר משפל המצב, היינו לתאוות שפלות, והן לתאוות הכבוד בשיעור יותר מרובה.
לכן תירץ אחר המעשה שאירע לנו, שכחו את העצם ולקחו לעצמם דרך של מחלוקת...
ממילא ידעתי מראש את התוצאות שיהיו. ויש אנשים שמסוגלים להצניע את מחשבותיהם, ויש אנשים שאין להם את הכוח הזה, אז מתגלים מחשבותיהם לחוץ, היינו שעושים מעשים שאינם כשורה, והם מראים לכל, שאין להם ושלא היה להם, שום קשר עם הצדיק. אם כן מה אתה מתפלא עכשיו, הלא זה היה תיכף לאחר יום כיפור שנת תשט"ו, שתיכף אז נחרץ הדבר, ועד עכשיו אין יותר רק סדר התפתחות מחשבותיהם ומעשיהם.
ועכשיו תבין יותר נחיצות להאמין בדברי חז"ל, שחייבו את האדם לומר, "בשבילי נברא העולם". ואיך לוקחים את הגדלות הזו, שהאדם צריך להיות בעל גאווה במידה יתירה. אבל אם כל היסוד הוא בבחינת אמונה, יכולים להאמין גם לזה. כי אם האדם עובד לשם עצמו, יש טענות כאלו. אבל אם האדם רוצה, לכל הפחות הרצון שלו, להיות לו רצון לשם שמים, הוא כבר יכול להאמין גם בזה. כי עניין אמונה צריכים על כל צעד ושעל.
"גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם", היינו שצריכים להגדיל את האמונה במיתתם יותר מבחייהם, כי כל יסוד הדרך של הצדיק זצ"ל הוא כן בבחינת אמונה, כי רק על דרך זו מתגלה הידיעה, למי שיש הזכייה ללכת בדרכי אמונה, רק לו החכמה והגבורה.
"כל המתעצל בהספדו של חכם, ראוי לקוברו בחייו" (שבת קה:), פירוש: במקום שאין מורגש חסרון, שם מורגשת עצלות. היות שאינו מרגיש את האבידה, ואינו מתפעל בשיעור שיעורר בליבו בחינת הספד, אזי אפילו שעדיין חי, שטרם נסתלקה ממנו החיות, שקיבל מהחכם, מכל מקום ראוי לקוברו בחייו. כמו שאין תקנה למת, אלא בקבורה, כן האדם הזה ראוי לקוברו, משום שהמוות כבר בטוח שיבוא, היינו שהחיים יסתלקו ממנו. וזה שמשמיענו חז"ל, שכבר מעכשיו ראוי לקוברו...
ברוך שלום הלוי
באאמו"ר בעל הסולם זצ"ל