אגרת לו
ב"ה ערב סוכות תשי"ח מנשסטר.
לכבוד החברים שבארצנו הקדושה שיחיו לנצח.
ידוע שסוכה היא ענין צילא דמהימנותא, שצריך להיות צילתה מרובה מחמתה. ש חמה מרומז לבחינת ידיעה, ו צל מרומז לבחינת אמונה. וזהו על דרך שאמרו חז"ל, "ישראל מונין ללבנה, ואומות העולם מונין לחמה".
וענין הסכך הוא מפסולת גורן ויקב, שפירש אאמו"ר זצ"ל, שגורן מלשון "גר אנכי", ויקב מלשון "ונוקב השם". ולהבין את דברי קדשו - צריכים לדעת, שכל החסרונות שהאדם מרגיש בעבודתו יתוקן זה בחג הסוכות. כי ענין הסכך הוא בחינת הצל דוקא, שנקרא בחינת אמונה כנ"ל. וענין אמונה יתפרש שהיא דווקא למעלה מהדעת, היינו במקום שאין הדעת יכול להשיגה, ושנראה לעיניו שהוא בהופכיות להדעת. והיות שאין הדעת מחייבת לו לעשות את כל אלה הפעולות, מכל מקום בכח האמונה הוא יכול לעשות אותם.
ולפי זה יוצא, שהסכך נעשה דווקא על ידי פסולת גורן ויקב. שדוקא המחשבות והדיעות שמביאים לאדם את הפסולת, שהם גורן ויקב, אשר מהם הוא עושה את הסכך, הנקרא בחינת אמונה. מה שאם כן אם היה לו את הפסולת, לא היה באפשרות לעשות סכך.
וזה ענין שאנו אומרים בהתפילה שנכנסים להסוכה, "ולחסות מזרם וממטַּר", שעל ידי הצל הנ"ל אנו ניצולים מזרם העולם, שלא נהיה נמשכים אחרי הזרם של העולם. וממטַּר, שמטַּר הוא מה שמחיה את האדמה, כמו כן דעת העולם הוא, שדוקא הדעת יש לו היכולת להחיות אותם, ורק דעת חסר להם.
והמחשבות האלו, כל מחשבה ומחשבה דומה כמו טיפת מים שיורד להחיות האדמה, כמו כן כל אלו רבוי מחשבות של העולם נקרא "מטַּר". והם חושבים, שדוקא מתי שיבנו את דרכי ה' בדעת, אז יהיה להם חיות. וזה הדעת של הדומם, הנקרא אדמה, משום שהם נשארים באדמה עם הדעת הזה.
מה שאם כן כשהולכים עם בחינת אמונה למעלה מהדעת, אז זוכים לברכה, הנקרא "שדה אשר ברכו ה'", ולהיות בין מחצדי חקלא. אז על ידי הסכך, הנקרא אמונה, כשהולך בדרך זה יש לו הכח להנצל מזרם וממטר הנ"ל. כי השמירה הוא רק בהצל, אשר הצל נבנה על פסולת גורן ויקב. ובזה יתורץ כל השאלות.
וזה ענין שצלתה מרובה מחמתה. כי תמיד צריך להיות הצל יותר חשוב מהחמה. ובזמן שיש להאדם בחינת חמה, ואם הוא הולך בדרך הקדושה, אז נותנים לו מן השמים פסולת גורן ויקב, כדי שיוכל לעשות מזה בחינת סכך. ורק מכאן בא כל השמחה, וזה נקרא שמחה של מצוה.
ולהבין את זה ביותר בהירות אעתיק לכם מאמר מכתב יד של אאמו"ר זצ"ל, ותעיינו בזה ותחי נפשכם, וזה לשונו:
ובדרך אגב אבאר לך סוד הצדקה למסכנא, שמשובח מאד בזהר ותיקונים ובחז"ל, אשר אבר אחד נמצא באדם, שאסור לעבוד עמו חס ושלום. ואפילו אם מצוייר עוד באדם איזה רצון דק לעבוד עמו, נשאר אבר זה מוכה אלוקים. ונקרא מסכנא, שכל זכות קיומו ופרנסתו בעולם הוא שאחרים עובדים בעדו ומרחמים עליו.
וזה סוד "כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא". שבהיות האבר סמוך על שלחן אחרים, אין לו יותר מקיום נפשו בלבד, והבן. ומכל מקום נחשב בעיני הקדוש ברוך הוא כאילו קיים עולם מלא, שזהו עצמו כל ברכת העולם ומלואו, שפרין ורבין ומשתלמין רק בכח נפש המסכן הזה, שמתקיים על ידי עבודה של אברים אחרים, ודי למבין.
וזה סוד "ויוצא אותו החוצה, ויאמר לו הבט נא השמימה… והאמין בה' ויחשבה לו צדקה". פירוש, כי בהוציאו אותו החוצה, ע"כ היה איזה רצון לעבוד באבר זה, ולכן אסור לו העבודה. וזה אמרו "הבט נא השמימה". ויחד עם זה נבטח בברכת הזרע. והמה כמו ב' הפכים בנושא אחד. כי כל זרעו לברכה על כורחך באבר זה באים. ואם כן כשאינו עובד איך ימצא זרע. וזה ענין "והאמין בה'", דהיינו שקבל ב' קבלות אלו, כמו שהן. הן איסור העבודה בהחלט, והן הבטחת ברכת הזרע. וכיצד קבלם, ועל זה מסיים "ויחשבה לו צדקה", דהיינו כצורת הצדקה לעני המתפרנס מעבודות האחרים.
וזה ענין ב' הממרות בחז"ל, מאן סבר שהקדוש ברוך הוא יעשה עמו צדקה, שיקימהו ויחיהו בלי עבודה. ומאן סבר, שאברהם יעשה עם הקדוש ברוך הוא צדקה. ואלו ואלו דברי אלוקים חיים. כי טרם התיקון, נמצא אבר זה בשמים, ונחשב הצדקה על שם התחתון. ובגמר תיקונו לא בשמים הוא, ואז נחשב הצדקה לעליון, ודו"ק כי אמיתי הוא, עד כאן לשונו.
אבקשכם שכל אחד מכם יכתוב לי פירוש על המאמר הזה, וגם להביא את דברי קדשו ולפרשו, כי אני רוצה לראות עד כמה שידכם מגעת, להבין את דברי אאמו"ר זצ"ל.
ועל דבר שאלתו על אותו תלמיד, הנה מצינו מאמר חז"ל, כל המתעצל בהספדו של חכם ראוי לקוברו בחייו (שבת ק"ה ע"ב). שענין עצלות נוהג במקום שאין חסרון. מה שאם כן במקום חסרון אין עצלות, כי החסרון מעורר תנועות. לכן מי שמרגיש האבידה, היינו מי שמרגיש חסרונו, לפי ערך החסרון, במידה זו אין מקום לעצלות. מה שאם כן מי שלא מרגיש חסרונו, ממילא אין לו מקום לתנועות, ומשום זה הוא עצל. לכן מי שמתעצל בהספדו של חכם, זה סימן שגם בחייו, טרם הסתלקותו של חכם, לא היה לו קשר גדול עם החכם, לכן אינו מרגיש חסרונו. וזה אומרו, ראוי לקוברו בחייו, היינו שגם בחייו של חכם היה התלמיד הזה ראוי לקוברו, שגם אז הוא לא היה בסדר. אבל על כל פנים יש רפואה למכתו. אבל מי שמבזה תלמיד חכם, אין רפואה למכתו (שבת קיט), ודי למבין.
ונחזור לענין. הנה חז"ל אמרו, "עשה תורתך קבע ומלאכתך ארעי". שענין תורה נקרא ימין, כמו שכתוב "מימינו אש דת". ועיקר הקביעות של האדם צריך להיות בבחינת ימין, הנקרא שלימות. והאדם צריך לצייר שהוא המושלם בכל המעלות ובמידות טובות, ולומר לעצמו איך אדם השלם צריך לשמש את המלך, ולהיות בשמחה, כמו כן הוא בעצמו צריך לעסוק בתורה ובשירות ותשבחות, וליתן לא-ל בורא עולם, על מה שנתן לו את ההזדמנות לשמש את המלך, אפילו לרגע קט ביום, שנותנים לו הזדמנות שיוכל לקבל על עצמו עול מלכות שמים, אפילו פעם אחת בחודש, דיַּם, ליתן שבח לה' על שזיכה בשירות כה נכבד. ואסור להסתכל אז אם יש לו איזה מום. וזה כמו שכתוב "כי כל איש אשר בו מום לא יקרב". אלא בזמן שרוצה להתקרב לה', הוא מוכרח להמצא במצב של שלימות. וזהו בחינת ימין.
אבל צריכים ללכת גם בהשמאל, שדוקא על ידי שניהם באים להמטרה. אבל העוסק בתורה לבד, היינו שנמצא תמיד במצב השלימות, ואינו עושה חשבון לעצמו אם באמת הוא כך, זהו כמו שאמרו חז"ל, "דאמר רב הונא, כל העוסק בתורה לבד, דומה כמי שאין לו אלו-ה, שנאמר וימים רבים לישראל ללא אלקי אמת" (עבודה זרה י"ז ע"ב),.
הנה "ימים" נקרא בחינת שלימות. "רבים" הוא שעוסק בבחינה זו תמיד, שהוא רבים. אז הוא ללא אלקי אמת, אז דרך זה הוא אינו אמת, אלא שצריכים לבחינת מלאכה גם כן, שהוא בחינת שמאל, שיראה גם כן את החסרון שיש בו, ולתקן את החסרון. כי אחרת הוא ישאר במצב שקר, שיחשוב שהולך בדרך אמת. ואם לא עושין בדיקה, אז לא רואים את האמת. וזה שאמרו חז"ל, "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עון", ו"כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עון", מטעם שלא זכו נעשה סם המות, כי שניהם דווקא משכחת עון. ותורה בלי מלאכה הוא להיפוך, היא גוררת עון. אלא רק שצריך למעט בעסק, ועסוק בתורה, שרוב זמן יהיו בבחינת השלימות.