אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב יהודה אשלג, בעל הסולם / שמעתי / צט. רשע או צדיק לא קאמר
הרב יהודה אשלג

צט. רשע או צדיק לא קאמר

שמעתי כ"א אייר ירושלים

דדריש רבי חנינא בר פפא, אותו מלאך הממונה על הריון לילה שמו, ונוטל טיפה ומעמידה לפני הקב"ה, ואומר לפניו: רבונו של עולם, טיפה זו מה תהא עליה, גבור או חלש, חכם או טיפש, עשיר או עני. ואילו רשע או צדיק לא קאמר (נידה ט"ז ע"ב).

ויש לפרש לפי הכלל, שאי אפשר לטיפש שיהיה צדיק כדברי חז"ל, "אין אדם חוטא, אלא אם כן נכנס בו רוח שטות", וכל שכן זה ששוטה כל ימיו. אם כן, לזה שנולד שוטה אין לו שום בחירה, כיון שנגזר עליו שיהיה טיפש. אם כן, מה שאמרו צדיק ורשע לא קאמר, הטעם הוא כדי שיהיה לו בחירה, ומהו התועלת אם לא אמר צדיק ורשע, הלא אם נגזר עליו שיהיה טיפש, אם כן הוא ממילא כמו שנגזר עליו שיהיה רשע.

וכן יש להבין דברי חז"ל, אמר רבי יוחנן, ראה הקב"ה שצדיקים מועטין, עמד ושתלן בכל דור ודור, שנאמר "כי לה' מצוקי ארץ וישת עליהם תבל". ופירש רש"י, "וישת עליהם תבל", פיזרן בכל הדורות להיות שתות וקיום ויסוד לקיים תבל (יומא ל"ח ע"ב).

"שמועטין" משמע שמתמעטים והולכין. לכן, מה עשה כדי שיתרבון, עמד ושתלן בכל דור ודור. ויש לשאול, מהו הריוח שעל ידי זה שתלן בכל דור ודור והיו מתרבין. שיש להבין, מהו ההבדל אם כל הצדיקים נמצאים בדור אחד, או שפיזרן בכל הדורות, כמו שמפרש רש"י, כיון שנמצאים בהרבה דורות על ידי זה יתרבו הצדיקים.

ולהבין את הנ"ל, צריכים להרחיב ולפרש את המאמר חז"ל, שהקב"ה גוזר על הטיפה שיהיה חכם או טיפש, היינו מי שנולד חלש, שאינו לו כח להתגבר על יצרו, ונולד עם רצון חלש ואינו בעל כשרונות. וכיון שגם בעת ההכנה, כלומר בעת שהאדם מתחיל בעבודת ה', הוא מוכרח להיות מוכשר לקבל את התורה והחכמה, כמו שכתוב "יהיב חכמתא לחכימין", והקשה, אם הם כבר חכמים מדוע הם זקוקים עוד לחכמה, אלא היה צריך להיות, יהיב חכמתא לטיפשים. ותירוץ, שחכם נקרא מי שמשתוקק לחכמה, אף על פי שעדיין אין לו חכמה, אלא כיון שיש לו רצון ורצון נקרא כלי, נמצא שמי שיש לו רצון והשתוקקות לחכמה, הוא כלי להאיר שם חכמה. נמצא לפי זה מי שהוא טיפש, היינו שאין לו השתוקקות לחכמה, וכל ההשתוקקות שלו הוא רק לצורכי עצמו, ומבחינת השפעה אין הטיפש מסוגל לבחינת השפעה ולא כלום.

אם כן, אדם שנולד בתכונות כאלה, איך אפשר להגיע למדרגת צדיק. נמצא שהוא אינו בעל בחירה, אם כן, מהו התועלת שצדיק ורשע לא קאמר כדי שיהיה בחירה, הלא כיון שהוא נולד טיפש וחלש, כבר אינו מסוגל שיהיה לו בחירה, כיון שאינו מסוגל לשום התגברות והשתוקקות לחכמתו ית'.

ולהבין את זה, היינו שיכול להיות בחירה אפילו לטיפש, עשה הקב"ה תיקון המכונה בדברי חז"ל, ראה הקב"ה שצדיקים מיעוטים עמד ושתלן בכל דור ודור, ושאלנו מהו התועלת מזה, עכשיו נבין את הענין.

כי ידוע, שכמו שאסור להתחבר עם רשעים אף על פי שהוא לא עושה כמעשיהם, כמו שכתוב "ובמושב לצים לא ישב", שמשמע שעיקר החטא הוא מטעם שיושב בין הלצים, אף על פי שהוא יושב ולומד תורה ומקיים מצות. אחרת, היה האיסור מטעם ביטול תורה ומצות. אלא, הישיבה בעצם היא אסורה, מטעם שהאדם ממי שמוצא חן בעיניו, הוא לוקח את מחשבות וגם התשוקות שלהם.

וכמו כן להיפוך. אם הוא אין לו כל כח רצון וחשק לרוחניות, אם הוא נמצא בין אנשים שיש להם חשק ורצון לרוחניות, אם האנשים האלה מוצאים חן בעיניו, הוא גם כן לוקח כח התגברות והרצונות והשאיפות שלהם, אף על פי שהוא מכח תכונתו עצמו אין לו אלו הרצונות והתשוקות וכח התגברות. אלא, לפי החן והחשיבות שמחשיב אלו האנשים, אז הוא מקבל כוחות חדשים.

ובזה נבין המאמר הנ"ל, ראה הקב"ה שצדיקים מיעוטים, שפירושם היינו שלא כל אדם מוכשר להיות צדיק משום שחסר לו התכונות לזה, כנ"ל שהוא נולד טיפש או חלש, יש לו גם כן בחירה, ואין לו תירוץ מצד תכונותיו עצמו. משום שהקב"ה שתלן להצדיקים בכל דור ודור. לכן יש בחירה לאדם, בזה שילך למקום שישנם צדיקים ויקבל מרותם, אז הוא יקבל את הכוחות מה שחסר לו מצד תכונתו עצמו, ויקבל זה מהצדיקים. וזה התועלת שפיזרן בכל דור ודור, כדי שבכל דור ודור יהיה למי לפנות ולהתדבק, ולקבל מהם את הכוחות שצריכים בכדי לעלות לדרגת צדיק, ועל ידי זה הם בעצמם נעשים אח"כ לצדיקים.

נמצא, שצדיק ורשע לא קאמר, פירוש שיש לו בחירה, בזה שיכול לילך להתדבק אצל צדיקים שהם ידריכו לו, ולקבל כוחות על ידיהם, שעל ידי זה הם יכולים להיות אח"כ צדיקים. מה שאין כן אם היו כל הצדיקים בדור אחד, אז לא היה שום עצה להטפשים ולהחלשים להתקרב לה', נמצא, שלא היה להם בחירה. מה שאם כן, שפיזרן את הצדיקים בכל דור ודור, אז כבר יש כח הבחירה ביד כל אחד ואחד, ללכת ולהתקרב להצדיקים שישנם בכל דור ודור, אחרת מוכרח להיות תורתו סם המות.

וזה נבין ממשל הגשמי. בזמן ששני אנשים עומדים זה מול זה, אז יוצא שימינו של אחד נגד שמאלו של השני, ושמאלו של השני הוא נגד ימינו של חבירו. והיות שיש שני דרכים, אחד ימין שהוא דרך הצדיקים, שכל ענינם הוא רק להשפיע. ודרך שמאל, שכל ענינם הוא רק לקבל לעצמם, שבזה הם נפרדים מהבורא שהוא כולו להשפיע, וממילא הם נפרדים מחיי החיים. לכן, הרשעים, בחייהם נקראים מתים. נמצא לפי זה, כי בזמן שהאדם עוד לא זכה לדביקות הבורא, נמצא שהם שניים. ואז, כשהאדם לומד תורה שנקרא ימין, אבל זה לשמאלו של הבורא. היינו שהוא לומד תורה מטעם קבלה עצמית, שזה מפרידו ממנו יתברך. נמצא, שתורתו נעשה לו סם המות, כי נשאר בפרודא. כי הוא רוצה שתורתו ילביש את גופו, פירוש, שהוא רוצה שהתורה יגדיל את הגופניות שלו, ובזה היא נעשית לו תורתו סם המות.

מה שאין כן כשנעשה דבוק בו ית'. ונמצא, שאז נעשה רשות היחיד, שהוא נתאחד באחדותו ית', אז ממילא הימין שלו הוא ימין של הקב"ה, ואז נעשה הגוף לבוש לנשמתו. וההכר, בכדי לדעת אם הוא הולך בדרך אמת, הוא, כי בזמן שהוא עוסק בצרכי גופו, אז הוא רואה שלא יעסוק בצרכי גופו יותר מכדי שהוא צריך לצורכי נשמתו. ובזמן שהוא נדמה לו, שיש לו יותר מכפי צריך להלביש לצורכי נשמתו, אז הוא דומה בעיניו כמו מלבוש שהאדם מלביש את גופו. אז הוא מדקדק שלא יהיה המלבוש יותר ארוך ולא יותר רחב, אלא בדיוק שילביש את גופו. כמו כן, בזמן שהאדם בצורכי גופו, הוא צריך לדקדק שלא יהיה יותר מכפי שהוא צריך לנשמתו, היינו שילביש את נשמתו.

לבוא לדביקות ה', לא כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול, היות שזהו נגד טבעו של האדם שנברא ברצון לקבל, שהוא בחינת אהבה עצמית, לכן לצדיקי הדור אנו צריכים. כי בזמן שהאדם מתדבק ברב אמיתי, שכל רצונו הוא אך לעשות מעשים טובים, אבל האדם מרגיש שאינו מסוגל לעשות מעשים טובים, היינו שהכוונה תהיה בעל מנת להשפיע נחת רוח להבורא ית', אז על ידי שהוא מתדבק ברב אמיתי ורוצה למצוא חן בעיני רבו, היינו שעושה מעשים מה שרבו אוהב, ושונא את הדברים מה שרבו שונא, אז יכול להיות לו דביקות ברבו, ולקבל כוחות מרבו, אפילו מה שאין לו מתכונתו מעת לידתו. וזה ענין ששתלן הצדיקים בכל דור ודור.

אבל לפי זה קשה, למה לו לפזרן את הצדיקים בכל דור ודור, אמרנו שזהו בשביל הטיפשים והחלשים. הלא היה לו עצה אחרת, היינו שלא לברוא טיפשים, מי מכריח אותו שיגיד שטיפה זו יהיה טיפש או חלש, היה יכול לברוא כולם חכמים.

והתשובה, שגם הטיפשים צריכים כי הם הנושאים להרצון לקבל. ורואים שהם מצד עצמם אין להם שום עצה שיוכלו להתקרב לה', אז הם בסוד הכתוב "ויצאו וראו בפגרי האנשים האלה, אשר אשם לא תכבה ותולעתם לא תמות, והיו דראון לכל בשר". שהם נעשו אפר תחת כפות רגלי הצדיקים, שעל ידי זה יש היכר לצדיקים, איזה טובה עשה להם הקב"ה שבראו אותם חכמים וגיבורים, שעל ידי זה קירב אותם אליו. ויכולים עתה ליתן שבח והודאה לה' בזה, כיון שהם רואים איך נמצאים במצב של שופלות. וזה נבחן לאפר תחת רגלי הצדיקים, שפירושו, שהצדיקים הולכים על ידי זה ונותנים שבח לה'.

אבל צריכים לדעת, כי גם את המדרגות הנמוכות צריכים, שאין קטנות של המדרגה נחשב לדבר מיותר, לומר שיותר טוב היה אם גם המדרגות של קטנות, היו נולדו תיכף עם גדלות. כי זה דומה לגוף גשמי, שבודאי יש לו אברים חשובים כמו השכל והעינים וכדומה, ויש לו אברים לא כל כך חשובים כמו הקיבה והבני מעיים, ואצבעות ידים ורגלים. שאין שייך לומר, שאיזה איבר שמשמש תפקיד לא כל כך חשוב אז הוא מיותר, אלא הכל חשוב. כמו כן ברוחניות, שגם הטפשים והחלשים אנו צריכים כנ"ל.

ובזה נבין מה שכתוב שהקב"ה אומר, שובה אלי ואשובה אליכם, שפירושו, שהקב"ה אומר שובה, וישראל אומרים להיפוך, השיבנו אליך ה', ואחר כך "ונשובה". והפירוש, שבזמן הירידה מהעבודה אז ה' אומר "שובה" מקודם, ועל ידי זה בא לאדם עליה בעבודת ה', אז האדם מתחיל לצעוק "השיבנו". מה שאם כן בזמן הירידה אין האדם צועק השיבנו, אלא להיפוך הוא בורח מהעבודה. לכן צריך האדם לדעת, כי בזמן שהוא צועק השיבנו, זה באה מהתעוררות מלמעלה, שמקודם לכן הקדים הקב"ה לומר שובה, שעל ידי זה יש לו עליה ויכול לומר השיבנו. וזה פירוש "ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה ה' ויפוצו אויבך", כי נסיעה נקרא בזמן שהולכים בעבדות ה', שהוא עליה, אז משה אמר קומה. ובנחה יאמר שובה ה', ובזמן החניה מעבודת ה' אז צריכים שה' יאמר שובה, שפירושו שובה אלי, היינו שהבורא נותן את ההתעוררות. לכן צריכים בכדי לדעת מתי לומר קומה, או שובה.

וזה ענין מה שכתוב בפרשת עקב, "וזכרת את כל הדרך וכו', לדעת את אשר בלבבך התשמור מצותיו אם לא". "התשמור מצותיו" הוא בחינת "שובה", "אם לא" הוא בחינת "קומה", וצריכים את שניהם. וזהו הרב יודע מתי קומה, ומתי שובה. כי המ"ב מסעות הוא ענין עליות וירידות, שנוהג בעבודת ה'.

חזרה לראש הדף
Site location tree